Skip to content

הוואבי סאבי של נטשה שחנס

צלמת המחול נטשה שחנס מפתיעה בצילומים מאופקים, מינימליסטיים, מונוכרומטיים בתערוכתה "רשום על שרידים" בקפה סילו בירושלים. פשטות, רמיזות קטנות, דימויים מדידיטיביים צפים על הנייר, וחושפים עולם בתהליכי התכלות, ואווירה חלומית ומנותקת שהמצלמה שלה חושפת בטבע.
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

 "רשום על שרידים", תערוכת צילומים החדשה של נטשה שחנס מפתיעה אותי בפשטותה ובעוצמתה החודרת.

נטשה שחנס, על רקע הטקסט לתערוכה וצילום שלה, בקפה סילו בירושלים. צילום: סיגל גליל

נראה שמבלי שהיא מודעת לכך שולטת בצילומים שלה אסתטיקה יפנית של וואבי סאבי במיטבה. היא מקדשת בעדשת המצלמה שלה את הדהייה, את הקמילה, את תהיליכי ההתכלות, ואת הדברים שהיא פוגשת ששיני הזמן נגסו בהם, והותירו בהם חותם.

רישום באור. תהליכי בלייה והתכלות. בתערוכה שרידים . הצילום מן התערוכה באדיבות נטשה שחנס

אנחנו יושבות בקפה סילו בירושלים, בו מוצגת התערוכה במיתחם המעבדה, לא רחוק מדרך בית לחם, ומיתחם התחנה הישנה.

ראיתי אותה במופע מוסיקה נסיונית במרכז המוסיקה של אנסמבל המאה ה-21 במשכנות שאננים, וסיפרתי לה ששילבתי כמה מן הצילומים שלה בכתבה שלי על "אופליה" שיצרו הכוריאוגרפית והרקדנית רינה שינפלד וברברה הניגן  זמרת האופרה, שנפגשו על בימת האופרה גרנייה בפריז בהפקה ברניקי. היא סיפרה לי על התערוכה שלה בקפה סילו, והסתקרנתי. קבענו להיפגש כאן.

תנועה וריקוד בשחור לבן. שחנס מצליחה לתפוס את המחול בתוך עלי הכותרת הנובלים של הוורד.הצילום מן התערוכה באדיבות נטשה שחנס


הלבוש הרחב שהיא עוטה על גופה הדקיק נראה לי כמו קימונו. בירוק בהיר. זה מרגיש לי לא נכון להוציא את המחברת ולרשום את הראיון איתה. הרגע נראה פייוטי מדי. אנחנו משוחחות. היא מספרת לי שהגיעה לצילום לגמרי במקרה. בגיל 30. כאשר קיבלה במתנה ליום הולדת את המצלמה המקולקלת של אמא, שתוקנה.  

פתאום היא הרגישה שלצלם, זה הדבר הטוב ביותר שהיא יודעת לעשות.

מרגיש לי הכי נכון לעשות כתבה אסוציאטיבית, אינטואיטיבית שיוצאת ישר מזרם התודעה, מן הרשמים ומן הזכרון.

תנועה ומחול בתוך שלולית מתחת לעץ האקליפטוס. צילום כמו רישום. ריקוד שיצרו האבקנים שנשרו אל אדוות המים. הצילום מן התערוכה באדיבות נטשה שחנס.

נטשה מצלמת מופעי מחול. הקשר שלה למחול התחיל שכשלמדה ורקדה במשך שנים פלמנקו אצל קרן ואבנר פסח מייסדי, מנהלי ורקדנים בלהקת רמנגאר, שהופיעו לאחרונה בתיאטרון ירושלים במופע החדש שלהם "דלתות".

אחדות של ניגודים: תנועה ושקט. מחול וטבע דומם

היא מצליחה ללכוד את התנועה בפריים המאוד רגעי של המצלמה. לומדת איך להנציח את המחול בעין המצלמה, ולהעביר את התמצית שלו למתבוננים בצילום.

ומנגד, היא נמשכת לטבע. לצילומים בסביבה הקרובה שלה. באיזור אבו טור שבו היא מתגוררת בירושלים. היא מתעדת דברים שכאילו הם שקופים. שאולי עין רגילה לא היתה מתעכבת עליהם. והיא מוצאת בהם יופי רב. שקט ותמציתיות.

וואבי סאבי במיטבו. העלה דמוי המניפה המתפורר. בתוך ובקצה המרצפת. בשביל ההליכה. הצילום מן התערוכה באדיבות נטשה שחנס.

נראה כאילו שאלה שני קצוות של הסקאלה. מחול, תנועה, מוסיקה, גוף האדם, יצירה. ומנגד, היצירה של הטבע. השקט. הנצחי. המתכלה ומתפורר דרך התהליכים האינסופיים של החיים והמוות של החי, צומח ודומם.

אבל אפילו בצילומי הדומם שלה ניתן לראות את התנועה והמחול שהטבע יצר. בדימויים שלה היא לוכדת גם את הדינמיות שטבועה באובייקטים שהיא מנציחה בעדשת המצלמה שלה.

אנחנו מדברות על מחול. על רינה שינפלד האגדית. על חברות מעולם המחול. אני מספרת לה על הרקדנית הראשית של בת דור שהפכה לכוריאוגרפית, חברתי האהובה אניה ברוד טל, שנפרדה מאיתנו לפני שנתיים, לאחר שהספיקה לעשות כוריאוגרפיה לאופרה שלומית באופרה במוסקבה.  אנחנו מגלות חברות ומכרות משותפות מעולם המחול. את ירדן עמיר הנהדרת שפתחה להקת פלמנקו בסביליה, ומגיעה מדי פעם לארץ.

צילום חושני מלא צבע ותנועה. ירדן עמיר בריקוד פלמנקו. צילום: נטשה שחנס. מקור: קיר הפייסבוק של נטשה שחנס.

את דורית ייני, הרקדנית הכוריאוגרפית והמורה למחול מזרחי, שפעם למדתי אצלה ריקודי בטן. את יאנה מישל, שעזבה את עולם ההיי טק ועברה לעולם המחול, כרקדנית, כיוצרת, וכמורה למחול… אנחנו עוברות למופעי מחול שראינו ואהבנו: להקת תיאטרון המחול של פינה באוש, לידת הספינקס של להקת ורטיגו, אני מספרת לה בהתלהבות על המופע ספרטקוס שהגיע מרוסיה, ועל בלט מוסייב המרהיב. אנחנו מדברות על מחול הבוטו ומזכירות את איריס סמרה, מיה דונסקי, ותמר בורר.

מסתבר שדוקא ריקוד המחול היפני האיטי הזה, לימד אותה לתפוס את התמציתיות של פנימיות התודעה שעוברת דרך הגוף של הרקדן. ומזכירים את קזואו אונו ממייסדי הבוטו המודרני שהמשיך לרקוד בגופו הזקן עד קרוב מאוד למותו בגיל 103.

הרבה סיפורי מחול יש לנו גם כאלה מהפחות מוצלחים. היא כצלמת ואני שרואה המון מחול ככתבת תרבות במגפון ואוהבת לחקור את התנועות בריקוד בתרבויות השונות …

ענף בודד וצילו יוצרים לרגע דימוי של ציפור... הצילום מן התערוכה באדיבות נטשה שחנס.

ואני עוברת על הצילומים היפהפיים שלה ועוברת לעולם של מדיטציה. של יופי שנגלה בחומר החי והמת. והדמיון שמוציא דימויים מפתיעים מאובייקטים שלא היינו מאמינים שהם מסתתרים בתוכם.

דרך הצילומים שלה אנחנו מקבלים התבוננות מעמיקה בטקסטורות הפיסוליות שניתן למצוא בדברים קטנים או גדולים בטבע. היא מצלמת עצים, מים, עלים, פרחים, אדמה. ומגלה בהם יופי מסוג אחר. יופי יפני, שהאסתיטיקון ואבי תיאטרון הנו מוטוקיו זיאמי הגדיר. את השלימות שבאין שלימות. את היופי שבתהליכי ההזדקנות. העלה המתייבש. היופי שאינו מצוי דוקא בשיא הפריחה. אלא במוות האיטי דוקא.

אני מספרת לה שפרסמתי בעבר כתבה על הצילום של הרקדן והכוריאוגרף הנודע מיכאיל ברישניקוב, שהציג את צילומי המחול שלו בסוזן דלל, וכל ההכנסות היו קודש לקרן מיוחדת לרקדנים בסוזן דלל.

שמחה לשתף אתכם קוראי מגפון בחווייה המיוחדת הזאת שלי. של מפגש פילוסופי של מהות ומשמעות החיים , דרך האור, ודרך הרישומים שעדשת המצלמה של נטשה שחנס מצליחה ליצור ולצייר.

ציפה על המים, כמו רישום זן. רישום באור שמוביל להתעלות לעולמות מדיטטיביים. הצילום מן התערוכה באדיבות נטשה שחנס.

בגלל שהכתבה הזאת ממש לא כתובה לפי כללי העריכה והכתיבה העיתונאית, אני מביאה את הדברים שכתבה נטשה שחנס על התערוכה. ולהתרשמות גם קצת מן הצילומים שכל כך אהבתי.

 

נטשה שחנס – במילותיה. הטקסט לתערוכה "רשום על שרידים"

נולדתי ב-14.7.1978 במוסקבה, עליתי לישראל ב-1992, מתגוררת ויוצרת כיום בירושלים. השתתפתי בכמה תערוכות יחיד וקבוצתיות (האחרונה הייתה במוזיאון על התפר באפריל-יוני 2019), בהן הצגתי הן צילומי הטבע והעיר האומנותיים שלי, והן צילומי אומנויות הבמה, אהבתי הגדולה.

עיקר הצילום עבורי הוא חיבור חזק מאוד, על הגבול היכולת הפיזית והרגשית, לנושא המצולם, תוך שאיפה תמידית להרחיב את גבולות ההכלה האלה. בצילום הטבע והחומר מעניינים אותי בדימויים האנושיים שהחומר החי או הדומם יוצר. בצילום של אנשים השאיפה היא להוציא מהאדם את העוצמה ואת הייחודיות שלו, את הדברים שהוא עצמו אינו מודע להם.

התצוגה "רשום על שרידים" מזמינה להתבונן במעבר מאובייקטים מוחשיים מאוד, צעצועים שתם עידנם וחלונות נטושים, לדימויים יותר ויותר אבסטרקטיים ומעורפלים, שחרוטים כמו עקבות על חומרים שונים כמו אבן ועלי אגבה יבשים, ועד שאריות הדימויים שצפים על פני מים כרישומים.

זהו הגלגול השני של התערוכה, שהוצגה לפני כשנה וחצי בקפה "הנרייטה" בתל אביב וזכתה לתגובות אוהדות מאוד.

מאז התפתחה, חלק מתאי גופה התחלפו וקשרים חדשים ביניהם נוצרו.

אני שמחה למצוא לה בית חדש בחלל כה יפה של קפה סילו.

 

052-4316941 נטשה

פייסבוק:  Natasha Shakhnes

ההזמנה לתערוכה. דימוי מצילום של שרידים בים המלח. מקיר הפייסבוק של נטשה שחנס

 

 

 

 

2 Comments

  1. גוני צור
    4 באוקטובר 2019 @ 13:39

    תודה סיגל על הרשימה המרתקת והפיוטית ועל החשיפה לתגלית המעניינת – התערוכה של נטשה. מובן שאלך ואפיץ לחברים. מעבר למידע שאת חולקת, אני כל כך אוהבת את ההקשרים לתחומי תרבות חובקי עולם, להדהוד בין תחומי מדיה שונים ולהרהורי לבך. מרגישה מועשרת בכל מפגש איתך, ריאלי ווירטואלי, יקיקה. בברכת שנה טובה, בבריאות ובאמנות, בידידות, גוני

    • נטשה
      11 באוקטובר 2019 @ 21:28

      שלום גוני,
      מאוד אשמח אם תבואי, ואולי ניפגש.
      חג שמח

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן