הספר "אדם בחלל" של דרור בורשטיין עוסק בחלל החיצון מנקודת מבט ספרותית. בורשטיין משתומם על כך שהחלל, הפלא העצום הזה, זוכה לתשומת לב מעטה כל כך; הוא מדמה את החלל לתערוכה גדולה במוזיאון שהכניסה אליו חופשית אך כיוון שהמוזיאון פתוח רק בלילה – מתי מעט בלבד פוקדים את המוזיאון; הכוכבים (למעט השמש) יכולים לכבות מחר, בורשטיין כמעט מתקומם, ואיש לא ירגיש. הספר "אדם בחלל" מבקש לתבוע את עלבונם.
אם כן, בורשטיין, אסטרונום חובב כ-35 שנה, מבקש לשמש כמדריך במוזיאון הגלקסיה. המטאפורה של החלל כתערוכה במוזיאון יפה בעיניי. מוזיאון הוא מוסד שמשלב מוצגים חזותיים וידע. בכדי להתפעם באמת מהמוצגים במוזיאון נדרשת הבנה רבה בשדה הידע שבו המוזיאון פועל, בהיסטוריה של התחום, בטכניקה שבה האומן נוקט וכיו"ב. גם החלל החיצון, למעט במקרי קיצון (ליקוי חמה), אינו מעורר התפעלות אם לא מבינים את מהותו. למשל, יש משמעות אחרת לאור של כוכב הצפון, אם מבינים שהאור נשלח אלינו לפני כ-430 שנה, כמו לקרוא מכתב שנכתב במאה ה-16 וממוען אלינו.
בעיני, הספר נמסר בשני מישורים, או אם תרצו – יש לספר שתי שמשות שמספר ירחים חגים סביבן. המישור הראשון הוא הכרת החלל עצמו. מוקד זה הוא "מדעי" יותר במהותו, קרי הוא מבקש ללמוד את תורת האסטרונומיה לשמה. בורשטיין מכביר על הקוראות עובדות ונתונים רבים מעולם הפיזיקה והאסטרונומיה ומנסה לתווך אותן להדיוטות, בכדי להאהיב על הקוראים את גרמי השמיים.
במישור זה בורשטיין נמצא בעמדת נחיתות, באשר ההיכרות עם החלל לא נעשית באופן בלתי-אמצעי. אם לדייק את המטאפורה של החלל כתערוכה במוזיאון, "אדם בחלל" דומה יותר לקטלוג של תערוכה במוזיאון, שהרי ההסברים היפים של בורשטיין אינם נעשים תחת כיפת השמיים או במצפה כוכבים אלא מתווכים באמצעות ספר.
ממספר מקומות בספר עולה שגם בורשטיין מכיר בכך שזו משימה מורכבת. כך למשל בתחילת הספר הוא מציין ש"לעמוד על הגג לבד עם טלסקופ זה דבר שאני זוכר כמותו רק מרגעי התפילה". אפשר להתפלפל שעות על התפילה, אך שום דבר לא ישווה לחוויה של התפילה, לשפיכת ליבך לפני קונך. יש חוויות שלא ניתן למען אותן רק באמצעות השפה, אלא צריך בראש ובראשונה לחוות אותן.
המישור השני שבו הספר נמסר עוסק בהכרת החלל על מנת להשליך מהחלל על שדות אחרים בחיים: יחסי אנוש, אומנות וכיו"ב, קרי החלל במישור זה הוא רק כלי. ואכן הספר שופע תובנות נהדרות על החיים שמוּקשוֺת מן החלל. למשל, העובדה כי רוב היקום מורכב מהחלל שבין הכוכבים, וכי המרווח הזה הוא לא ניטרלי אלא טעון באנרגיה. מכאן בורשטיין מסיק כי המרווח הוא מרכיב יסודי בקיומנו; בציור, למשל, המרווח הזה הוא החלל הריק שמאפשר את נוכחות הדיו, או במוזיקה – מה שעוטף את הצלילים. תובנה יפה אחרת שקשורה לכך היא ששמי הלילה הם הבסיס לכל האמנות החזותית, הזמנה לחבר נקודות בקווים ולראות צורות ועלילות היכן שאינם. תובנה נוספת נוגעת לכך שהמושג "חשיבוּת" מגוחך בחלל; "משחקי ההייררכיה המגוונים אפשריים רק בתאטרון הכדורי שלנו", מציין בורשטיין, "ביציאה מהתאטרון המשחק נגמר. לכן רוב האנשים לא יוצאים מהתאטרון לעולם".
*
לצד תובנות נהדרות, "אדם בחלל" מביא ציטוטים ומובאות שונות שמעשירים מאוד את הספר. בפרט משכו את ליבי המובאות מן המקורות היהודיים שעוסקים בבריאת העולם או בחלל החיצון. העובדה שהספר לא מתיימר להיות ספר מדעי אלא מהווה התבוננות בחלל החיצון מנקודת מבט ספרותית, היא שמאפשרת את ההכלה של מקורות אלו, שבמקרים רבים מעוגנים בתפישות מדעיות שאבד עליהן הכלח.
יתרה מזו: ברבים מן המקורות היהודיים שעוסקים בגרמי השמיים ניתן למצוא גם התבוננות פואטית בחלל החיצון. כך למשל בקטע מתוך פרקי דרבי אליעזר (שכתיבתו מיוחסת למאה השמינית לספירה), השקיעה והזריחה מתוארים "כאדם שהוא מכבה נרו בתוך המים, כך מימי אוקיינוס מכבים שלהבותיו של שמש ואין נוגה לו […] וכשיבוא למזרח רוחץ בנהר אש, כאדם שהוא מדליק נרו בתוך האש".
לשיטתו של בורשטיין התיאור משקף תפישה שמושפעת מהאסטרונומיה העתיקה ולכן הוא מופרך, אך עדיין הוא יפה מאוד כספרות. אולם בעיניי לא מן הנמנע שגם ספר פרקי דרבי אליעזר, שהוא חלק מספרות האגדה (ולכן לא מחייב כמו הספרות ההלכתית) – נכתב כתיאור ספרותי. כלומר, לשיטתי בורשטיין הוא חוליה נוספת בשרשרת מכובדת של הוגים יהודיים שביקשו להתבונן בחלל החיצון מנקודת מבט פואטית.
אדם בחלל • דרור בורשטיין • הוצאת בבל • 2018 • 288 עמ'