Skip to content

יהודי מולטאי – הפצע שליטא מתקשה להחלים ממנו

ליטא משווקת את איזור מולטאי כיעד חדש לתיירים הישראלים, כשבמקביל עליה להתמודד עם טבח היהודים ברחבי המדינה במלחמת העולם השניה; וגם - איך הצליח סופר ליטאי מפורסם להוציא אלפי ליטאים לצעדה במלאת 75 שנה לחיסול הקהילה היהודית במולטאי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אי אפשר לכתוב על מולטאי מבלי להזכיר את טבח היהודים שחיו בה. העובדה שהיו אלה ליטאים שביצעו את רוב רציחות היהודים בתקופת מלחמת העולם השניה, עדיין מטופלת באמביוולנטיות רבה בחברה הליטאית.

מתוך קהילה של כ-220 אלף יהודים בליטא לפני הפלישה הגרמנית, נרצחו כ-212,000, כ- 96.4% מבני הקהילה.  זהו אחוז הנרצחים הגבוה ביותר מבין הקהילות היהודיות הגדולות. מפקד האס אס בליטא קרל יגר (Karl Jäger) ציין שטיהור היהודים בליטא התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של המיליציות המקומיות וכוחות העזר, וכן והמוסדות האזרחים הליטאים.

סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה ברית המועצות כבשה את ליטא, וכוננה בה ממשלה ליטאית-קומוניסטית. הממשל החדש הלאים רכוש רב, ושלח רבים מבני הבורגנות למחנות בסיביר, ביניהם כ-5,000 יהודים. בתקופה זאת הוצאה התנועה הציונית מחוץ לחוק, וכל בתי הספר שלימדו בעברית נאלצו לעבור ללימוד ביידיש.

למרות שהיו יהודים פעילים במפלגה הקומוניסטית במחתרת, הם לא קיבלו כוח ממשי בשלטון החדש, וסבלו כיתר הליטאים. למרות זאת הליטאים זיהו את היהודים עם המשטר החדש, שהיה שנוא עליהם ונתפס ככיבוש סובייטי זר. אגב, לפי נתונים שפרסם חוקר ליטאי רק 10% מקרב הקומוניסטים בליטא היו יהודים. כל היתר היו ליטאים. יש לזכור שהחברה במרכז אירופה ומזרחה היתה נגועה באנטשימיות, וכך התעמולה הגרמנית על הקשר שבין היהודים לקומוניסטים, נפלה על קרקע פורייה.

כאשר נכנסו הגרמנים לליטא, ביוני 1941, הליטאים כבר היו משוכנעים שהיהודים והקומוניסטים הם אותה יישות, והחלו להתנפל בהמוניהם על היהודים. למעשה הם החלו לעשות זאת אפילו לפני הגעת הכוחות הגרמנים. ככל שצבא הרייך הגרמני נכנס עמוק יותר לליטא, התפורר השלטון הקומוניסטי, ועימו גברו זעמם של הליטאים, רגשות הנקם ולאומניות נגד הקומוניסטים. כל אלה הופנו כלפי היהודים.

הרדיפות הראשונות היו מקומיות בעיקרן ועוצמתיות באכזריותן. רק ב-11 הימים הראשונים של הכיבוש הגרמני נהרגו כ-40 אלף מיהודי ליטא, כ-10,000 מהם מקהילת קובנה.

בזמן השלטון הסובייטי, הליטאים רצו עצמאות ולכן הקימו חזית ליטאית עצמאית של פוליטיקאים, אשר ברחו לפולין. הם הקימו ממשלה גולה וכשהנאצים נכנסו לליטא, הם חזרו לליטא לכהן כממשלה. מי שעמד בראש הממשלה הזאת היה יואזאס אמברזוויצ'וס-ברזאיטיס (Juozas Ambrazevičius-Brazaitis‏), שהיה אחראי על מיסוד רצח היהודים. הממשלה הזמנית שרדה רק עד ה-5.8.41, אך לאורך חייה הקצרים שיתפה פעולה עם הנאצים.

צייד הנאצים, ד"ר אפרים זורוף, ראש מרכז ויזנטל בישראל חוקר מזה זמן רב את חיסול הקהילה היהודית בליטא. לדבריו, אמברזוויצ'וס ברח לארה"ב לאחר המלחמה ולפני כ-7 שנים גופתו הוחזרה לליטא וזכתה לטקס קבורה ממלכתי, למרות מחאותיו של מרכז ויזנטל וחברי הקהילה היהודית בליטא.

גרמנים וליטאים צופים בבית כנסת עולה בלהבות, יוני 1941. מקור: ויקיפדיה

רוב הרציחות בוצעו בבורות הריגה ביערות הסמוכים לעיירות ולערים. ניצולים סיפרו כי רוב ההרוגים הובלו ליערות ברגל או במשאיות, נאלצו לחפור בעצמם את קברם, אולצו להתפשט ונורו למוות. לאחר הרצח, אולצו אסירים לכסות את הגופות בעפר. 234 קברי אחים כאלה מצויים בליטא.

לאחר הרצח נהגו הרוצחים לקחת דברי הערך מהנרצחים. "הגרמנים ניסו לקחת את דברי הערך כמו שעונים ותכשיטים לעצמם", אומר זורוף. "אבל פעמים רבות הליטאים גנבו לעצמם. כמובן שלרוצחים היה יתרון בהשגת הרכוש". ומה באשר לבתי הנספים? שכניהם של היהודים הנרצחים, נהגו להשתלט על בתי היהודים ורכושם.

הרוצחים השתייכו לכל שכבות האוכלוסייה, גם משכבת ה"אינטליגנציה". אנשי תרבות, פרופסורים ורופאים היו בין הרוצחים הליטאים. בנוסף, בלטה במיוחד השפעתה של המנהיגות האזרחית, וכן של הכנסייה הקתולית הליטאית.

למשל, מי שליווה את הבטליון ה-12, חוליית רצח ליטאית שנשלחה לבלארוס וחיסלה שם כ-20 אלף יהודים, היה הכומר זנונאס איגנטאויוס (Zenonas Ignatavicius). הכומר שימש כרועה הרוחני של הרוצחים ולמרות זאת, לפני כארבעה חודשים מצאו לנכון קברניטי עיריית Vitkija להציב שלט זיכרון לזכרו.

שואת יהודי ליטא: מעבר מהכחשה לניסיון התמודדות עם העובדות

ובכן, אלה העובדות ההיסטוריות. השאלה עד כמה ליטא מקבלת אותן היא שאלה מורכבת וקצרה היריעה בכתבה זאת להעמיק בה.

נראה שההתמודדות של ליטא לאורך השנים נעה מהכחשה, לסילוף עובדות, כשלאחרונה חלה התעוררות מסויימת, הבאה לידי ביטוי בכך שיותר אנשי רוח קוראים להכרה בעובדות ולהתמודדות איתן.

אחת הסיבות להכחשה, כפי שציין פרופ' דב לוין, היסטוריון שחקר לעומק את שואת יהודי ליטא והמדינות הבלטיות, היא הרצון "לתקן את תדמית העם הליטאי בדעת הקהל העולמית, שממנה ציפו לתמיכה בכינון מחדש של מדינתם העצמאית".

במאמרו "הכחשת שואה, דיסאינפורמציה וצורות חדשות של אנטישמיות בארצות הבלטיות (1945-1995)" הוא כותב: "העיתונות והמוסדות של המהגרים הבלטים הוותיקים, הלא יהודים ובמיוחד יוצאי ליטא, שהתגוררו כבר שנים רבות בארה"ב, טרחו להציג תמונה מסולפת של קיום יחסים טובים מאוד (!) כביכול בין היהודים לבין שכניהם אפילו תחת הכיבוש הנאצי.

"..דומני שלאור העובדות שהובאו לעיל ניתן לקבוע כי הדיסאינפורמציה לגבי שואת היהודים הבלטים בזמן מלחמת העולם השניה שירתה הן את מעצבי התעמולה הסובייטית, והן את חוגי המהגרים הבלטים שמעבר לים".

ב-2016 פרסמה הסופרת הליטאית רוטה ונאגייטה, יחד עם צייד הנאצים ד"ר אפרים זורוף, ספר בשם "מסע עם האוייב", אשר חולל סערה בליטא. הספר הציף את הטענה שהייחוד בשואת ליטא, הוא בכך שמעשי הטבח ברחבי המדינה נעשו בידי שכניהם הליטאים של היהודים. אחת הסיבות לסערה, כך נטען, היתה שהספר לא כלל את מעשי ההצלה של יהודים על ידי ליטאים באותה תקופה. אגב, ההדפסה הראשונה של הספר נמכרה תוך זמן קצר.

הספר שיצא לאור תחילה בליטאית, כבר נקרא על פי ההערכות על ידי מאות אלפי ליטאים, ועדיין הוא מבוקש מאוד בספריות הציבוריות ברחבי ליטא. הספר גם הודפס בפולנית, רוסית ועברית (הוצאת ידיעות אחרונות), ובקרוב יודפס ביפנית, אוקראינית ואנגלית.

"מבנה הספר קצת שונה מהמבנה אליו רגיל ציבור הקוראים האמריקני", אומר זורוף. "החלק הראשון כולל מחקר שרוטה ערכה בארכיון הק.ג.ב, וחושף את התפקיד שמילאו המנהיגות הפוליטית, הממשל המקומי וחוליות הרצח בחיסול הקהילה היהודית בליטא. החצי השני של הספר מתאר את המסע שערכנו ל-40 קברי אחים: 35 בליטא וחמישה בבלארוס. רצינו לראות אם אפשר למצוא את הקברים הללו, והאם יש אנדרטה במקום. ראיינו אנשים שחיו 50-100 מטר מקברי המונים. הלכנו למוזיאונים ובדקנו כיצד מוצגת ההיסטוריה של הקהילה היהודית. בעיירה פוניביץ' למשל, סיפר לנו האחראי על יחסי הציבור שאין להם חומר על הקהילה היהודית. שאלתי אותו: 'אתה מכיר את המאפיה מול התחנה? זה היה הבניין של ישיבת פוניביץ". לזה אני קורא 'רצחת, ירשת, מחקת'.

"המסע הזה נמשך 40 יום לסירוגין. היו ימים בהם ביקרנו ב-3-4 אתרי רצח. זה היה מזעזע. אני עוסק בשואה יותר מ-40 שנה. הייתי במיידנק, אושוויץ ועוד אתרי השמדה ואף אחד מאלה לא השפיע עליה כמו המסע הזה. גילינו שיש מעט מקומות ללא סימון. במקומות שיש סימון קשה לאתר את המקום. היה מקום קבורה שאם לא היינו פוגשים קוטף פטריות, לא היינו מוצאים אותו. בבלארוס בכלל לא יודעם שליטאים רצחו את היהודים. ליד מינסק יש אתר קבורה בו קבורים כ-200 אלף איש, לא כולם יהודים. השלט מציין 'אזרחים סובייטים'. זאת מניפולציה סובייטית".

צייד הנאצים ד"ר אפרים זורוף: "המקומיים שיתפו פעולה בשמחה וששון". מקור: ויקיפדיה

"האנטישמיות מאוד עמוקה במזרח אירופה, בעיקר בקרב הדור המבוגר", אומר זורוף, "הם אוהבים את ישראל, אבל שונאים יהודים. יש כמה בודדים, שהם פתוחים יותר ומעוניינים שליטא תתעמת עם עברה.

"היו גם כמה היסטוריונים ליטאים שכתבו את האמת, אך אף אחד לא קורא. הם מפרסמים בעיקר בפרסומים אקדמיים. הנראטיב של הממשלה הליטאית הוא : 'באו הנאצים, והם רצחו לנו את היהודים'.

"בכל שנה יש שני ימי עצמאות: ב-16.2 בקובנה, וב-11.3 בווילנה. במצעדים שנערכים בימי העצמאות האלה צועדים גם ימנים קיצונים וניאו-נאצים".

כשאני מזכירה לו שגם במערב אירופה סייעו מקומיים לרצח יהודים הוא אומר: "המצב בארצות מזרח אירופה היה זוועה. המקומיים שיתפו פעולה בשמחה וששון. המדינות האלה לא שוחחרו עם תום המלחמה, אלא החליפו שלטון בדיקטטורה רוסית. רק כשבריה"מ קרסה היתה להם אפשרות ללמוד וללמד את האמת.

"חלק מהגיבורים הלאומיים שלהם, אשר פעלו נגד הסובייטים, רצחו יהודים בשואה. דבר זה היה צריך לפסול אותם מהכרה כגיבורים".

זורוף מספר שלאחר השקת הספר שלהם גילתה הסופרת ונאגייטה שאחד הגיבורים הלאומיים של ליטא פעל נגד יהודים. או אז העזה להעלות תהייה לגבי ההחלטה לתת לו את התואר "גיבור לאומי". "התגובה היתה קשה. ההוצאה לאור שלה מיהרה להודיע בתקשורת שהיא מנתקת עימה את הקשר, ואף דאגה להוציא את ספריה מהחנויות", אומר זורוף.

טבח היהודים במולטאי

האנדרטה לרצח יהודי מולטאי ממוקמת במקום שקט, מחוץ למרכז העיירה. דשא מכסה את קבר האחים, ואבנים עליהן כתובים שמות הנספים הונחו שם למרגלות האנדרטה, עדות אילמת לאסון הנורא.

כ-2,000 יהודים, גברים נשים וילדים נרצח ב-29.8.1941 במולטאי. שישה גרמנים בלבד נשלחו אז למולטאי, ומי שביצע את הרצח היו אלה עוזריהם הליטאים. היה זה סוף נורא לקהילה היהודית, אשר היוותה את רוב תושבי העיירה.

אבל ההתחלה היתה מבטיחה. היהודים הגיעו לאיזור כבר בתקופת ויטאטואס הגדול, דוכס ליטא בתקופת ימי הביניים. למעשה, ויטאוטאס – שהנהיג בתקופת שלטונו רפורמות רבות – הוא זה שהזמין את היהודים לחיות בליטא, והעניק להם זכויות הגנה וחירויות נרחבות.

בסוף המאה ה-19 יהודים רבים ממולטאי היגרו לדרום אפריקה, וחלקם עלו לישראל. בשנת 1897 חיו במולטאי 2,397 תושבים, כאשר 1,948 מהם היו יהודים.

לפני מלחמת העולם השניה חיה במולטאי קהילה יהודית תוססת שהיוותה שני שלישים מכלל התושבים. הקהילה כללה ארבעה בתי כנסת, חנויות, מסעדות, יצרני טקסטיל, פרוות, נעליים, רפואה, קוסמטיקה ועוד. היו גם בתי ספר ותלמוד תורה, עמותות ומוסדות צדקה, ואפילו בנק.

בניין המסחר העירוני במולטאי, ליטא. כאן שכנו בעבר סדנאות עבודה של יהודים. צילום: רונית שימרון

היהודים שלטו ברוב ענפי המסחר, ולא פעם התמודדו עם גלי אי שביעות רצון, שמדי פעם צצו אל פני השטח. "המתיחות בין הליטאים ליהודים, נוצרה בתחילת שנות ה-20 עם איחודה של ליטא", כך נכתב באתר האינטרנט של גלריית "אלנטה מנור" במולטאי. "הליטאים רצו שליטה על תחום המסחר, והתחרות הכלכלית יצרה מתח".

אבל שימו לב לקטע הבא, שכנראה מעיד יותר מכל הצורך למצוא הצדקה או הסבר הגיוני למניעים של מבצעי הטבח.

"המחלוקת בין יהודים לליטאים הוחמרה עקב העובדה שהקהילה היהודית הושפעה מרעיונות הכת הפרולטרית שהגיעה מרוסיה הבולשביקית", נכתב בדברי ההסבר. "צעירים יהודים ליטאים, במיוחד אלה מהשכבות העניות יותר של החברה, היו קשורים לארגון הקומוניסטי, שהוצא מחוץ לחוק בליטא.

"המקורות ההיסטוריוגרפיים מציינים כי לפני מלחמת העולם השנייה היהודים היו היחידים שהשתייכו לארגונים הקומוניסטים במולטאי. כאשר החל הכיבוש הסובייטי הראשון בקיץ 1940, יהודים יכלו להכשיר את עצמם, להיכנס לתפקידים בכירים וגופים סובייטיים מדכאים השתמשו בשירותיהם".

גם במולטאי הולאמו מפעלים וחנויות בבעלות יהודים. באותה תקופה התגוררו במולטאי כ-400 משפחות יהודיות. באשר לפרוץ האלימות כלפי היהודים במולטאי מתאר אתר "אלנטה מנור" את התפתחות הארועים שהובילו לטבח:

"לפני פלישת הנאצים למולטאי השתלטו הלאומנים הליטאים על העיר, ועצרו את תומכי השלטון הסובייטי, בעיקר היהודים. זמן קצר לאחר מכן נרצחו יהודים אלה.

"אסונם הגדול של יהודי אזור מולטאי החל ב- 26 ביוני 1941 לאחר שהנאצים הגיעו למולטאי. לפי עדויות של ליטאים רק רק שישה גרמנים הגיעו למולטאי. הגרמנים אירגנו את יחידות העוזרים המקומיים כדי להשגיח על יהודים בגטו, שהוקם במרכז מולטאי בין רחובות וילנה וקובנה, כמו גם על הריגתם ונישולם מרכושם.

"בשבוע אחד לאחר פלישתם נעצרו ונהרגו 60 צעירים יהודים, ונקברו בביצות באבולקה (Babulka), 500 מטר מאחורי הארמון הישן. יהודים אחרים הועברו לאוטנה (Utyan) שם נרצחו יחד עם יהודי המקום.

"ב-26 באוגוסט 1941 אילצו הגרמנים את שאר היהודים, בעיקר נשים וילדים, להיכנס לבית המדרש, שם הוחזקו בהסגר במשך שלושה ימים ללא אוכל ומים. ב- 29 באוגוסט 1941 הם הצטוו לצאת מבית המדרש והובלו לשטח הנמצא קילומטר אחד מהעיר, 350 מטר מימין לכביש המוביל ממולטאי לווילנה. שם הם נרצחו ונקברו בקבר אחים.

"מספר יהודים, שהצליחו להימלט מהטבח, חיפשו מקלט באזורים הסמוכים, אך נתפסו על ידי משטרת העזר הליטאית ונרצחו. מעטים שרדו, בזכות כמה ליטאים שהסתירו אותם במהלך המלחמה. שמותיהם נשמרים בארכיוני יד ושם".

מתוך חוברת המתעדת את חיי היהודים במולטאי (Moletai)

אתר "אלנטה מנור" מציין ש"לאחר המלחמה נחשף הקבר ונמצאו באתר זה רצח המוני 700 גופות של גברים, נשים וילדים. רק בראשית שנות התשעים הוקמה אנדרטה על קברי אחים עם כתובת ביידיש ובליטאית".

צאצאי הנרצחים טוענים שהמספר 700 אינו נכון, וכי הממצאים מעידים על יותר מ-2000 נרצחים. אגב, על האנדרטה הקודמת, שהקימו הסובייטים צויין: "2,000 אזרחים סובייטים". לדבריהם, הליטאים החליפו את האנדרטה הסובייטית באנדרטה משלהם בשנות ה-90 ושינו את המספר ל-700, עובדה המהווה ניסיון לטשטש את העובדות.

"בן דוד שלי, ילד בן 3, ניסה לצאת מבור ההריגה שלוש פעמים, אך בכל פעם דחפו אותו בחזרה. לבסוף הוא נחנק למוות"

"אמא שלי ברחה בזמן המלחמה, ולכן ניצלה מהטבח", אומרת רות ליברמן. "אבל סבא וסבתא שלי, דודים ובני דודים שהיו אז ילדים, קבורים כאן. כשאימא שלי חזרה אחרי המלחמה, השכנים סיפרו לה על הטבח. כשהם רצחו את האימהות עם הילדים, האימהות, באופן טבעי, הגנו על הילדים, וניסו לגונן עליהם מפני הירי. לכן נשארו עוד כמה ילדים חיים בתוך הבור, שנותרו בו ונחנקו למוות.

"בן דוד שלי (בנה של דודה רבקה ז"ל), ילד בן 3, ניסה לצאת שלוש פעמים, אך בכל פעם דחפו אותו בחזרה לבור. לבסוף הוא נחנק למוות. 2,200 איש קבורים שם בבור הזה. זה נורא. את הרציחות עשו השכנים שלהם, שאחר כך פלשו לדירות של היהודים והשתלטו על הרכוש שלהם".

מימין: דודתה של רות ליברמן, רבקה שוחט, אשר נרצחה בטבח במולטאי. צילום: מאלבומה של רות ליברמן

 

שניה משמאל: מיכלה שוחט, אימה של רות ליברמן ומולה, בת דודתה, מיכאלה ז'ורר. שני הגברים אף הם בני דודים של מיכלה שוחט (מאלבומה המשפחתי של רות ליברמן)

אגב, בביקורנו בגלריית אלנטה מנור במולטאי, הבחנו בתצוגה המוקדשת לבישופ תאופיליוס מאטוליאוניס (Bishop Teofilius  Matulionis), שהציל חמישה ילדים יהודים, ביניהם אסתר ילין, שהפכה לפסנתרנית ידועה בישראל, ואחר כך בשוויץ.

אבל המצילים היו מעטים. מעטים מדי.

סופר ליטאי ידוע: "קשישים תושבי מולטאי מספרים כי הוטלה קללה על כל אלה שביצעו את הרציחות, או גנבו רכוש יהודי: הם סבלו ממחלות איומות, יקיריהם מתו, ילדיהם טבעו או נהרגו בתאונות"

עד כמה האנטישמיות עוד קיימת בליטא, ובמולטאי בפרט? מסתבר שרק לפני כשנתיים היתה כוונה להנציח בעיר מולטאי כומר שנחשד ככוח המניע מאחורי טבח היהודים בעיר. זאת למרות שכבר שנה קודם לכן נגנזה תוכנית לקרוא רחוב על שמו של הכומר יונאס זוויניס (Jonas Žvinys).

"הכומר זוויניס היה מנהיג אחת הכנופיות הלאומניות שהרגו את היהודים", אומר צבי קריצר, שמשפחתו נרצחה בטבח במולטאי. קריצר אף הפיק סרט תיעודי שזוכה לתשבחות בעולם. שם הסרט: "היום הראשון האחרון של אוגוסט". במאי הסרט הוא אלי גרשנזון והצלם-תסריטאי הוא צבי גרשנזון.

במסגרת העבודה על הסרט נודע לקריצר על הכוונה להנציח את הכומר בקריאת רחוב על שמו, והוא החל בקמפיין לביטול הכוונה.

"אין הוכחות שהכומר השתתף באופן ישיר ברציחות, אך האנשים שהיו נתונים למרותו כן השתתפו", אומר קריצר. "יש גם נכדה שלו, הטוענת שסבה אכן השתתף בטבח. הבחורה הזאת חקרה את הנושא, ומשפחתה מחרימה אותה. כעת היא גרה בלונדון".

לדברי קריצר, גם תושבים ממולטאי התנגדו לכוונה לקרוא רחוב על שם הכומר, ביניהם גם Viktorija Kazlienė‎‏, מנהלת המוזיאון האיזורי מולטאי.

"ההורים שלי ילידי מולטאי. כל משפחת אבי וחלק ממשפחת אימי, דודים ודודות נרצחו ביום אחד", הוא אומר.

צבי קריצר בהפקת הסרט. "כל משפחת אבי וחלק ממשפחת אימי, דודים ודודות נרצחו ביום אחד". תמונה מאלבומו של צבי קריצר

קריצר הוא זה שיזם ומימן (בעזרת צאצאים נוספים) הקמת אנדרטה חדשה במקום בו נמצא קבר האחים. כחלק מטקס חנוכת האנדרטה ולרגל 75 שנה לטבח, יזם קריצר תהלוכה, שבה השתתפו צאצאים של יהודי מולטאי, הפזורים היום ברחבי העולם.

"חשבנו שנהיה רק כ-40 משתתפים", אומרת רות ליברמן, שרבים מבני משפחתה קבורים בקבר האחים. "אבל סופר ליטאי מפורסם פרסם קול קורא, והגיעו יותר מ-3,000 ליטאים לצעוד איתנו. היתה שם נשיאת ליטא, שר הביטחון ועוד חברי פרלמנט ליטאים. השתתפו הרבה מהאינטיליגנציה הליטאית, וגם ראש עיריית מולטאי. אבל היו גם תושבי העיר שכמו אז, לפני 75 שנה, עמדו בצד והסתכלו".

אלפי ליטאים הצטרפו לצעדה עם צאצאי היהודים שנרצחו במולטאי. תמונה מתוך סרטו של צבי קריצר "היום הראשון האחרון של אוגוסט"

ואכן, מאוד ייתכן שהמצעד היה נערך עם כ-40 משתתפים בלבד לולא המאמר המרגש שפרסם הסופר, המחזאי והתסריטאי הליטאי, מאריוס איבשקיאביציוס. מאמרו של איבשקיאביצוס נוקב ומרגש, ובעיקר שופך אור על הפצע הגדול שטרם הגליד בעקבות רצח היהודים ברחבי ליטא.

איבשקיאביצוס מתאר את ההזנחה שבה היה שרוי קבר האחים במולטאי, ואת השיכורים ששתו שם לשכרה, ואולי אף הטילו את מימיהם על הקבר. שיכורים שראה קריצר כשביקר במקום כחצי שנה לפני המצעד.

האנדרטה הישנה על קבר האחים במולטאי. צילום מאלבומו של מר צבי קריצר

"כך מרפאת מולטאי את הפצע הכי גדול בכל ההיסטוריה שלה, כי זאת הדרך שבה בחרה ליטא לפתור את הבעיה של הנצחת זיכרון היהודים שנרצחו כאן", כותב איבשקיאביצוס. "בדרך שלה הייחודית, שלא דומה לשום מדינה אחרת. איזו מדינה אמיצה!

"אחרי הכל, לא קברנו את יהודינו רק כדי לזכרם אחר כך, אלא כדי שלא יישאר מהם דבר – שום סימן לחייהם, אך גם לא שום סימן למותם. כי זה הכאב שלנו, וזה יכול לגרום טראומה לילדינו. תנו לפצעים להגליד בכוחות עצמם.

"צבי (הכוונה לצבי קריצר – ר.ש.) באמת רוצה לבנות אנדרטה חדשה בכספו, והיא כבר בשלבי הכנה. אבל האדמה שבה קבורים יהודי מולטאי הנרצחים, שייכת למדינה. צריך היתר כדי לבנות שם. כדי להשיג זאת צבי טס לעיתים קרובות, מתדפק על דלתותיהם של פקידי מולטאי, ונשלח ממשרד אחד לשני.

"במילים אחרות, הם שיחררו אותו לתוך המבוך הביורוקרטי שלנו, בתקווה שבסופו של דבר יאבד את הסבלנות וינטוש את תוכניותיו.

"ככל הנראה זוהי הפעם הראשונה בחיי שאני חש בושה כלפי עיר הולדתי. ההרג, למעשה, נמשך עד היום: כמה קורעים שלטים המנציחים את קברי ההמונים. אחרים אינם מאפשרים להקים אותם מלכתחילה. אחרים עדיין עומדים מנגד, לא בטוחים.

"תסבירו לי, אילו מילים ניתן לומר? באיזו אינטונציה להשתמש כדי להגיע אל תוככי הנשמה הליטאית הרגישה? כדי שיום אחד אדם יגיע לחלקת הקבר הזאת ויגיד לעצמו: "פה קבורים היהודים שלי".

האנדרטה החדשה ביום ה-75 לטבח יהודי מולטאי. צילום מתוך אלבומו של צבי קריצר

"הילדים המתרוצצים סביבי בגנים של העיר הזאת, מטפסים על העצים, משתכשכים באותם האגמים כמו הוריהם והוריי, שהלכו לעבודה באותם רחובות, אלה שהתווכחו, צחקו. עבור כל אלה, זאת היתה עיר הולדתם.

הם אהבו אותה בדיוק באותה מידה שאנו אוהבים אותה כעת, רק שיום אחד ירו בהם, בכולם, והם אינם יכולים לספר על כך. מישהו אחר צריך לעשות זאת עבורם. הם מתים".

"… קשישים תושבי מולטאי מספרים כי הוטלה קללה על כל אלה שביצעו את הרציחות, או גנבו רכוש יהודי: הם סבלו ממחלות איומות, יקיריהם מתו, ילדיהם טבעו או נהרגו בתאונות.  באחד מבתי הקברות בניו יורק ניצב אנדרטה לזכר הקורבנות שנרצחו במולטאי. היא הוקמה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה על ידי יהודים שהיגרו ממולטאי בין שתי מלחמות העולם. המילים שחרוטות על האנדרטה: "השם יקום דמם."

"… מולטאי שלי, לעת עתה, אינה מוכנה או אינה מסוגלת להבין את חשיבותו של אירוע זה. הם זקוקים לעזרה. הם זקוקים לעזרה בכדי להסיר את הקללה בת 75 השנים. אני יודע שיש כמה מתושבי מולטאי שהיו רוצים לקחת חלק בצעדה, אבל הם חוששים. אתם יכולים לדמיין את זה? בשנת 2016 בליטא, אנשים בפריפריה עדיין חשים מאוימים. הם חשים שזה לא בטוח להפגין כבוד כלפי קורבנות רצח העם.

".. כך או אחרת, התהלוכה הזו עומדת להתקיים. נותרה רק שאלה אחת: האם היהודים שלנו יצעדו לבדם שוב, או שהפעם נצעד יחד איתם..".

חודש לפני הצעדה פרסם איבשקיאביציוס מאמר נוסף "אני לא יהודי", וגם הוא גרם להתרגשות רבה. גם במאמר השני איבשקיאביציוס מפציר בבני עמו לבוא לצעדה וכותב: "אני לא יהודי, אבל זה מטלטל אותי כשאני עדיין שומע מישהו אומר: 'אנשים לא נהרגים ללא סיבה, בטח הייתה סיבה לכך'.  והיתה סיבה. היא הומצאה ומכונת תעמולה רבת עוצמה הכריזה כי יהודים אינם אנשים. הם קרציות, כינים שמוצצות את הדם שלנו. והם נרצחו בידי שכניהם.

"אך ככל הנראה אפילו הנאצים מעולם לא היו מעלים על דעתם כי התעמולה הזו, השקר וההכפשות העקובות מדם הזה היו הופכים להיות כה נוכחים בתודעתם של חלק מאיתנו, שהיא תימשך שלושה דורות וכעת 75 שנים אחר כך, אנשים ישדרו אותה מחדש, כמו מעין תפילה חשוכה וחוזרת על עצמה: 'כל היהודים היו קומוניסטים, תחת הסובייטים הם גרשו ועינו את הליטאים, אז הם קיבלו את המגיע להם'.

מאמריו הסוחפים של איבשקיאביציוס גרמו לאלפי ליטאים לצעוד באותו יום יחד צאצאי הנרצחים של מולטאי. חזן בית הכנסת של וילנה, שמואל יתום, קרא קדיש באופן שהרעיד את הלבבות. זה היה אירוע מרגש עבור כל המשתתפים, ואירוע מכונן בליטא עצמה.

רות ליברמן והסופר הליטאי מאריוס איבשקיאביציוס (Marius Ivaškevičius:) צילום מתוך אלבומה של רות ליברמן

"הגיעו כ-3,000 איש. זאת היתה אחת החוויות החזקות שחוויתי בחיי, וחוויתי לא מעט", אומר קריצר. "אי אפשר לתאר את ההתרגשות. כשהתחלתי את הסיפור הזה אף אחד לא ידע על מולטאי ועל הטבח שאירע שם. היו 220 עיירות שבהן בוצע טבח דומה. בכל ליטא היו 220 אלף יהודים לפני המלחמה, ונותרו 10,000 בלבד בסיומה. 96% מהקהילה היהודית הושמדה. זה האחוז הכי גבוה באירופה".

קריצר: "בעקבות הצלחת המצעד קיבל איבשקיאביציוס את תואר 'איש השנה' בליטא. זה היה ארוע מאוד מטלטל". נראה שמאז הצעדה עושים במולטאי מאמצים כדי להנציח את יהודי העיר ואסונם. לאחרונה הופקה בעיר חוברת מרשימה, המתעדת את חיי היהודים ביישוב. החוברת הודפסה בליטאית ויידיש.

סרטו של קריצר ממשיך את מסעו בעולם. בישראל הוא שודר באוגוסט בערוץ 9 והוקרן בהקרנות פרטיות בסינמטק. עוד לא ברור למה הסרט לא התקבל לפסטיבלים ישראליים.

ואולי כמו הליטאים, גם אנחנו צריכים לערוך מסע משלנו כדי לעמוד נוכחים מול הטבח שאירע במולטאי, להכיר באסון שרבים כמוהו התרחשו בליטא ובמזרח אירופה, ואולי אז, במקביל לליטאים, נוכל לרקום קשר חדש בין אז להיום.

מימין לשמאל: נשיאת ליטא לשעבר, הגב' דליה גריבאוסקאיטה (Dalia Grybauskaitė), אמיר מיימון, שגריר ישראל בליטא, אריק קפלן וצבי קריצר. צילום מאלבומו של צבי קריצר

מקורות:

יהדות ליטא, ויקיפדיה

שואת יהודי ליטא, ויקיפדיה

אתר גלריית "אלנטה מנור"

Paul Alster: Still honoring Nazis, 21.4.2017

הכחשת השואה, דיסאינפורמציה וצורות חדשות של אנטישמיות בארצות הבלטיות (1945-1995), מתוך נתיב, מס 3, מאי 2006 (אייר תשס"ו)

Marius Ivaškevičius: Jews: Lithuania’s Misfortune, 18.5.2016

המאמר המקורי בליטאית

M. Ivaškevičius: Žydai. Lietuvos prakeiksmas, 18.5.2016

M. Ivaškevičius: I am not a Jew,  9.9.2016

 

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן