המנצח יואל לוי הצליח להבליט את הקדרות המאיימת והכרומטיות המופלאה בתִזמור הרקוויאם של בריטן אותו ניגנה הפילהרמונית בלכידות מרשימה אך שלושת המקהלות לא היו מסונכרנות בתוך עצמן וביחד, הרקוויאם של בריטן בהשתתפות המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני בהדרכת רונן ברשבסקי, מקהלת בת שיר – התזמורת הסימפונית חיפה בהדרכת טלי ויסמן ומקהלת אנקור  בהדרכת דפנה בן יוחנן
בנייני האומה, 6.11.2019

את רקוויאם המלחמה חיבר בריטן כהתרסה לאיוולת שבמוות המיותר והקטל ההמוני של מלחמות העולם.

התזמורת הפילהרמונית הייתה מצוינת  וניגנה בניקיון מופתי. בלטו ביפי נגינתם הנבל והטימפני.

המנצח יואל לוי, הצליח להבליט את הגוונים הכהים בתזמור – וזאת בעיקר בשל הקצב האיטי בו בחר, שהלם את רוח היצירה. הוא בנה קרשצ'נדו נהדר. יפה במיוחד הייתה הנגינה על הפעמונים והצ'לסטות.

הכרומטיות המאפיינת את כתיבתו של בריטן התבטאה בביצוע זה. המצלול השתקף נהדר בתזמורת – כלי הנשיפה המתכתיים, הגונגים בפתיחה היו מרשימים בנגינת התזמורת. בסוף הרקוויאם היה היפוך – שמעו את הגונגים דווקא בשירת המקהלות.

התזמורת ניגנה בלכידות מרשימה ועם זאת לא הצליח המנצח להשתלט על כל המקהלות שלא תמיד שרו ביחד. הביצוע שהיה אמור להיות מחשמל היה לעתים פושר.

הדיאלוג בין הטובה וחקרנות לחצוצרות – היה מופלא. הטובה ירדה בסינקופה ריתמית. הסינקופות המדויקות היו מרשימת בעיקר בבס טובה ובקרנות. כלי הנשיפה מהמתכת ניגנו בניקיון מלא ברק ובריתמיות.

הקרשצ'נדו שבנה המנצח היה סוחף והתזמורת ניגנה בלכידות מרשימה, לא כיסתה את מקהלות ותמכה בנגינתה בשירה. היא הבליטה את אווירת המלנכוליה שהשרה הטקסט האנגלי. ועם זאת חסר לעתים חיבור וסנכרון בין המקהלה לתזמורת. לא תמיד הבליטו את משמעות הטקסט בשירה – כך למשל לא היה שביב רוע בביצוע.

בסוף הרקוויאם שר הבריטון מורגן פירס במלודרמטיות שהיא חלק אינהרנטי מתפקידו. היה לו קול גדול אבל לא תמיד שר נקי והוא נטה לשיר כלפי פנימה ובסגנון "מרוח" אך שמעו בעליל בשירתו את הדקירות של הצלוב. לטנור ג'יימס מק'קורקל הייתה דיקציה ברורה ואת שירתו אפיינה יכולת הבעה דרמטית כאשר התזמורת העניקה לשירתו ליווי סוער כמעט "צבאי". בסוף הרקוויאם "התאדה" בצליל ראש נהדר. הוא בנה קרשצ'נדו מאד דרמטי וגם הירידה שלו לפיאנו פתאומי הייתה נהדרת.

הסופרן, טטיאנה פבלובסקיה הייתה מרשימה בדרמטיות שלה ובדיאלוג שלה עם כלי הנשיפה אבל דווקא את הפרק בו מבכה מריה את מותו של ישו ה"לקרימוזה" (יום הנהי) שרה במיליטנטיות. המקהלה העניקה לה גיבוי של קונטרה – אבל קולות הסופרן במקהלה היו קצת חלולות בשירתן. את יום הדין – דיאס אירה – אפיינו מקצבים מנוקדים בכלי הנשיפה שנוגנו בדייקנות ובניקיון מופתי גם בקרנות.  גם הדינמיקה הלמה את יום הדין וחשו בעליל בנגינה ובשירה ש- "חיל ורעד יאחזו בכול". את הפוגה "עת רשע יבוא על עונשו" שרה המקהלה בדרמטיות כאשר היא מתוגברת על ידי כלי הנשיפה. שמעו את המורכבות של כל הקולות. המכלול עם צליל הצ'לסטה וה"דהירה" בתזמורת – היה מרשים.  אפילו הצלפות השוט נשמעו בחיות פלסטית כובשת.

מקהלת אנקור הייתה מצוינת אבל לא הייתה מתואמת בשירתה עם מקהלת בת שיר ועם המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני. היה נדמה לעתים כאילו היו סירנות.  ומנגד ההקשה על הגונגים העשירה את הטקסט. הירידה לפיאנו בשירת המקהלות – הייתה מצמררת. ממש כמשמעות הטקסט "אל רחם נא".

יפה היה הדרך בה בנה המנצח כאילו "הבשיל" בהדרגה עד לשיא של הרקוויאם בו "התנפצו" הגונגים יחד עם הסיומת של שירת המקהלות. הפיאנו אליו ירדה המקהלה בסוף הרקוויאם היה מצמרר. דומה שהיו גוונים נהדרים לאופל.