לפני שער החוק: על הספר "נטל ההוכחה" של אילת שמיר

הספר "נטל ההוכחה" של אילת שמיר עוסק בעורך-דין פלילי ובמשפט פלילי, אולם הספר ניצב רק "לפני שער החוק", ולא נכנס פנימה. אלא שבניגוד לסיפורו של קפקא, כאן אין זה "המשפט" שמונע את הכניסה בשעריו אלא שמיר עצמה

לפני שער החוק: על הספר "נטל ההוכחה" של אילת שמיר

הספר "נטל ההוכחה" של אילת שמיר עוסק בעורך-דין פלילי ובמשפט פלילי, אולם הספר ניצב רק "לפני שער החוק", ולא נכנס פנימה. אלא שבניגוד לסיפורו של קפקא, כאן אין זה "המשפט" שמונע את הכניסה בשעריו אלא שמיר עצמה

במרכז הספר "נטל ההוכחה" של אילת שמיר ניצב עורך-דין חיפאי ותיק בשם אריה רומנו. רומנו מקבל לידיו לטפל בתיק של איסמעיל, נגר ערבי שעשה למענו עבודות נגרות במשך עשרות שנים ומסתבך בתקרית אלימה. הספר לא מכביר בפרטים אודות אותה תקרית, ורק לקראת סוף הסיפור התמונה סביבה מתבהרת.

על אף שהדמות המרכזית בספר היא של עורך-דין פלילי ובמרכזו ניצב משפט פלילי, "נטל ההוכחה" – שגם שם כותרו הוא למעשה מונח משפטי שמשמעותו על מי מוטלת החובה להוכיח את הטענות במשפט – ניצב רק "לפני שער החוק", ולא נכנס פנימה. אלא שבניגוד לסיפורו של קפקא, כאן אין זה "המשפט" שמונע את הכניסה בשעריו אלא שמיר עצמה.

ראשית, אין כל דיון משפטי בספר – טפל או מרכזי, שטחי או מעמיק – והתיק הפלילי כלל לא מגיע לבית המשפט. כמובן, אין כל חובה שהליך משפטי, בסיפור או במציאות, יגיע לבית המשפט; אלא שהיעדרו של דיון משפטי ב"נטל ההוכחה" מותיר את כל הרעיונות שמרחפים בחלל הספר בגדר סיסמאות חלולות שאינן יורדות לקרקע המציאות.

שנית, וכרוך בעקבו של הראשון – כל התיאורים בספר של עורכי-הדין וסביבתם נעים בין הבנאלי למגוחך. כך למשל הם התיאורים של סמלי הסטטוס השונים שעורכי דין אוהבים להתגנדר ולהתהדר בהם, או ההסברים על ההליך הפלילי שכמו לקוחים ממקראות של דיני עונשין. דווקא כיוון שיש בספר מספר תיאורים מדהימים, כמו הדימוי ההומרי של היכל המשפט בחיפה כספינה עצומה בעלת מדורים רבים, זו החמצה בעיני שהספר אינו מספק מבט מרענן על עולם המשפט ועורכי הדין.

לעמידה לפני שער החוק יש מובן נוסף ב"נטל ההוכחה" והוא התחושה שהספר עומד במקום, ולא מתקדם לעבר התרה של הקשרים שנטוו בסיפור, אל עבר קתרזיס. שמיר מפליאה בתיאורים מדויקים של הדמויות, כמו גם בכתיבה שמדגישה את העליבות של בני האדם, והיא מצליחה לעשות זאת עם יותר מקורטוב של חמלה.

אך בכתיבתה יש תחושה של פטפטנות נעימה וממכרת אך חסרת כל תכלית, תחושה מאלחשת של גירוי תמידי, בעוצמות שונות, מבלי שבסופו יש שחרור והרפיה. זה נכון אמנם שישנה חשיבות אינהרנטית והנאה רבה גם ב"משחק המקדים", וגם אצל שמיר כאמור מובטח לקורא ולקוראת עונג מסוים. אך עונג זה הוא תחום בזמן, להנאה יש תאריך תפוגה. בשלב מסוים היא הופכת לסבל. הנאה זו היא במובן מסוים הנאה מותנית, הנאה שממתינה לפורקן. ב"נטל ההוכחה" הפורקן בושש לבוא.

נטל ההוכחה • אילת שמיר • הוצאת עם עובד • 2018 • 218 עמ'

במרכז הספר "נטל ההוכחה" של אילת שמיר ניצב עורך-דין חיפאי ותיק בשם אריה רומנו. רומנו מקבל לידיו לטפל בתיק של איסמעיל, נגר ערבי שעשה למענו עבודות נגרות במשך עשרות שנים ומסתבך בתקרית אלימה. הספר לא מכביר בפרטים אודות אותה תקרית, ורק לקראת סוף הסיפור התמונה סביבה מתבהרת.

על אף שהדמות המרכזית בספר היא של עורך-דין פלילי ובמרכזו ניצב משפט פלילי, "נטל ההוכחה" – שגם שם כותרו הוא למעשה מונח משפטי שמשמעותו על מי מוטלת החובה להוכיח את הטענות במשפט – ניצב רק "לפני שער החוק", ולא נכנס פנימה. אלא שבניגוד לסיפורו של קפקא, כאן אין זה "המשפט" שמונע את הכניסה בשעריו אלא שמיר עצמה.

ראשית, אין כל דיון משפטי בספר – טפל או מרכזי, שטחי או מעמיק – והתיק הפלילי כלל לא מגיע לבית המשפט. כמובן, אין כל חובה שהליך משפטי, בסיפור או במציאות, יגיע לבית המשפט; אלא שהיעדרו של דיון משפטי ב"נטל ההוכחה" מותיר את כל הרעיונות שמרחפים בחלל הספר בגדר סיסמאות חלולות שאינן יורדות לקרקע המציאות.

שנית, וכרוך בעקבו של הראשון – כל התיאורים בספר של עורכי-הדין וסביבתם נעים בין הבנאלי למגוחך. כך למשל הם התיאורים של סמלי הסטטוס השונים שעורכי דין אוהבים להתגנדר ולהתהדר בהם, או ההסברים על ההליך הפלילי שכמו לקוחים ממקראות של דיני עונשין. דווקא כיוון שיש בספר מספר תיאורים מדהימים, כמו הדימוי ההומרי של היכל המשפט בחיפה כספינה עצומה בעלת מדורים רבים, זו החמצה בעיני שהספר אינו מספק מבט מרענן על עולם המשפט ועורכי הדין.

לעמידה לפני שער החוק יש מובן נוסף ב"נטל ההוכחה" והוא התחושה שהספר עומד במקום, ולא מתקדם לעבר התרה של הקשרים שנטוו בסיפור, אל עבר קתרזיס. שמיר מפליאה בתיאורים מדויקים של הדמויות, כמו גם בכתיבה שמדגישה את העליבות של בני האדם, והיא מצליחה לעשות זאת עם יותר מקורטוב של חמלה.

אך בכתיבתה יש תחושה של פטפטנות נעימה וממכרת אך חסרת כל תכלית, תחושה מאלחשת של גירוי תמידי, בעוצמות שונות, מבלי שבסופו יש שחרור והרפיה. זה נכון אמנם שישנה חשיבות אינהרנטית והנאה רבה גם ב"משחק המקדים", וגם אצל שמיר כאמור מובטח לקורא ולקוראת עונג מסוים. אך עונג זה הוא תחום בזמן, להנאה יש תאריך תפוגה. בשלב מסוים היא הופכת לסבל. הנאה זו היא במובן מסוים הנאה מותנית, הנאה שממתינה לפורקן. ב"נטל ההוכחה" הפורקן בושש לבוא.

נטל ההוכחה • אילת שמיר • הוצאת עם עובד • 2018 • 218 עמ'

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן