"אנטיגונה" בחאן: תסתכלו על אנטיגונה ותראו אותנו

הנסיון לחבר בין הטרגדיה של סופוקלס לסיפור של מתנחלים קיצונים נגד שלטון החוק, הוא רעיון מעניין, שמצליח רק בחלקו: יוצרי ההצגה לא הלכו עד הסוף והחיבור של שני הסיפורים נראה מלאכותי. משחק טוב של ארז שפריר – קריאון אכזרי וגם אנושי, ואור לומברוזו – אנטיגונה שברירית ועקשנית

"אנטיגונה" בחאן: תסתכלו על אנטיגונה ותראו אותנו

הנסיון לחבר בין הטרגדיה של סופוקלס לסיפור של מתנחלים קיצונים נגד שלטון החוק, הוא רעיון מעניין, שמצליח רק בחלקו: יוצרי ההצגה לא הלכו עד הסוף והחיבור של שני הסיפורים נראה מלאכותי. משחק טוב של ארז שפריר – קריאון אכזרי וגם אנושי, ואור לומברוזו – אנטיגונה שברירית ועקשנית

★★★★★

פעם ראשונה שזה קורה בתיאטרון הישראלי: אנטיגונה של סופוקלס עברה גיור והיא מתנחלת. ולא סתם מתנחלת. אלא מתנחלת דתיה, שכופרת בחוקי המדינה. היא מורדת במנהיג הכל יכול קריאון, דיקטטור עם חליפה ועניבה, שדואג רק לאינטרסים שלו ולא מוכן להקשיב ליועציו, חלקם אנשי צבא במדים. נשמע מוכר?

דת נגד מדינה. לוברוזו ושפריר. צילום: יעל אילן

איך נקלענו לסיטואציה הזו? הבמאי אודי בן משה רצה להנגיש את הטרגדיה של סופוקלס לימינו, ויצר טרגדיה קלאסית בלבוש מודרני ואקטואלי. ואפילו שילב במחזה נערים מנוער הגבעות שמרססים כתובות נאצה נגד השלטון. המסר ברור: אנחנו צופים בקרב בין חוקי הדת לחוקי המדינה. בקרב הזה אין מנצחים: שני הצדדים לא מוותרים על העקרונות שלהם, חוטאים בחטא ההיבריס, וממיתים אסון על כולם.

הניסיון לחבר את הטרגדיה של סופוקלס עם הסיפור של מתנחלים קיצונים, שנלחמים בשלטון החוק, הוא רעיון מעניין, שמצליח רק בחלקו ונותר בעיקר כגימיק. למה גימיק? כי יוצרי ההצגה לא הלכו עם הרעיון עד הסוף והחיבור בין שני הסיפורים נראה מלאכותי. אולי כי הבמאי לא החליט באמת מה הוא רוצה. התוצאה קצת מבולבלת ומבלבלת. חבל.

עברה גיור. לומברוזו. צילום: יעל אילן

ראויים לציון השחקנים שמצליחים לדבר ולא לדקלם, כמו שקורה בדרך כלל בטרגדיות יווניות ובהצגות מסוג זה. זה קורה גם בזכות התרגום של שמעון בוזגלו. אהבתי במיוחד את ארז שפריר בתפקיד קריאון אכזרי וגם אנושי, ואת אור לומברוזו הנוגעת ללב בתפקיד אנטיגונה שברירית וגם עקשנית.

"אנטיגונה" של החאן היא הצגה פוליטית, שמראה לנו איזה חורבן יכול להתרחש כאשר שני כוחות גדולים ומנוגדים, כמו דת ומדינה, מתנגשים זה בזה. אני יכול להמליץ, רק למי שאוהב תיאטרון פוליטי.

★★★★★

פעם ראשונה שזה קורה בתיאטרון הישראלי: אנטיגונה של סופוקלס עברה גיור והיא מתנחלת. ולא סתם מתנחלת. אלא מתנחלת דתיה, שכופרת בחוקי המדינה. היא מורדת במנהיג הכל יכול קריאון, דיקטטור עם חליפה ועניבה, שדואג רק לאינטרסים שלו ולא מוכן להקשיב ליועציו, חלקם אנשי צבא במדים. נשמע מוכר?

דת נגד מדינה. לוברוזו ושפריר. צילום: יעל אילן

איך נקלענו לסיטואציה הזו? הבמאי אודי בן משה רצה להנגיש את הטרגדיה של סופוקלס לימינו, ויצר טרגדיה קלאסית בלבוש מודרני ואקטואלי. ואפילו שילב במחזה נערים מנוער הגבעות שמרססים כתובות נאצה נגד השלטון. המסר ברור: אנחנו צופים בקרב בין חוקי הדת לחוקי המדינה. בקרב הזה אין מנצחים: שני הצדדים לא מוותרים על העקרונות שלהם, חוטאים בחטא ההיבריס, וממיתים אסון על כולם.

הניסיון לחבר את הטרגדיה של סופוקלס עם הסיפור של מתנחלים קיצונים, שנלחמים בשלטון החוק, הוא רעיון מעניין, שמצליח רק בחלקו ונותר בעיקר כגימיק. למה גימיק? כי יוצרי ההצגה לא הלכו עם הרעיון עד הסוף והחיבור בין שני הסיפורים נראה מלאכותי. אולי כי הבמאי לא החליט באמת מה הוא רוצה. התוצאה קצת מבולבלת ומבלבלת. חבל.

עברה גיור. לומברוזו. צילום: יעל אילן

ראויים לציון השחקנים שמצליחים לדבר ולא לדקלם, כמו שקורה בדרך כלל בטרגדיות יווניות ובהצגות מסוג זה. זה קורה גם בזכות התרגום של שמעון בוזגלו. אהבתי במיוחד את ארז שפריר בתפקיד קריאון אכזרי וגם אנושי, ואת אור לומברוזו הנוגעת ללב בתפקיד אנטיגונה שברירית וגם עקשנית.

"אנטיגונה" של החאן היא הצגה פוליטית, שמראה לנו איזה חורבן יכול להתרחש כאשר שני כוחות גדולים ומנוגדים, כמו דת ומדינה, מתנגשים זה בזה. אני יכול להמליץ, רק למי שאוהב תיאטרון פוליטי.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן