★★★★★

שם ההצגה "הלוואי שהייתָ אשה" מרמז על הכיוון: יצירה לכאורה פמיניסטית על נשים ובביצוע נשים. הנשים משחקות גם את תפקידי הגברים. הסיפור, שמבוסס על "חתונת הדמים" של לורקה ועל טקסט נוסף שלו – "הקינה על לוחם השוורים איגנסיו סאנצ'ס מחיאס", עוסק בנשים, שחיות בחברה גברית קשוחה ושוביניסטית שמדכאת אותן. נשים שנולדו לחוות סבל, אובדן ושכול, במקום לחוות אושר, תשוקה ואהבה.

המעבד והבמאי עירא אבנרי כותב בתוכניה, שההצגה נעשתה בהשראת קביעתה של סימון דה-בובואר, כי נשיוּת איננה איכות טבעית אלא זהות נרכשת: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה". כלומר: אשה אינה נולדת עם תכונות נשיות, אלא הופכת לכזאת כתוצאה מהתרבות שבה היא חיה, אשר מנציחה את עליונות הגבר. ההצגה אמורה לבחון, לפי הצהרת יוצריה, את התהליך של "היעשוּת אשה" בתרבות גברית.

אפשר לקבל או לא לקבל את התיאוריה הזו ואת הדרך שבה ניתן לקשור אותה ליצירה תיאטרונית חיה ובועטת, אבל יש פער גדול בין ההצהרות והכוונות (שאני מאמין בכנות שלהן) לבין הביצוע על הבמה. על הבמה חמש נשים, שחקניות, שמחליפות דמויות ובגדים, הולכות, יושבות, קמות, מחכות, מדברות, לוחשות, שרות, מזיזות את התפאורה ומסבירות לקהל מה קורה על הבמה ומה הוא יראה בסצינה הבאה.

אין באמת מחזה, אין באמת סיפור וכל ההצגה הולכת לשומקום. זה בסדר שאין מחזה או סיפור, בתנאי שיש משהו אחר – יצירתי, מקורי, מסעיר, נועז. אז אין. זה לא תיאטרון חדשני או מקורי. קיבלנו הצגה אליטיסטית, יומרנית, מנוכרת, מבולבלת, לא מעניינת ולא מרגשת. תיאטרון טוב אינו עוסק בתיאוריות, אלא בחיים עצמם. פה ושם, בעיקר לקראת סיום, יש ניצוצות שמשהו באמת קורה על הבמה. מעט מדי ומאוחר מדי.

נקודת האור היחידה בהצגה היא חמש שחקניות מוכשרות – שירי גולן, אפרת ארנון, מיכל ויינברג, ענת פדרשניידר ונעמי פרומוביץ'. אבל גם שחקניות מוכשרות עם נוכחות על הבמה אינן יכולות להציל את ההצגה משיעמום. כל האירוע הזה מתרחש במשך שעתיים ועשר דקות ללא הפסקה. מה שמעיד על חוסר התחשבות בקהל, שזקוק להפסקה במקרים כאלה. גם זה סוג של אליטיזם. הפסקה אינה פוגעת ביצירה. להיפך.

"הלוואי שהייתָ אשה" אינה חוויה אינטלקטואלית או רגשית. היא לכל היותר ניסיון שלא הצליח לעשות תיאטרון אחר.