גדלתי על "התרנגולים". יותר נכון, הייתי ילד קטן כש"התרנגולים" יצאו לעולם בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה והתקליט שלהם התנגן אצלנו בבית. שירים יפים (בעיקר של חיים חפר) ומוזיקה מופלאה (של סשה ארגוב). "התרנגולים", שיצרה נעמי פולני האחת והיחידה, היו (ועדיין) תופעה רעננה, מיוחדת ומקורית בתרבות הישראלית. אין ולא היתה להקה כזו, ששילבה מוזיקה, טקסט משחק ותנועה.

אני נזכר במיוחד ב"שיר השכונה", שמנקודת מבט של ילד נשמע לי מאוד "נועז" בגלל המילים. עד היום, הדיסק של "התרנגולים" תופס מקום של כבוד בספריה והוא נשמע חדשני ומקורי, למרות הזמן שחלף והמילים התמימות.

לא אכתוב כאן ניתוח "מקצועי" של המופע, ניתוח שהוא חסר ערך בעיני ומשרת בעיקר את מי שכותב אותו. אשתף אתכם בעיקר בתחושות ובמחשבות שהתעוררו בי בעיקבות המופע, שהתקיים במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב. כי מה שחשוב זו החוויה. הגעתי למופע "התרנגולים – הרמיקס" עם ציפיות, אני מודה. לא ציפיתי לחיקוי או למיחזור של "התרנגולים" ההם, או למופע מחווה, אבל באתי עם ציפייה לשירים שאני אוהב, ועם סקרנות להאזין להם בלבוש חדש.

"רמיקס" – עירבוב נשמע מבטיח. ההתחלה היתה מורכבת בעיקר מווריאציות על המוזיקה של ארגוב ופחות על המילים. או כמו ש"תזמורת המהפכה" בניצוחו של רועי אופנהיים, מגדירה זאת: "פרשנות חדשנית ליצירות האהובות של 'התרנגולים'". במסגרת פרשנות זו המוזיקה תפסה את החלק העיקרי, ומהטקסטים נותרו משפטים קטועים וחלקי הברות. את החלק הזה פחות אהבתי. קוראים לזה "חדשנות"? לא בטוח.

ברקע הוקרנו קטעי וידאו נדירים בשחור לבן, שצולמו במהלך מסע הופעות של הלהקה בבלגיה. מדהים שהלהקה הנפלאה והייחודית הזו לא תועדה בארץ בשום קליפ או סרט. בהמשך הגיעו השירים (עדיין לא כולם בשלמותם), בביצוע מרשים של מקהלת "העפרוני" ושל הלהקה המצוינת שהוקמה במיוחד עבור המופע. בין השירים שהושמעו במופע:  "שיר השכונה", "שיר השוק", "פנס בודד", "ככה סתם", "יוסי ילד שלי מוצלח", "כשאת אומרת לא", "שיר אהבה חיילי", "הבלדה על יוסי ואליפלט", זמר אהבה לים, "הורה אהבה" ו"הכל זהב". כל שיר הוא להיט.

החלקים הטובים ביותר במופע היו כאשר שררה הרמוניה מלאה בין המוזיקה למילים, בין "תזמורת המהפכה", הלהקה והמקהלה, וכאשר השירים הושמעו בשלמותם או כמעט בשלמותם. אלה היו רגעים קסומים ומלאי השראה, רגעים של אנרגיה טובה וחדוות יצירה, רגעים של תשוקה, שכבשו את הקהל. בחלקים אלה המופע הגיע לשיאו – וכך גם מפלס הרגש שלי. לא רציתי שהמופע יסתיים.