האם תאי B מתים מגיעים לגן עדן?

אמ;לק: אין לי תשובה עדיין. מה כן? טור שבועי חדש ובו חוויות אישיות, מחשבות והרהורים. על טרשת נפוצה ועל החיים עצמם בחיפוש מתמשך אחרי אושר ואספרסו טוב

האם תאי B מתים מגיעים לגן עדן?

אמ;לק: אין לי תשובה עדיין. מה כן? טור שבועי חדש ובו חוויות אישיות, מחשבות והרהורים. על טרשת נפוצה ועל החיים עצמם בחיפוש מתמשך אחרי אושר ואספרסו טוב

תעלת בלאומילך ואני

באחד האשפוזים במחלקה הנוירולוגית עקב התקף טרשת נפוצה, עלתה במוחי דמותו של בומבה צור ז"ל.

"מבית המרגוע לחולי-רוח בבת-ים בא החולה חשוך-המרפא נפתלי ברמן, מי שהיה מכונאי, בן 36. לפני חמש שנים דחו השלטונות את בקשת ברמן להיתר-יציאה, משום שלא המציא במועד אישור על כך שהוא שפוי בדעתו – ודבר זה טרף את דעתו," כך נפתחת ההומוריסקה אגדה על תעלה בתל אביב שפרסם אפרים קישון בעיתון דבר, 1952. לימים הפכה ההומוריסקה לסרט תעלת בלאומילך.

דמיינתי את נפתלי ברמן ההוא (קאזימיר בלאומילך בסרט; – בומבה צור) אוחז בגאון בפטיש אוויר וקודח בשכבת המיאלין שמבודדת את תאי העצב במוחי ובעמוד השדרה שלי. גם כאן, כמו בסרט תעלת בלאומילך, חיוך זחוח היה מרוח על פניו. וגם כאן, כמו בסרט, אף אחד לא העלה על דעתו לשאול אותו לפשר מעשיו, או לעצור בעדו. להפך: נציגי מערכת החיסון סייעו לו לקדוח, להרוס ולייצר מהומה שלמה. כולם רואים, כולם שומעים, אבל אף אחד לא רוצה להצטייר כאילו אינו יודע מה קורה בתחום אחריותו. אז מה עושים? מעמידים פנים כאילו כל המתקפה הזו היתה מתוכננת: "בעצם, הגענו לחסל גורם זר. רגע, אין פה גורם זר? לא יכול להיות. שמאל-ימין-שמאל. קדימה קדח!"

בסיומו של הסרט הפרטי שלי – לאחר טיפול בעירויים של סטרואידים עוצמתיים שהעמידו דברים על דיוקם, חיסלו את הדלקת ותכל'ס גם את כל מה שעמד מלפניה, מאחוריה ומצדדיה – אני נותרת עם ההריסות. ונציה של המזרח התיכון זה לא. אין גזירת סרט, אין ליווי תזמורת ואין ביקור נציגי ממשלה. יש תשישות אדירה, עייפות ולאות, בחילות, כאבי ראש, וכמובן הנזקים שהסב ההוא שקדח. בומבה צור. הגוף עושה מאמץ עילאי לשקם את עצמו. הסטטיסטיקה נגדו. ביג טיים. ולמרות שקיוויתי, רציתי, חשבתי, האמנתי, אני לא נמלטת ממנה. יש דברים שהם מעל כוח הרצון. גם אם תרצו, זו אגדה. אבל אני אופטימית. בניגוד לסופה של ההומוריסקה, הרי שבסרט, כמו בחיים, בומבה צור המשיך להסתובב חופשי. הוא נעלב מכך שלא קיבל הכרה לתרומתו בקידוחים, לקח את פטיש האוויר ועבר לקדוח בשכבה אחרת של מיאלין. יש מספיק לכולם.

כך ניטע במוחי הרעיון לטור אישי.

 ***

לא כדאית כלכלית

לפני שבועיים, נחשף בגלי צה"ל, כי מִנהלת המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), בית חולים ציבורי, החליטה על סגירת השירות לטרשת נפוצה בסוף השנה "על רקע חוסר רווחיות כלכלית". איפה משרד הבריאות בסיפור המביש הזה? – "בודקים את הנושא". במכתב שקיבלו החודש המטופלים נכתב: "אנו ממליצים בפניך לפנות לאחד המרכזים הקיימים בבתי חולים אחרים, שם יינתן לך טיפול ראוי". כארבע מאות מטופלים בדרגות נכות שונות, כמעט עשירית מכמות המתמודדים עם טרשת נפוצה בישראל, חלקם מטופלים עשרות שנים באסף הרופא, נאלצים בימים אלה למצוא עצמאית מסגרת טיפולית חדשה.

אתר המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) אינו מסגיר דבר מהדרמה שמתחוללת בימים אלה. "השירות הקליני לחקר ולטיפול בטרשת נפוצה, מהווה בית למטופלים ולבני משפחתם," עדיין מתגאים שם. "המכון היה הראשון שפעל בישראל והוא מעניק טיפול מסור ומקצועי מזה 20 שנה," מצטטים שם את מנהל המכון, ד"ר שלמה פלכטר.

המחלה שאני מתמודדת איתה יום יום, שעה שעה, אינה כדאית כלכלית.

האם יש מחלות או טיפולים כדאיים כלכלית? אין זה סוד שמשרד הבריאות מקנה תמריצים כלכליים לבתי החולים בגין כל לידה. מענק גבוה יותר ניתן כאשר מדובר בלידת פג. הסכומים המצטברים משמעותיים מאד עבור בתי החולים. לכן, מדי כמה חודשים, אנו קוראים על בית חולים כזה או אחר שחונך מחלקת יולדות חדשה – מפוארת וחדשנית יותר משל מתחריו; או על בית חולים שמפתה צוות רפואי מוערך בעל וותק וניסיון לעבור אליו ממרכז רפואי אחר. מחלקות אחרות, שמשוועות להגדלת מיטות וצוות רפואי, לא זוכות לתמריצים מסוג זה. כן, אותה מדינה שמתמרצת הגדלת ילודה, זונחת אותנו לאנחות בהמשך חיינו, כשאנו חולים, מוגבלים (ראו מאבקי הנכים בשנים האחרונות), או זקנים (דיור ציבורי וקצבת הזקנה). האם ראוי כלל להחליט על קבלת חולה לטיפול בבית חולים ציבורי על-פי שיקולי עלות-תועלת כלכליים? האם גורמים במשרד הבריאות היו שותפים להחלטה של אסף הרופא? האם היו מודעים לה כלל? ואם כן, מה היתה עמדתם? – לאור התגובה לשאילתא של גלי צה"ל, והשתיקה עד היום, נדמה שלא. האם לא ראוי שהחלטה מסוג זה תיעשה בתיאום ובפיקוח משרד הבריאות? יש בי שאלות רבות, שנותרו עד כה ללא מענה.

לשמחתי, איני מטופלת באסף הרופא. דִמיוּן הלוגיסטיקה שהיתה נדרשת ממני, לו היו מודיעים לי הודעה דומה, מעורר בי חלחלה. מעבר לפתרון טיפולי לטווח הארוך, הייתי מחוייבת לעצור הכל ולהשקיע זמן ואנרגיה למציאת פתרון מיידי לטיפולים שאינם סובלים דיחוי.

הנה לכם עוד סימפטום של מדיניות תקצוב החסר של מערכת הבריאות בשנים האחרונות ושל הקיפאון הפוליטי השלטוני הנוכחי. סימפטום שטואטא מתחת לשטיח. ידיעה בגלי צה"ל. כתבה או שתיים בעיתונות. וזהו. ארץ אוכלת חוליה. וחלשיה. ונכיה. וזקניה. תחשבו גם על זה לקראת הבחירות המתקרבות. מאחלת לכולנו בריאות שלמה וביטחון כלכלי. נצטרך את זה.

  ***

Wiggle it

פעמיים ביום, בדרך כלל יותר, אני מזיזה את אצבעות רגליי. באנגלית זה נשמע טוב יותר: I wiggle my toes. אני מאמינה, שכל עוד אצבעות רגליי נענות להוראות מוחי, אני בסדר. תנועה טובה יותר, טובה פחות – כל עוד הן סרות לפקודתי אני בסדר.

אמונה זו, שאין לה כל אחיזה במחקר או בניסיון חיים, מקורה בסצנה מתוך הסרט "להרוג את ביל 1". ביאטריקס קידו (אומה ת'ורמן), יצאה מכלל סכנת חיים, בורחת ומתחבאת במכונית גנובה. היא מודעת ליעד הסופי שלה – להרוג את ביל, וממקדת את תשומת הלב שלה לדבר אחד: המכשול הראשון שאיתו היא צריכה להתמודד – "Wiggle your big toe". וכשזה יצליח, היא תמשיך לחפש את הנקמה שלה.

זו הדרך בה בחרתי להתמודד עם חוסר הוודאות.


 

בוקר אחד השבוע קמתי בלי כאב. זה קורה לי מדי פעם. ברגע הראשון לא האמנתי. התעוררתי למציאות מקבילה? אני עדיין אני? מצאתי את עצמי מנסה לאמוד את החוויה החדשה. ברגע השני – חייכתי. קמתי מהר, מקווה לנצל כל נאנו שנייה של הנאה נטולת סימפטומים של הטרשת. לקראת ערב הם חזרו.

בארבע השנים האחרונות למדתי שלוש פעמים ללכת מחדש, לצעוד ולעלות מדרגות; למדתי פעמיים להשתמש מחדש ביד שמאל; עדיין לומדת לחזור ולתפעל את מערכת הבליעה. בתקופות הרגיעה של המחלה, בדרך כלל לא רואים עלי כלום מבחוץ. אני נראית "רגיל", "תקין", "נורמלי" (יש דבר כזה בכלל?). אבל אני מסתובבת עם כאב. מכילה אותו. עד שנגמר הכוח. כל בוקר אני מתעוררת אל חוסר וודאות ואל הרפתקאה חדשה. מה יילד יום. הכאבים התחושתיים מגוונים בסוג, במיקום, בעוצמה, בתדירות ובמשכם – נימול, חוסר תחושה חלקי או מלא, דרך שריפה, זרמים חשמליים, רצועה מושכת (חיבוק MS), נוקשות, רעד, לאות ועייפות. מחשבות שונות מעסיקות אותי מעת לעת. לא כל הזמן, אבל הן אורבות ומחכות לשעת כושר. כמה צעדים אוכל ללכת לפני תחושת החולשה; האם אפול בשל איבוד שיווי משקל; מתי כבר יחזרו לי תפקודי הבליעה שנפגעו בהתקף האחרון; מתי חס וחלילה יחל ההתקף הבא. סימפטומים באים ללא זימון וחולפים. אין שעה טובה לסימפטומים.

שיקרתי כשאמרתי שמצאתי כוחות להתמודד עם הבלגן הסוער הזה שנשאבתי אליו לפני ארבע שנים. עדיין לא. אבל אני נאחזת בדברים הכי קטנים. כמו רוטינת ה "wiggle your toes". כן, אני מודעת לכך שזו דרך מחורבנת, כנראה לא יעילה ואין לה כל אחיזה במחקר או במציאות. אבל אתם יודעים מה? I don’t give a damn. כל אחת והדרך שלה להתמודד עם קופסת השוקולד של החיים.

***

השראה שבועית

בחרתי בשני צילומים של דניאל קרלין, מתוך קבוצת צילומים שנעשו באולפן למחול "האלה", בהנהלת רות רייכמן. צילומי הרקדניות מאחורי הקלעים נעשו בהשראת עבודותיו של הצייר הצרפתי אדגר דֵגָה.

דגה, כאימפרסיוניסט, התעניין בתנועה ובאור. הוא ניסה לתפוס ביצירותיו את הרגע החולף, רגע קטן ופשוט בחיי הדמויות האנונימיות בפעולות יומיומיות. תמה זו מתקשרת גם לטור האישי שלי, בו אשתף אתכם ברגעים פשוטים וקטנים, מחשבות והרהורים.

צילום: דניאל קרלין
צילום: דניאל קרלין

כבר תקופה ארוכה אני עוקבת אחרי צילומיו של דניאל. ד"ר דניאל קרלין, חי עם טרשת נפוצה מזה 12 שנים, רופא וגם צלם חובב ברמה מקצועית גבוהה. "המחלה גרמה לי לאבד יכולות שהשקעתי הרבה שנים כדי להתמקצע בהם," הוא מספר לי, "הצילום נתן לי להרגיש שאני מייצר משהו חדש, שאני עדיין יכול לייצור. הוא מאפשר לי לבטא את הרגשות דרך הצילום. העיסוק בצילום פתח לפני עולם שלם בר השגה בו אני יכול להשקיע להתמקצע ולהתפתח. כמו בעבר, כשלמדתי להיות כירורג-אורתופד".

דבריו של דניאל על ישן וחדש, על התחדשות והמצאה מחדש, הדהדו את תחושתי. כשראיתי את הצילומים, נוצר בי גשר בין ההווה לעבר. ראיתי אותם ונזכרתי בילדותי.

נזכרתי איך בגיל שש וקצת התחלתי להתאמן בחוג להתעמלות קרקע ומכשירים עם המון מוטיבציה. למדתי משמעת עצמית ומחויבות קבוצתית. למדתי סלטות, ברגים, קפיצות, גלגלונים עם שתי ידיים, יד אחת וללא ידיים, פליק פלאקים, עמידות ידיים גשר ולהפך ועוד המוני אלמנטים שנקראו על שם מתעמלים ומתעמלות בעלי שמות ארוכים ומוזרים.

נהניתי מהגמישות והתרגשתי מהתנועה המהירה, מהריחוף ומרפרוף הרוח על הפנים תוך כדי תנועה ובנחיתה על משטח המזרונים. כל ביצוע מוצלח של תרגיל או קטע היה אתגר. כל ביצוע מוצלח של תרגיל או קטע היה הישג.

בילדות הפשוטה שלי, זה היה הכי קרוב ללעוף.

באמצע שנות העשרים שלי כעסתי על ההורים ועל המחנכות שלא התעקשו ושלחו אותי בכוח ללמוד קצת בלט. תיעלתי את הכעס לאנרגיה והלכתי ללמוד את יסודות המחול. חוויה קצת חורקת וכואבת, אבל הייתי בשמיים. בהמשך, שנים רבות צפיתי בהופעות של להקות מחול קלאסי ומודרני בתל אביב, לונדון, פריז, ניו-יורק וברלין. לפני שלוש שנים בחרתי להעמיק בסמינרים שעסקו בחקר מחול, במסגרת לימודי תואר שני באמנויות.

כבוגרת, למדתי שאחרי שיודעים לעוף אפשר גם להגשים חלומות.

צילום: דניאל קרלין
צילום: דניאל קרלין

***

לקריאה נוספת: ולנו יש פלאפל

תעלת בלאומילך ואני

באחד האשפוזים במחלקה הנוירולוגית עקב התקף טרשת נפוצה, עלתה במוחי דמותו של בומבה צור ז"ל.

"מבית המרגוע לחולי-רוח בבת-ים בא החולה חשוך-המרפא נפתלי ברמן, מי שהיה מכונאי, בן 36. לפני חמש שנים דחו השלטונות את בקשת ברמן להיתר-יציאה, משום שלא המציא במועד אישור על כך שהוא שפוי בדעתו – ודבר זה טרף את דעתו," כך נפתחת ההומוריסקה אגדה על תעלה בתל אביב שפרסם אפרים קישון בעיתון דבר, 1952. לימים הפכה ההומוריסקה לסרט תעלת בלאומילך.

דמיינתי את נפתלי ברמן ההוא (קאזימיר בלאומילך בסרט; – בומבה צור) אוחז בגאון בפטיש אוויר וקודח בשכבת המיאלין שמבודדת את תאי העצב במוחי ובעמוד השדרה שלי. גם כאן, כמו בסרט תעלת בלאומילך, חיוך זחוח היה מרוח על פניו. וגם כאן, כמו בסרט, אף אחד לא העלה על דעתו לשאול אותו לפשר מעשיו, או לעצור בעדו. להפך: נציגי מערכת החיסון סייעו לו לקדוח, להרוס ולייצר מהומה שלמה. כולם רואים, כולם שומעים, אבל אף אחד לא רוצה להצטייר כאילו אינו יודע מה קורה בתחום אחריותו. אז מה עושים? מעמידים פנים כאילו כל המתקפה הזו היתה מתוכננת: "בעצם, הגענו לחסל גורם זר. רגע, אין פה גורם זר? לא יכול להיות. שמאל-ימין-שמאל. קדימה קדח!"

בסיומו של הסרט הפרטי שלי – לאחר טיפול בעירויים של סטרואידים עוצמתיים שהעמידו דברים על דיוקם, חיסלו את הדלקת ותכל'ס גם את כל מה שעמד מלפניה, מאחוריה ומצדדיה – אני נותרת עם ההריסות. ונציה של המזרח התיכון זה לא. אין גזירת סרט, אין ליווי תזמורת ואין ביקור נציגי ממשלה. יש תשישות אדירה, עייפות ולאות, בחילות, כאבי ראש, וכמובן הנזקים שהסב ההוא שקדח. בומבה צור. הגוף עושה מאמץ עילאי לשקם את עצמו. הסטטיסטיקה נגדו. ביג טיים. ולמרות שקיוויתי, רציתי, חשבתי, האמנתי, אני לא נמלטת ממנה. יש דברים שהם מעל כוח הרצון. גם אם תרצו, זו אגדה. אבל אני אופטימית. בניגוד לסופה של ההומוריסקה, הרי שבסרט, כמו בחיים, בומבה צור המשיך להסתובב חופשי. הוא נעלב מכך שלא קיבל הכרה לתרומתו בקידוחים, לקח את פטיש האוויר ועבר לקדוח בשכבה אחרת של מיאלין. יש מספיק לכולם.

כך ניטע במוחי הרעיון לטור אישי.

 ***

לא כדאית כלכלית

לפני שבועיים, נחשף בגלי צה"ל, כי מִנהלת המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), בית חולים ציבורי, החליטה על סגירת השירות לטרשת נפוצה בסוף השנה "על רקע חוסר רווחיות כלכלית". איפה משרד הבריאות בסיפור המביש הזה? – "בודקים את הנושא". במכתב שקיבלו החודש המטופלים נכתב: "אנו ממליצים בפניך לפנות לאחד המרכזים הקיימים בבתי חולים אחרים, שם יינתן לך טיפול ראוי". כארבע מאות מטופלים בדרגות נכות שונות, כמעט עשירית מכמות המתמודדים עם טרשת נפוצה בישראל, חלקם מטופלים עשרות שנים באסף הרופא, נאלצים בימים אלה למצוא עצמאית מסגרת טיפולית חדשה.

אתר המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) אינו מסגיר דבר מהדרמה שמתחוללת בימים אלה. "השירות הקליני לחקר ולטיפול בטרשת נפוצה, מהווה בית למטופלים ולבני משפחתם," עדיין מתגאים שם. "המכון היה הראשון שפעל בישראל והוא מעניק טיפול מסור ומקצועי מזה 20 שנה," מצטטים שם את מנהל המכון, ד"ר שלמה פלכטר.

המחלה שאני מתמודדת איתה יום יום, שעה שעה, אינה כדאית כלכלית.

האם יש מחלות או טיפולים כדאיים כלכלית? אין זה סוד שמשרד הבריאות מקנה תמריצים כלכליים לבתי החולים בגין כל לידה. מענק גבוה יותר ניתן כאשר מדובר בלידת פג. הסכומים המצטברים משמעותיים מאד עבור בתי החולים. לכן, מדי כמה חודשים, אנו קוראים על בית חולים כזה או אחר שחונך מחלקת יולדות חדשה – מפוארת וחדשנית יותר משל מתחריו; או על בית חולים שמפתה צוות רפואי מוערך בעל וותק וניסיון לעבור אליו ממרכז רפואי אחר. מחלקות אחרות, שמשוועות להגדלת מיטות וצוות רפואי, לא זוכות לתמריצים מסוג זה. כן, אותה מדינה שמתמרצת הגדלת ילודה, זונחת אותנו לאנחות בהמשך חיינו, כשאנו חולים, מוגבלים (ראו מאבקי הנכים בשנים האחרונות), או זקנים (דיור ציבורי וקצבת הזקנה). האם ראוי כלל להחליט על קבלת חולה לטיפול בבית חולים ציבורי על-פי שיקולי עלות-תועלת כלכליים? האם גורמים במשרד הבריאות היו שותפים להחלטה של אסף הרופא? האם היו מודעים לה כלל? ואם כן, מה היתה עמדתם? – לאור התגובה לשאילתא של גלי צה"ל, והשתיקה עד היום, נדמה שלא. האם לא ראוי שהחלטה מסוג זה תיעשה בתיאום ובפיקוח משרד הבריאות? יש בי שאלות רבות, שנותרו עד כה ללא מענה.

לשמחתי, איני מטופלת באסף הרופא. דִמיוּן הלוגיסטיקה שהיתה נדרשת ממני, לו היו מודיעים לי הודעה דומה, מעורר בי חלחלה. מעבר לפתרון טיפולי לטווח הארוך, הייתי מחוייבת לעצור הכל ולהשקיע זמן ואנרגיה למציאת פתרון מיידי לטיפולים שאינם סובלים דיחוי.

הנה לכם עוד סימפטום של מדיניות תקצוב החסר של מערכת הבריאות בשנים האחרונות ושל הקיפאון הפוליטי השלטוני הנוכחי. סימפטום שטואטא מתחת לשטיח. ידיעה בגלי צה"ל. כתבה או שתיים בעיתונות. וזהו. ארץ אוכלת חוליה. וחלשיה. ונכיה. וזקניה. תחשבו גם על זה לקראת הבחירות המתקרבות. מאחלת לכולנו בריאות שלמה וביטחון כלכלי. נצטרך את זה.

  ***

Wiggle it

פעמיים ביום, בדרך כלל יותר, אני מזיזה את אצבעות רגליי. באנגלית זה נשמע טוב יותר: I wiggle my toes. אני מאמינה, שכל עוד אצבעות רגליי נענות להוראות מוחי, אני בסדר. תנועה טובה יותר, טובה פחות – כל עוד הן סרות לפקודתי אני בסדר.

אמונה זו, שאין לה כל אחיזה במחקר או בניסיון חיים, מקורה בסצנה מתוך הסרט "להרוג את ביל 1". ביאטריקס קידו (אומה ת'ורמן), יצאה מכלל סכנת חיים, בורחת ומתחבאת במכונית גנובה. היא מודעת ליעד הסופי שלה – להרוג את ביל, וממקדת את תשומת הלב שלה לדבר אחד: המכשול הראשון שאיתו היא צריכה להתמודד – "Wiggle your big toe". וכשזה יצליח, היא תמשיך לחפש את הנקמה שלה.

זו הדרך בה בחרתי להתמודד עם חוסר הוודאות.


 

בוקר אחד השבוע קמתי בלי כאב. זה קורה לי מדי פעם. ברגע הראשון לא האמנתי. התעוררתי למציאות מקבילה? אני עדיין אני? מצאתי את עצמי מנסה לאמוד את החוויה החדשה. ברגע השני – חייכתי. קמתי מהר, מקווה לנצל כל נאנו שנייה של הנאה נטולת סימפטומים של הטרשת. לקראת ערב הם חזרו.

בארבע השנים האחרונות למדתי שלוש פעמים ללכת מחדש, לצעוד ולעלות מדרגות; למדתי פעמיים להשתמש מחדש ביד שמאל; עדיין לומדת לחזור ולתפעל את מערכת הבליעה. בתקופות הרגיעה של המחלה, בדרך כלל לא רואים עלי כלום מבחוץ. אני נראית "רגיל", "תקין", "נורמלי" (יש דבר כזה בכלל?). אבל אני מסתובבת עם כאב. מכילה אותו. עד שנגמר הכוח. כל בוקר אני מתעוררת אל חוסר וודאות ואל הרפתקאה חדשה. מה יילד יום. הכאבים התחושתיים מגוונים בסוג, במיקום, בעוצמה, בתדירות ובמשכם – נימול, חוסר תחושה חלקי או מלא, דרך שריפה, זרמים חשמליים, רצועה מושכת (חיבוק MS), נוקשות, רעד, לאות ועייפות. מחשבות שונות מעסיקות אותי מעת לעת. לא כל הזמן, אבל הן אורבות ומחכות לשעת כושר. כמה צעדים אוכל ללכת לפני תחושת החולשה; האם אפול בשל איבוד שיווי משקל; מתי כבר יחזרו לי תפקודי הבליעה שנפגעו בהתקף האחרון; מתי חס וחלילה יחל ההתקף הבא. סימפטומים באים ללא זימון וחולפים. אין שעה טובה לסימפטומים.

שיקרתי כשאמרתי שמצאתי כוחות להתמודד עם הבלגן הסוער הזה שנשאבתי אליו לפני ארבע שנים. עדיין לא. אבל אני נאחזת בדברים הכי קטנים. כמו רוטינת ה "wiggle your toes". כן, אני מודעת לכך שזו דרך מחורבנת, כנראה לא יעילה ואין לה כל אחיזה במחקר או במציאות. אבל אתם יודעים מה? I don’t give a damn. כל אחת והדרך שלה להתמודד עם קופסת השוקולד של החיים.

***

השראה שבועית

בחרתי בשני צילומים של דניאל קרלין, מתוך קבוצת צילומים שנעשו באולפן למחול "האלה", בהנהלת רות רייכמן. צילומי הרקדניות מאחורי הקלעים נעשו בהשראת עבודותיו של הצייר הצרפתי אדגר דֵגָה.

דגה, כאימפרסיוניסט, התעניין בתנועה ובאור. הוא ניסה לתפוס ביצירותיו את הרגע החולף, רגע קטן ופשוט בחיי הדמויות האנונימיות בפעולות יומיומיות. תמה זו מתקשרת גם לטור האישי שלי, בו אשתף אתכם ברגעים פשוטים וקטנים, מחשבות והרהורים.

צילום: דניאל קרלין
צילום: דניאל קרלין

כבר תקופה ארוכה אני עוקבת אחרי צילומיו של דניאל. ד"ר דניאל קרלין, חי עם טרשת נפוצה מזה 12 שנים, רופא וגם צלם חובב ברמה מקצועית גבוהה. "המחלה גרמה לי לאבד יכולות שהשקעתי הרבה שנים כדי להתמקצע בהם," הוא מספר לי, "הצילום נתן לי להרגיש שאני מייצר משהו חדש, שאני עדיין יכול לייצור. הוא מאפשר לי לבטא את הרגשות דרך הצילום. העיסוק בצילום פתח לפני עולם שלם בר השגה בו אני יכול להשקיע להתמקצע ולהתפתח. כמו בעבר, כשלמדתי להיות כירורג-אורתופד".

דבריו של דניאל על ישן וחדש, על התחדשות והמצאה מחדש, הדהדו את תחושתי. כשראיתי את הצילומים, נוצר בי גשר בין ההווה לעבר. ראיתי אותם ונזכרתי בילדותי.

נזכרתי איך בגיל שש וקצת התחלתי להתאמן בחוג להתעמלות קרקע ומכשירים עם המון מוטיבציה. למדתי משמעת עצמית ומחויבות קבוצתית. למדתי סלטות, ברגים, קפיצות, גלגלונים עם שתי ידיים, יד אחת וללא ידיים, פליק פלאקים, עמידות ידיים גשר ולהפך ועוד המוני אלמנטים שנקראו על שם מתעמלים ומתעמלות בעלי שמות ארוכים ומוזרים.

נהניתי מהגמישות והתרגשתי מהתנועה המהירה, מהריחוף ומרפרוף הרוח על הפנים תוך כדי תנועה ובנחיתה על משטח המזרונים. כל ביצוע מוצלח של תרגיל או קטע היה אתגר. כל ביצוע מוצלח של תרגיל או קטע היה הישג.

בילדות הפשוטה שלי, זה היה הכי קרוב ללעוף.

באמצע שנות העשרים שלי כעסתי על ההורים ועל המחנכות שלא התעקשו ושלחו אותי בכוח ללמוד קצת בלט. תיעלתי את הכעס לאנרגיה והלכתי ללמוד את יסודות המחול. חוויה קצת חורקת וכואבת, אבל הייתי בשמיים. בהמשך, שנים רבות צפיתי בהופעות של להקות מחול קלאסי ומודרני בתל אביב, לונדון, פריז, ניו-יורק וברלין. לפני שלוש שנים בחרתי להעמיק בסמינרים שעסקו בחקר מחול, במסגרת לימודי תואר שני באמנויות.

כבוגרת, למדתי שאחרי שיודעים לעוף אפשר גם להגשים חלומות.

צילום: דניאל קרלין
צילום: דניאל קרלין

***

לקריאה נוספת: ולנו יש פלאפל

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן