ולנו יש פלאפל

טור שבועי ובו חוויות אישיות, מחשבות והרהורים. על טרשת נפוצה ועל החיים עצמם בחיפוש מתמשך אחרי אושר ואספרסו טוב

ולנו יש פלאפל

טור שבועי ובו חוויות אישיות, מחשבות והרהורים. על טרשת נפוצה ועל החיים עצמם בחיפוש מתמשך אחרי אושר ואספרסו טוב

סערה. צילום: יולה זובריצקי
סערה. צילום: יולה זובריצקי

– נניח שאת בים ובא לקראתך גל גדול. מה תעשי?
– אשלוף גלשן ואגלוש עליו עד החוף.
[אני מחייכת בניצחון. מדמיינת את הביץ' בויז ברקע. הפסיכולוגית מביטה עלי במבט שאומר הכל: התשובה הזו לא הייתה בספר ההדרכה]
– אוקיי [בקול פדגוגי מתמרן]. נניח שאין לך גלשן. אילו עוד אפשרויות פעולה עולות לך בראש?
– לרוץ כמה שיותר מהר לכיוון החוף כדי לא לטבוע?
[אני מסיימת את התשובה באינטונציה עולה. כבר לא בטוחה מה היא רוצה ממני]
– אוקיי. עוד רעיונות לאפשרויות פעולה?
[שוב בקול פדגוגי שמתחיל לעלות לי על העצבים. כנראה שגם התשובה הזו לא הייתה בספר ההדרכה. מה, בשם האלוהים, היא קראה לפני כן? ומה, לעזאזל, אמורה להיות התשובה שאליה היא מכוונת? רגע, מקבלים סוכריה על תשובה נכונה?]
– ???
[באמת ניסיתי לחשוב! נגמרו הרעיונות. חילוץ על ידי מסוק סטייל ג'יימס בונד ירד מהפרק. אחרי התגובה לתשובת הגלשן, הבנתי שהיא מחפשת תשובה ללא אביזרי עזר]
– מה דעתך על להישאר במקום, לתת לגל לעבור, ולהמשיך ליהנות מהים?
[המממ, על אפשרות כזו לא חשבתי. אני דמיינתי גל רציני. גל גדות. היא התכוונה, ככל הנראה, לגל קטן. לא מאיים. גלצ'יקון]
– אפשרי, בהנחה שהגל קטן יחסית…
[אני מהנהנת, מהורהרת, אחרי שדמיינתי מחדש את הסיטואציה]
– עכשיו תחליפי את הגל בכאבים שלך

 

במקום סיכום

בימים אלה אני מציינת ארבע שנים לטרשת הנפוצה. את בוקר יום חמישי 31.12.2015 אני זוכרת טוב יותר מאתמול. אז הכל התחיל. התקף ראשון. וכמו שכבר סיפרתי לכם, בארבע השנים האחרונות למדתי שלוש פעמים ללכת מחדש, לצעוד ולעלות מדרגות; למדתי פעמיים להשתמש מחדש ביד שמאל; ועדיין לומדת לחזור ולתפעל את מערכת הבליעה. החיים שלי השתנו לחלוטין וגם אלו של הסובבים אותי, בעיקר משפחה קרובה. והנה עוד הזדמנות להודות להם מקרב לב.

לא מתה על סיכומים. סיימתי להקליד את ה-"במקום-סיכום" הזה, עצמתי עיניים ושקלתי לרגע את האפשרות לקום ולברוח. אבל לאן? וממה?

בארבע השנים האחרונות חוויתי שאין לטרשת חוקים או הגיון משלה.

בתחילה חיפשתי. ערכתי רשימות, בדקתי משתנים יומיים וחיפשתי קשר לסימפטומים כאלה ואחרים. הגעתי עד רישום רמת הלחות באוויר, שלוש פעמים ביום. אחרי חודשיים של ניטור משתנים רבים, לא מצאתי שום הגיון או קוהרנטיות והפסקתי לחפש.

כן, בארבע השנים האחרונות חוויתי שאין לטרשת חוקים או הגיון משלה.

חוויתי. עדיין לא התרגלתי או הפנמתי. או הבנתי. לפעמים מתגנבת בי תחושת סיזיפיות של העשייה היומיומית. הזיכרון של מי שהייתי לפני אותו יום חמישי מקולל של סוף שנת 2015 אורב תמיד ומעת לעת צף ומנסה לחבל במוטיבציה הפנימית ובמצב הרוח. לא חזרתי ליכולות של אז. של ה"לפני". וגם במהלך התקופה שמכונה בעגה המקצועית "רגיעה", אני חווה תנודות משמעותיות: התקדמות, עיכובים ונסיגה, התקדמות. אני מודעת לכך שהשוואה לא תורמת, ואף מסבה עצב ותסכול. ובכל זאת, ארבע שנים ואני עדיין משווה וזוכרת.

אני לא גיבורת-על, לא אהיה גיבורת-על, ואפילו לא אהיה נושאת הכלים של גיבורת-העל. גם לא אהיה גיבורה נורמלית. אם כואב, אז פשוט כואב.

תשלימי עם זה, אני מחזקת את עצמי, הרי לא תנצחי את הכאב ותכל'ס – זו גם לא תחרות שלך נגד עצמך, או שלך מול העולם להוכיח שאצלך "הכל כרגיל". אין מנצחים. הכל לא כרגיל. וכנראה שלא יהיה גם בעתיד. ושיזדיינו כל אנשי ה"אל תרימי ידיים", וגם אלה ש"אני מאכזבת אותם". שיזדיינו אלה שדוחפים אותי "לחזור לשגרה", ולא לוותר, ולעשות – אפילו בכוח – "מה שהיה קודם, כמו שהיה קודם". ואחרונים חביבים, גם כל אנשי ה"אל תתני למחלה לנהל אותך, נהלי את המחלה". אנשי, לרבות נשות. המגדר לא משנה. אולי כולכם מתכוונים לטוב, אבל אתם לא יכולים להרגיש מה שאני מרגישה ולהבין מה אני מרגישה. וטוב שכך. ממש לא הייתי רוצה שתסבלו. לא כולם צריכים להרגיש רע כדי שאני ארגיש טוב. לא מיעוט ולא רוב.

אני עושה מה שאני יכולה ונדמה לי שגם עושה לי טוב.
וכן, לפעמים אני טועה, וזה גורם להחמרה בסימפטומים או עושה לי רע בצורה אחרת.
לפעמים זה לוקח יותר מפעם אחת, אבל אני לומדת מטעויות.
ואז עושה טעויות חדשות.

 

השראה שבועית

פרפר. צילום: אוריאל סונדרפן
פרפר. צילום: אוריאל סונדרפן

אוריאל סונדרפן הוא חבר טוב מזה שנים. בחודש שעבר קיבל מספר ימי חופשה מעבודתו כאח מוסמך במרכז הטראומה של אחד מבתי החולים במרכז. הוא ניצל את החופשה לטיול בדרום הארץ: ים המלח, מצפה רמון והמכתש. מהדרום הוא שלח לי את הצילום הזה.

"ממבט ראשון הכל נראה אותו דבר," כתב לי אוריאל, "מדבר, יבש, צחיח, חום בהרבה גוונים. אבל ההמלצות שלי: ללכת לאט; להסתכל כלפי מטה; יש חיים גם במדבר: צמחים, פרחים וגם פרפרים".

תעצרו רגע, קחו נשימה עמוקה, ותהנו מהדברים הקטנים ש(כמעט) סמויים מן העין.

 

ולנו יש פלאפל

אתמול אכלתי פלאפל לארוחת צהרים.

בסטארט-אפ ניישן המכונה ישראל, עדיין לא פשוט למצוא פלאפליה שגם מציעה כדורי פלאפל ופיתה ללא גלוטן וגם לא משתמשת בשמן סויה לטיגון עמוק. קשים חייהם של מי שיש לו יותר ממגבלה תזונתית אחת. כזו שנכפתה עליו ולא בחר לקחת על עצמו מסיבות אידיאולוגיות או אחרות. מקומות האוכל בארץ עדיין פועלים בשיטת "או-או". מוכרים ללא גלוטן, אבל עם לקטוז; מוכרים ללא גלוטן, אבל עם סויה; מוכרים ללא לקטוז, אבל עם סויה. תמשיכו מכאן כיד הדמיון והצירופים הטובה עליכם. יש מספיק אלרגיות קשות ואי-סבילויות לכולם. אנו מצויים בפתח העשור השלישי של המאה העשרים ואחת, ועדיין מקומות האוכל לא ערוכים ל"גם-וגם" ("free from").

אני, לפני מן מה, אוכלת מנה פלאפל בצלחת. צילום: יולה זובריצקי
אני, לפני מן מה, אוכלת מנה פלאפל בצלחת. כי הפיתה ללא גלוטן לא 'החזיקה' ונקרעה. צילום: יולה זובריצקי

בעודי מנגבת את שאריות הטחינה שנזלה על גב כף ידי ואיימה ללכלך את המעיל, ותוהה אם אצליח להוריד אי פעם את הכתם מהחריף שהתנחל על הצעיף האהוב עלי, נזכרתי שנתקלתי לפני זמן מה בכתבה שכותרתה "עלייתו וירידתו של הפלאפל". בכתבה משנת 1969, מספר כתב העיתון "דבר" על "המאכל הלאומי של הישראלים", הלוא הוא הפלאפל. בין היתר, הוא מתאר, ש"מי שעלה ארצה מערי המערב, הביט בראשית ימיו כאן בתמיהה על המנהג הישראלי המוזר, לאכול ברחוב דברים נוטפים מיני רטבים ומלכלכים בכתמי לבן, אדום וירוק, אבל במרוצת השנים היה הפלאפל לטבע שני: הדרך הזולה להשביע את הרעב וגם ליהנות." הוא ממשיך ומתאר שם כמה דוכנים, שמציעים עוד מאכלים, כי "לא על הפלאפל לבדו יחיה המוכר… סיק טרנזיט גלוריה פלאפלי".

יש לי סיפור קצר על אותה גלוריה מהביטוי הלטיני, אבל נדחה אותו להזדמנות אחרת, כי המשפט הזה החזיר אותי לילדותי. נולדתי בפסח תשל"ג בבית חולים רוטשילד, חיפה. את שנותיי הראשונות העברתי בקרית ביאליק. לקראת כתה א' עברנו לקרית חיים, חיפה.

בשל חוק עזר חיפאי, חל איסור באותו זמן על פתיחת עסקים פרטיים ברחבי הקריה. אז היו לנו קו-אופ, דואר, בנק וזהו.

בקעים באיסור האמור החלו לצוץ כאשר בשלב מסוים, במעין קובית בטון קטנה, נפתחו שלושה עסקים: קיוסק, דוכן פלאפל ומספרה לגברים. למיטב זכרוני, המוכר בקיוסק, איש הפלאפל והספר היו אותו אדם. הוא רינדל בין התפקידים במיומנות מפתיעה, על גבול הסכיזופרניה: בבוקר נפתח הקיוסק, בצהריים – דוכן הפלאפל. המספרה היתה סגורה בבקרים ובצהרים לטובת הפעילות; בשעות אחר הצהרים, כשהמספרה היתה פתוחה, לא היתה קבלת קהל בקיוסק ובדוכן הפלאפל. אבל אם דפקת בדלת המספרה וביקשת יפה, יכולת לקנות קרטיב או מסטיק. או-או. לא גם-וגם.

"פלאפל לעשות זה לא פשוט,
פלאפל לעשות זאת אומנות,
ויוכל להבחין כל בן תימן
בין פלאפל של חובב או של אמן.

המצחיק ביותר הוא, אללה אל עזים,
פלאפל עשוי בידי אשכנזים!
בפלאפל כזה תמיד תרגיש
מין טעם מוזר של געפילטע פיש."

[מתוך שיר הפלאפל, דן אלמגור, 1957. לחן: משה וילנסקי]

לא מוותרת על הבצל, הזיתים, העגבניה והשיפקה. צילום: יולה זובריצקי
לא מוותרת על הבצל, הזיתים, העגבניה והשיפקה. צילום: יולה זובריצקי

//

לקריאת הטור הראשון: האם תאי B מתים מגיעים לגן עדן?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

סערה. צילום: יולה זובריצקי
סערה. צילום: יולה זובריצקי

– נניח שאת בים ובא לקראתך גל גדול. מה תעשי?
– אשלוף גלשן ואגלוש עליו עד החוף.
[אני מחייכת בניצחון. מדמיינת את הביץ' בויז ברקע. הפסיכולוגית מביטה עלי במבט שאומר הכל: התשובה הזו לא הייתה בספר ההדרכה]
– אוקיי [בקול פדגוגי מתמרן]. נניח שאין לך גלשן. אילו עוד אפשרויות פעולה עולות לך בראש?
– לרוץ כמה שיותר מהר לכיוון החוף כדי לא לטבוע?
[אני מסיימת את התשובה באינטונציה עולה. כבר לא בטוחה מה היא רוצה ממני]
– אוקיי. עוד רעיונות לאפשרויות פעולה?
[שוב בקול פדגוגי שמתחיל לעלות לי על העצבים. כנראה שגם התשובה הזו לא הייתה בספר ההדרכה. מה, בשם האלוהים, היא קראה לפני כן? ומה, לעזאזל, אמורה להיות התשובה שאליה היא מכוונת? רגע, מקבלים סוכריה על תשובה נכונה?]
– ???
[באמת ניסיתי לחשוב! נגמרו הרעיונות. חילוץ על ידי מסוק סטייל ג'יימס בונד ירד מהפרק. אחרי התגובה לתשובת הגלשן, הבנתי שהיא מחפשת תשובה ללא אביזרי עזר]
– מה דעתך על להישאר במקום, לתת לגל לעבור, ולהמשיך ליהנות מהים?
[המממ, על אפשרות כזו לא חשבתי. אני דמיינתי גל רציני. גל גדות. היא התכוונה, ככל הנראה, לגל קטן. לא מאיים. גלצ'יקון]
– אפשרי, בהנחה שהגל קטן יחסית…
[אני מהנהנת, מהורהרת, אחרי שדמיינתי מחדש את הסיטואציה]
– עכשיו תחליפי את הגל בכאבים שלך

 

במקום סיכום

בימים אלה אני מציינת ארבע שנים לטרשת הנפוצה. את בוקר יום חמישי 31.12.2015 אני זוכרת טוב יותר מאתמול. אז הכל התחיל. התקף ראשון. וכמו שכבר סיפרתי לכם, בארבע השנים האחרונות למדתי שלוש פעמים ללכת מחדש, לצעוד ולעלות מדרגות; למדתי פעמיים להשתמש מחדש ביד שמאל; ועדיין לומדת לחזור ולתפעל את מערכת הבליעה. החיים שלי השתנו לחלוטין וגם אלו של הסובבים אותי, בעיקר משפחה קרובה. והנה עוד הזדמנות להודות להם מקרב לב.

לא מתה על סיכומים. סיימתי להקליד את ה-"במקום-סיכום" הזה, עצמתי עיניים ושקלתי לרגע את האפשרות לקום ולברוח. אבל לאן? וממה?

בארבע השנים האחרונות חוויתי שאין לטרשת חוקים או הגיון משלה.

בתחילה חיפשתי. ערכתי רשימות, בדקתי משתנים יומיים וחיפשתי קשר לסימפטומים כאלה ואחרים. הגעתי עד רישום רמת הלחות באוויר, שלוש פעמים ביום. אחרי חודשיים של ניטור משתנים רבים, לא מצאתי שום הגיון או קוהרנטיות והפסקתי לחפש.

כן, בארבע השנים האחרונות חוויתי שאין לטרשת חוקים או הגיון משלה.

חוויתי. עדיין לא התרגלתי או הפנמתי. או הבנתי. לפעמים מתגנבת בי תחושת סיזיפיות של העשייה היומיומית. הזיכרון של מי שהייתי לפני אותו יום חמישי מקולל של סוף שנת 2015 אורב תמיד ומעת לעת צף ומנסה לחבל במוטיבציה הפנימית ובמצב הרוח. לא חזרתי ליכולות של אז. של ה"לפני". וגם במהלך התקופה שמכונה בעגה המקצועית "רגיעה", אני חווה תנודות משמעותיות: התקדמות, עיכובים ונסיגה, התקדמות. אני מודעת לכך שהשוואה לא תורמת, ואף מסבה עצב ותסכול. ובכל זאת, ארבע שנים ואני עדיין משווה וזוכרת.

אני לא גיבורת-על, לא אהיה גיבורת-על, ואפילו לא אהיה נושאת הכלים של גיבורת-העל. גם לא אהיה גיבורה נורמלית. אם כואב, אז פשוט כואב.

תשלימי עם זה, אני מחזקת את עצמי, הרי לא תנצחי את הכאב ותכל'ס – זו גם לא תחרות שלך נגד עצמך, או שלך מול העולם להוכיח שאצלך "הכל כרגיל". אין מנצחים. הכל לא כרגיל. וכנראה שלא יהיה גם בעתיד. ושיזדיינו כל אנשי ה"אל תרימי ידיים", וגם אלה ש"אני מאכזבת אותם". שיזדיינו אלה שדוחפים אותי "לחזור לשגרה", ולא לוותר, ולעשות – אפילו בכוח – "מה שהיה קודם, כמו שהיה קודם". ואחרונים חביבים, גם כל אנשי ה"אל תתני למחלה לנהל אותך, נהלי את המחלה". אנשי, לרבות נשות. המגדר לא משנה. אולי כולכם מתכוונים לטוב, אבל אתם לא יכולים להרגיש מה שאני מרגישה ולהבין מה אני מרגישה. וטוב שכך. ממש לא הייתי רוצה שתסבלו. לא כולם צריכים להרגיש רע כדי שאני ארגיש טוב. לא מיעוט ולא רוב.

אני עושה מה שאני יכולה ונדמה לי שגם עושה לי טוב.
וכן, לפעמים אני טועה, וזה גורם להחמרה בסימפטומים או עושה לי רע בצורה אחרת.
לפעמים זה לוקח יותר מפעם אחת, אבל אני לומדת מטעויות.
ואז עושה טעויות חדשות.

 

השראה שבועית

פרפר. צילום: אוריאל סונדרפן
פרפר. צילום: אוריאל סונדרפן

אוריאל סונדרפן הוא חבר טוב מזה שנים. בחודש שעבר קיבל מספר ימי חופשה מעבודתו כאח מוסמך במרכז הטראומה של אחד מבתי החולים במרכז. הוא ניצל את החופשה לטיול בדרום הארץ: ים המלח, מצפה רמון והמכתש. מהדרום הוא שלח לי את הצילום הזה.

"ממבט ראשון הכל נראה אותו דבר," כתב לי אוריאל, "מדבר, יבש, צחיח, חום בהרבה גוונים. אבל ההמלצות שלי: ללכת לאט; להסתכל כלפי מטה; יש חיים גם במדבר: צמחים, פרחים וגם פרפרים".

תעצרו רגע, קחו נשימה עמוקה, ותהנו מהדברים הקטנים ש(כמעט) סמויים מן העין.

 

ולנו יש פלאפל

אתמול אכלתי פלאפל לארוחת צהרים.

בסטארט-אפ ניישן המכונה ישראל, עדיין לא פשוט למצוא פלאפליה שגם מציעה כדורי פלאפל ופיתה ללא גלוטן וגם לא משתמשת בשמן סויה לטיגון עמוק. קשים חייהם של מי שיש לו יותר ממגבלה תזונתית אחת. כזו שנכפתה עליו ולא בחר לקחת על עצמו מסיבות אידיאולוגיות או אחרות. מקומות האוכל בארץ עדיין פועלים בשיטת "או-או". מוכרים ללא גלוטן, אבל עם לקטוז; מוכרים ללא גלוטן, אבל עם סויה; מוכרים ללא לקטוז, אבל עם סויה. תמשיכו מכאן כיד הדמיון והצירופים הטובה עליכם. יש מספיק אלרגיות קשות ואי-סבילויות לכולם. אנו מצויים בפתח העשור השלישי של המאה העשרים ואחת, ועדיין מקומות האוכל לא ערוכים ל"גם-וגם" ("free from").

אני, לפני מן מה, אוכלת מנה פלאפל בצלחת. צילום: יולה זובריצקי
אני, לפני מן מה, אוכלת מנה פלאפל בצלחת. כי הפיתה ללא גלוטן לא 'החזיקה' ונקרעה. צילום: יולה זובריצקי

בעודי מנגבת את שאריות הטחינה שנזלה על גב כף ידי ואיימה ללכלך את המעיל, ותוהה אם אצליח להוריד אי פעם את הכתם מהחריף שהתנחל על הצעיף האהוב עלי, נזכרתי שנתקלתי לפני זמן מה בכתבה שכותרתה "עלייתו וירידתו של הפלאפל". בכתבה משנת 1969, מספר כתב העיתון "דבר" על "המאכל הלאומי של הישראלים", הלוא הוא הפלאפל. בין היתר, הוא מתאר, ש"מי שעלה ארצה מערי המערב, הביט בראשית ימיו כאן בתמיהה על המנהג הישראלי המוזר, לאכול ברחוב דברים נוטפים מיני רטבים ומלכלכים בכתמי לבן, אדום וירוק, אבל במרוצת השנים היה הפלאפל לטבע שני: הדרך הזולה להשביע את הרעב וגם ליהנות." הוא ממשיך ומתאר שם כמה דוכנים, שמציעים עוד מאכלים, כי "לא על הפלאפל לבדו יחיה המוכר… סיק טרנזיט גלוריה פלאפלי".

יש לי סיפור קצר על אותה גלוריה מהביטוי הלטיני, אבל נדחה אותו להזדמנות אחרת, כי המשפט הזה החזיר אותי לילדותי. נולדתי בפסח תשל"ג בבית חולים רוטשילד, חיפה. את שנותיי הראשונות העברתי בקרית ביאליק. לקראת כתה א' עברנו לקרית חיים, חיפה.

בשל חוק עזר חיפאי, חל איסור באותו זמן על פתיחת עסקים פרטיים ברחבי הקריה. אז היו לנו קו-אופ, דואר, בנק וזהו.

בקעים באיסור האמור החלו לצוץ כאשר בשלב מסוים, במעין קובית בטון קטנה, נפתחו שלושה עסקים: קיוסק, דוכן פלאפל ומספרה לגברים. למיטב זכרוני, המוכר בקיוסק, איש הפלאפל והספר היו אותו אדם. הוא רינדל בין התפקידים במיומנות מפתיעה, על גבול הסכיזופרניה: בבוקר נפתח הקיוסק, בצהריים – דוכן הפלאפל. המספרה היתה סגורה בבקרים ובצהרים לטובת הפעילות; בשעות אחר הצהרים, כשהמספרה היתה פתוחה, לא היתה קבלת קהל בקיוסק ובדוכן הפלאפל. אבל אם דפקת בדלת המספרה וביקשת יפה, יכולת לקנות קרטיב או מסטיק. או-או. לא גם-וגם.

"פלאפל לעשות זה לא פשוט,
פלאפל לעשות זאת אומנות,
ויוכל להבחין כל בן תימן
בין פלאפל של חובב או של אמן.

המצחיק ביותר הוא, אללה אל עזים,
פלאפל עשוי בידי אשכנזים!
בפלאפל כזה תמיד תרגיש
מין טעם מוזר של געפילטע פיש."

[מתוך שיר הפלאפל, דן אלמגור, 1957. לחן: משה וילנסקי]

לא מוותרת על הבצל, הזיתים, העגבניה והשיפקה. צילום: יולה זובריצקי
לא מוותרת על הבצל, הזיתים, העגבניה והשיפקה. צילום: יולה זובריצקי

//

לקריאת הטור הראשון: האם תאי B מתים מגיעים לגן עדן?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן