שאר רוח

להב שני מנצח על ביצוע קיטשי של הפילהרמונית הישראלית לסימפוניה הראשונה של פאול בן חיים. מרתה ארחריץ' כובשת את לב הקהל בביצוע לירי של הקונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור מאת ראוול. בנייני האומה, 6.1.2020

שאר רוח

להב שני מנצח על ביצוע קיטשי של הפילהרמונית הישראלית לסימפוניה הראשונה של פאול בן חיים. מרתה ארחריץ' כובשת את לב הקהל בביצוע לירי של הקונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור מאת ראוול. בנייני האומה, 6.1.2020

להב שני. מנצח התזמורת הפילהרמונית הישראלית. צילום: שי סקיף
להב שני. מנצח התזמורת הפילהרמונית הישראלית. צילום: שי סקיף

את הסימפוניה הראשונה שלו כתב פאול בן חיים בשנת 1940 בניסיון לברוא שפה צלילית חדשה. בדרך כלל התוודע הקהל הישראלי לפרק האיטי של היצירה. זו הפעם הראשונה מאז 1958 בה הושמעה הסימפוניה כולה. היצירה של פאול בן חיים היא שעטנז של מוטיבים מ"שחרזדה", מרש ומיסה גרמנית בסגנון שנברג, ואף שזור בה הפיוט "אל מלא רחמים" בביצוע המוכר של ברכה צפירה.


מנהלה המוזיקלי המיועד של הפילהרמונית, המנצח הצעיר להב שני, הכניס רוח שינוי רעננה ותחת שרביטו ניגנו כלי הנשיפה את פרק האלגרו הפותח לסימפוניה בניקיון מרשים ובברק ובעיקר בצליל מלא חיות. וכך, פתחה התזמורת בתזזיתיות מלאת אש שהבליטה את הבסים וכלי המיתר הכהים ואת ניגודם בכלי הנשיפה הבהירים – החליל והאבוב.

המנצח היטיב להבליט את הפומפוזיות המנוקדת בנגינת הטובּות והבס-טובות. הריתמיות מלאת האש אפיינה את נגינת כלי הנשיפה, אך לא את נגינת הכינורות החיוורת והחד-ממדית. הניגוד הבהיר והריתמיות המנוקדת בחליל, באבוב, ובנגינת הנבל והפיקולו הייתה נהדרת. למגינת הלב בסוף הפרק הראשון הפליג המנצח בהאטות.

בפרק האיטי הדגיש שני את הגוון המזרחי של יצירתו של בן חיים. היצירה כוללת הדהוד ל"שחרזדה" וציטוט של הניגון "אל מלא רחמים" בנגינת האבובן. גם כאן האט אותו המנצח בצורה מופרזת והכינורות ניגנו בצליל חד-ממדי וחיוור. את הסימפוניה חתם פאול בן חיים במרש גרמני כהלכה.

למרות הבנייה המרשימה של הקרשצ'נדו, נעדרו מהניצוח של שני הדקויות והגוונים, והרובאטו בסיומת היה מוגזם. את פרק הפרסטו ניגנה התזמורת באקצ'לרנדו סוחף. שני הבליט את הפעמה הבלתי זוגית והתהולל בהדגשת הסינקופות אפילו בבס-טובות. הבלטת מקצבי הסינקופה הובילה ליצירת מתח, אלא שהתזמורת ניגנה לעתים בקהות כבדה, למעט הסיומת של הפרק שבוצעה בחינניות.

מרתה ארחריץ' והפילהרמונית הישראלית. צילום: שי סקיף9
מרתה ארחריץ' והפילהרמונית הישראלית. צילום: שי סקיף

את הקונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור של מוריס ראוול ניגנה הפסנתרנית עטורת הפרסים, מרתה ארחריץ', כשהיא נארגת לחיק התזמורת. הכל היה פרי "סוף מעשה במחשבה תחילה" – בקלילות ובשקיפות מעודנת. האווירה המהורהרת הפכה לעתים לקונדסית: כך לדוגמה, מקצבי הג'ז המרומזים והבלטת הפעמה הבלתי סימטרית שהשליטה בכל הקונצ'רטו אווירת עידון צרפתי.

את הפרק האטי ניגנה ארחריץ' בשירתיות מדובבת. סלסול הטריל שלה היה מעודן ובאורך נשימה כמעט בלתי נתפס. המענה של הקלרניט והחליל היה נהדר. הפאסאז'ים בנגינתה היו מופלאים בחלומיותם. המענה של התזמורת, ובעיקר זה של הכנר הראשי, דומיטרו פוצ'יטרו, היה רך ושירתי.

את פרק הפרסטו החותם ניגנה הסולנית בקלילות מרשימה, ומבלי לגלוש ולו לרגע לברוורה וירטואוזית. היא לא הלמה אף צליל ומנגד – התזמורת נענתה לה בהתהוללות וניגנה לעתים אפילו בקונדסות, בהבליטה את צליפות השוט.

ארחריץ' שמרה על צליל מאופק. אמנם לא הייתה "אש" בביצוע זה אך ארחריץ' שמרה תדיר על עמוד שדרה ועל תרבות שירה. יפים היו המקצבים המנוקדים בכל הסקציות של התזמורת, למרות שהייתה קצת מגושמת בנגינתה יחסית לריחוף הקליל של הסולנית.

לפסגת היופי הגיעו ארחריץ' ושני בביצוע ההדרנים מתוך "אימא אווזה". בעיקר כשצללו לפיאנו חרישי ומרחף וכמו התאדו להם.

מביצוע "ציפור האש" של איגור סטרווינסקי נעדרה האש. הפתיחה הייתה אמנם מצמררת בקונטרבסים ובצ'לי. אך הכול נוגן כ"מצוות אנשים מלומדה". הפתיחה הייתה קצת איטית מדי בעיקר בכינורות; החליל והקלרינת היו נהדרים, והתזמורת העפילה בהדרגה איטית לפורטה. הביצוע היה מאד לירי אבל האיטיות "פירקה" אותו עד כדי אבדן הקו הראשי. התזמורת לא ניגנה בלכידות. לא היו גוונים, אגדות וסיפורים, בעיקר בנגינת הכינורות. ועם זאת, ההתאדות בסוף הייתה רבת קסם והירידה לפיאניסימו – מצמררת. יפה במיוחד הייתה פריטת הנבל. הדיאלוג בין כלי הנשיפה למיתרים היה נהדר. הכנר הראשי היה כובש בעומק נגינתו המדובבת. אלא שמביצוע זה נעדרה אווירת הכישוף. יפה בעיקר הייתה הבלטת הסינקופות המנוקדות בטרומבונים ובכלי הנשיפה.

האיטיות בה גרס המנצח השרתה תחושה של דשדוש בביצה טובענית שרק בסופו עולה הציפור שהייתה חבויה במדמנה. מרוב איטיות איבד קהל המאזינים את ההקשר. אפילו שיר הערש נוגן בכובד מופלג. לא שמעו בביצוע זה דיסוננטים, טריטונים או אקורדים מוגדלים. היה אמנם בתום הסוויטה אקצ'לרנדו אך דומה שנוגן ב"מריחה".

מנגינת הפילהרמונית תחת שרביטו של שני נעדרו הניגוד הריתמי בפרק המחול ובמיוחד ה"שטניות", למרות שהאלגרו נוגן בתזזיתיות מנוקדת בכלי ההקשה והנשיפה.

ועם כל זאת, הייתה הסיומת סוחפת ונהדרת. ההאטות הרסו אמנם את הרצף, אבל שמעו בבירור את כל הטוטי התזמורתי ולא רק צלילים אמורפיים.

  1. כחובב נלהב אך גם "הדיוט" של מוסיקה קלאסית לא הצליחה הביקורת של הגברת לנגר לקלקל לי את החווייה שהיתה לי בקונצרט עצמו. מאידך, התרשמותי מן הביקורת סיפקה לי, כחובב הדיוט את התחושה כי הכותבת הינה אכן בעלת ידע מוסיקלי מעמיק המשמש, לעניות דעתי, כדי להתנשא מעט על המנצח הצעיר (ל"פרק" בצורה דומה את ארחריץ' אפילו מבקרת חדת לשון כמו גב' לנגר לא יכלה להרשות לעצמה). הניתוח הדקדקני, עתיר המינוחים המקצועיים מחד והמטפורות המוגזמות לא הצליח, כאמור, לפגו בהתרשמותי מן התפוסה של שני את הפרטיטורה ומן ההענות לה הוא זוכה מן התזמורת. הגדרת הביצוע לסימפוניה של בן חיים כ"קיטשי" היא בעיני לא פחות ממרושעת. לא בכדי נזכרתי בחידוש הלשוני "לגמוז" שהמציא קישון בהשראת ביקורותיו של דר' גמזו נ"ע. אבל, כאמור, אלה דברים הנאמרים מנקודת מבטו של "הדיוט" שנהנה מקונצרט דווקא משום שאינו יודע מה הוא אצ'לרנדו שנוגן ב"מריחה" ואלגרו המנוגן בתזזיות מנוקדת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

להב שני. מנצח התזמורת הפילהרמונית הישראלית. צילום: שי סקיף
להב שני. מנצח התזמורת הפילהרמונית הישראלית. צילום: שי סקיף

את הסימפוניה הראשונה שלו כתב פאול בן חיים בשנת 1940 בניסיון לברוא שפה צלילית חדשה. בדרך כלל התוודע הקהל הישראלי לפרק האיטי של היצירה. זו הפעם הראשונה מאז 1958 בה הושמעה הסימפוניה כולה. היצירה של פאול בן חיים היא שעטנז של מוטיבים מ"שחרזדה", מרש ומיסה גרמנית בסגנון שנברג, ואף שזור בה הפיוט "אל מלא רחמים" בביצוע המוכר של ברכה צפירה.


מנהלה המוזיקלי המיועד של הפילהרמונית, המנצח הצעיר להב שני, הכניס רוח שינוי רעננה ותחת שרביטו ניגנו כלי הנשיפה את פרק האלגרו הפותח לסימפוניה בניקיון מרשים ובברק ובעיקר בצליל מלא חיות. וכך, פתחה התזמורת בתזזיתיות מלאת אש שהבליטה את הבסים וכלי המיתר הכהים ואת ניגודם בכלי הנשיפה הבהירים – החליל והאבוב.

המנצח היטיב להבליט את הפומפוזיות המנוקדת בנגינת הטובּות והבס-טובות. הריתמיות מלאת האש אפיינה את נגינת כלי הנשיפה, אך לא את נגינת הכינורות החיוורת והחד-ממדית. הניגוד הבהיר והריתמיות המנוקדת בחליל, באבוב, ובנגינת הנבל והפיקולו הייתה נהדרת. למגינת הלב בסוף הפרק הראשון הפליג המנצח בהאטות.

בפרק האיטי הדגיש שני את הגוון המזרחי של יצירתו של בן חיים. היצירה כוללת הדהוד ל"שחרזדה" וציטוט של הניגון "אל מלא רחמים" בנגינת האבובן. גם כאן האט אותו המנצח בצורה מופרזת והכינורות ניגנו בצליל חד-ממדי וחיוור. את הסימפוניה חתם פאול בן חיים במרש גרמני כהלכה.

למרות הבנייה המרשימה של הקרשצ'נדו, נעדרו מהניצוח של שני הדקויות והגוונים, והרובאטו בסיומת היה מוגזם. את פרק הפרסטו ניגנה התזמורת באקצ'לרנדו סוחף. שני הבליט את הפעמה הבלתי זוגית והתהולל בהדגשת הסינקופות אפילו בבס-טובות. הבלטת מקצבי הסינקופה הובילה ליצירת מתח, אלא שהתזמורת ניגנה לעתים בקהות כבדה, למעט הסיומת של הפרק שבוצעה בחינניות.

מרתה ארחריץ' והפילהרמונית הישראלית. צילום: שי סקיף9
מרתה ארחריץ' והפילהרמונית הישראלית. צילום: שי סקיף

את הקונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור של מוריס ראוול ניגנה הפסנתרנית עטורת הפרסים, מרתה ארחריץ', כשהיא נארגת לחיק התזמורת. הכל היה פרי "סוף מעשה במחשבה תחילה" – בקלילות ובשקיפות מעודנת. האווירה המהורהרת הפכה לעתים לקונדסית: כך לדוגמה, מקצבי הג'ז המרומזים והבלטת הפעמה הבלתי סימטרית שהשליטה בכל הקונצ'רטו אווירת עידון צרפתי.

את הפרק האטי ניגנה ארחריץ' בשירתיות מדובבת. סלסול הטריל שלה היה מעודן ובאורך נשימה כמעט בלתי נתפס. המענה של הקלרניט והחליל היה נהדר. הפאסאז'ים בנגינתה היו מופלאים בחלומיותם. המענה של התזמורת, ובעיקר זה של הכנר הראשי, דומיטרו פוצ'יטרו, היה רך ושירתי.

את פרק הפרסטו החותם ניגנה הסולנית בקלילות מרשימה, ומבלי לגלוש ולו לרגע לברוורה וירטואוזית. היא לא הלמה אף צליל ומנגד – התזמורת נענתה לה בהתהוללות וניגנה לעתים אפילו בקונדסות, בהבליטה את צליפות השוט.

ארחריץ' שמרה על צליל מאופק. אמנם לא הייתה "אש" בביצוע זה אך ארחריץ' שמרה תדיר על עמוד שדרה ועל תרבות שירה. יפים היו המקצבים המנוקדים בכל הסקציות של התזמורת, למרות שהייתה קצת מגושמת בנגינתה יחסית לריחוף הקליל של הסולנית.

לפסגת היופי הגיעו ארחריץ' ושני בביצוע ההדרנים מתוך "אימא אווזה". בעיקר כשצללו לפיאנו חרישי ומרחף וכמו התאדו להם.

מביצוע "ציפור האש" של איגור סטרווינסקי נעדרה האש. הפתיחה הייתה אמנם מצמררת בקונטרבסים ובצ'לי. אך הכול נוגן כ"מצוות אנשים מלומדה". הפתיחה הייתה קצת איטית מדי בעיקר בכינורות; החליל והקלרינת היו נהדרים, והתזמורת העפילה בהדרגה איטית לפורטה. הביצוע היה מאד לירי אבל האיטיות "פירקה" אותו עד כדי אבדן הקו הראשי. התזמורת לא ניגנה בלכידות. לא היו גוונים, אגדות וסיפורים, בעיקר בנגינת הכינורות. ועם זאת, ההתאדות בסוף הייתה רבת קסם והירידה לפיאניסימו – מצמררת. יפה במיוחד הייתה פריטת הנבל. הדיאלוג בין כלי הנשיפה למיתרים היה נהדר. הכנר הראשי היה כובש בעומק נגינתו המדובבת. אלא שמביצוע זה נעדרה אווירת הכישוף. יפה בעיקר הייתה הבלטת הסינקופות המנוקדות בטרומבונים ובכלי הנשיפה.

האיטיות בה גרס המנצח השרתה תחושה של דשדוש בביצה טובענית שרק בסופו עולה הציפור שהייתה חבויה במדמנה. מרוב איטיות איבד קהל המאזינים את ההקשר. אפילו שיר הערש נוגן בכובד מופלג. לא שמעו בביצוע זה דיסוננטים, טריטונים או אקורדים מוגדלים. היה אמנם בתום הסוויטה אקצ'לרנדו אך דומה שנוגן ב"מריחה".

מנגינת הפילהרמונית תחת שרביטו של שני נעדרו הניגוד הריתמי בפרק המחול ובמיוחד ה"שטניות", למרות שהאלגרו נוגן בתזזיתיות מנוקדת בכלי ההקשה והנשיפה.

ועם כל זאת, הייתה הסיומת סוחפת ונהדרת. ההאטות הרסו אמנם את הרצף, אבל שמעו בבירור את כל הטוטי התזמורתי ולא רק צלילים אמורפיים.

  1. כחובב נלהב אך גם "הדיוט" של מוסיקה קלאסית לא הצליחה הביקורת של הגברת לנגר לקלקל לי את החווייה שהיתה לי בקונצרט עצמו. מאידך, התרשמותי מן הביקורת סיפקה לי, כחובב הדיוט את התחושה כי הכותבת הינה אכן בעלת ידע מוסיקלי מעמיק המשמש, לעניות דעתי, כדי להתנשא מעט על המנצח הצעיר (ל"פרק" בצורה דומה את ארחריץ' אפילו מבקרת חדת לשון כמו גב' לנגר לא יכלה להרשות לעצמה). הניתוח הדקדקני, עתיר המינוחים המקצועיים מחד והמטפורות המוגזמות לא הצליח, כאמור, לפגו בהתרשמותי מן התפוסה של שני את הפרטיטורה ומן ההענות לה הוא זוכה מן התזמורת. הגדרת הביצוע לסימפוניה של בן חיים כ"קיטשי" היא בעיני לא פחות ממרושעת. לא בכדי נזכרתי בחידוש הלשוני "לגמוז" שהמציא קישון בהשראת ביקורותיו של דר' גמזו נ"ע. אבל, כאמור, אלה דברים הנאמרים מנקודת מבטו של "הדיוט" שנהנה מקונצרט דווקא משום שאינו יודע מה הוא אצ'לרנדו שנוגן ב"מריחה" ואלגרו המנוגן בתזזיות מנוקדת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן