טיול או ספר? האם באמת צריך לבחור ביניהם? ספרו של יואב בר-חיים, "חזרה", מהווה שילוב אידיאלי בין מסעות חובקי עולם לספרות משובחת. עלילת הספר משתרעת על פני יבשות ומדינות שונות, חובקת נושאים רבים כמו אדריכלות, אמנות ואהבה, והכל בשפה קולחת להפליא.

הסופר, יואב בר-חיים לא מהסס לתאר רומן בין יהודי לאפריקנית, את מורכבות החברה הישראלית ואת העומק הרגשי ביחסים שבין הדמויות. במרכז הספר עומדת חזרתו ארצה של ד"ר יהודה בלומנגרטנר בן ה-38, לאחר שחי כעשר שנים באנגליה ובאפריקה, במסגרת תפקידו כאדריכל.

בר חיים עצמו מסביר :"זהו סיפורו של אינטלקטואל מתלבט, שחוזר לחברה שהכיר פעם, אך שכיום השילה מעליה את תומתה, ועל ניסיונו להתגבר על מועקת המבוכה המשונה של אי-הנחת המטרידה, שפרויד כינה 'unheimlich': של היותו בביתו, אך חש איכשהו כזר. ברקע לסיפורו, משתקף כדרך אגב גם המצב הפוליטי והחברתי בארץ, השטחיות, הבירוקרטיה, התככים ועוד".

למרות יריעתו הרחבה של הספר (למעלה מ-700 עמודים), קשה להניח אותו מהיד. הספר מותח וקצבי, כאילו מכתיב מוסיקה משלו. אז אם אתם אוהבי קריאה איכותית, אתם מוזמנים להתענג על רומן משובח, שקשה למצוא כמותו בימינו. אני מזהירה מראש: הספר מעורר ומעודד את תאוות המסעות, אז כדאי לדחות את תכנון הנסיעה הבאה שלכם לאחר סיום הספר.

הנה טיול ויזואלי בין מספר קטעים מהספר המיוחד הזה.

אפריקה

"הבחין לפתע באיזה קול במרחק. הצליל נשמע ונקטע לסירוגין. היה זה קולו של חליל קנים פשוט, ששבטי האזור נהגו לנגן בו. לא קול נעים ומלודי, אלא עמוק וחורק. בתחילתו נשמע צרוד וניחר כקינה, נבוב כקול פיתום. הקול פרכס, נשף בצמרמורת מבעיתה, חרחר כעולה מאוב, כנבט קמאי הבוקע מקרבי הקרקע האפלה, ואז עלה הקול וצמח, איוושש כזמרתו של הטבע, פִרפר, התחזק וגבר, רטט כציפתם של העננים, עלה, ריקד, התעצם והיה לקדחתני יותר, עד שפרח להמנון חדווה לקיום, לשיר-הלל אדיר ושופע הפולח את החשיכה, הגיע לשיא מעופו וניצחונו, הבזיק כפקיעתו המרצדת של תפרחת זיקוקי די-נור ואז, בפסגת אונו וגיאותו, צנח לפתע קול החליל, גווע ונדם. אך לאחר כמה רגעים של דממה, חזר הקול הפלאי על עצמו, עד ההתלהבות היוקדת בשיאו, ושוב נקטע. ואז שוב החל הכל מחדש, כמחזור בטבע. קול מופלא בדמדומים".

ג'אווה

"לא פסק מלחוש ערגה לג'אווה. האי הקסום הזה נותר בעיניו מין גן-עדן אבוד שממנו גורש. במיוחד היתה נפשו יוצאת למוזיקה המופלאה, החלומית, שהיה שומע שם בילדותו: לכישוף הזהרוּרי של תזמורת הגַמֶלָאן, עם שפיעת הקסם האוורירי של צלילי הפעמונים המסתורי, הדהודי הגוֹנְגִים ונהרת הרטט המפעים של רחש הקְסִילוֹפוֹנִים, המנצנצים כפכפוך המייתם של מים רבים, בניחוחות צליליהם המשכרים, הענוגים והערבים, השמימיים כזליפה של בשמים".

צ'כיה

"הדוד פנחס ניגן בכינור. עיקר ה"רֶפֶּרְטוּאָר" שלו היה של קטעים פופולאריים ונעימות קלילות מאופרטות, כמו "בוא, צועני!" או "שירהּ של וִילְיָה". היה מוציא את כינורו שהביא אתו עוד מצ'כוסלובקיה, וכמעט בחרדת-קודש פותח את האבזמים של הנרתיק מעור שחור המרופד בבד קטיפה ארגמן, מוציא קודם את הקשת ומעביר על שערותיה גוש שרף, ואז חולץ גם את הכינור עצמו ומכוון את המיתרים, מנגן לניסיון כמה סולמות על מנת לבדוק את הכיווּן – ורק לאחר מכן, כאשר כבר היה שבע-רצון שכל ההכנות היו כראוי, היה מתמקם באמצע החדר, עומד ומנגן בעיניים עצומות להנאתו: תמיד אותו המבחר המוכר והידוע: מנגינות רומנטיות, מוזיקה צוענית, קטעים מאוֹפֶּרֶטוֹת של קַלמָן ושל לֵהָר. "הרוזנת מַרִיצָה", "נסיכת הצַ'רְדָאש", "האלמנה העליזה" ועוד.  מכינורו בקעו תמיד אותם הקטעים שוב ושוב – נראה שלֵחָן של אותן הנעימות הישנות לא נס לעולם".

הודו

"עלו על המשטח שלושה נגנים, שניים מהם עם כלי-פריטה משונים בעלי צווארים ארוכים ואחד עם שני תופים קטנים. ינגנו "רַאגָה", יצירה מסורתית של המוזיקה ההודית הקלאסית. השלושה העלו קטורת, התיישבו בשיכול רגליים על שטיח, והחלו בנגינה סִלסוּלית כתחרת פיליגרן. טַרסו רקמה מנצנצת של רטט צלילים אווריריים, נביעה גואה ואחר שוככת של אשד ניצוצות ברצד בני-גוונים מעומעמים ועטופים במין הדהוד מרחף, רועד, מתפוגג ונמוג. המוזיקה ומצלוליה דמתה באוזניו לזרימה מתפתלת, מתמשכת, אינסופית. ניסה להקשיב ולעקוב אחרי הנגינה ולהבין אותה, להבחין בסדר או שיטה בשטף העקלקל של הצלילים. אך מחשבותיו נדדו".

לונדון

"לבמה עלתה אלה בשמלה ארוכה בצבע השָני עם קפלים. בליווּיו של דיק בגיטרה חשמלית – נגינה גועשת, יצרית, פרועה – החלה במחול משולהב, מקרקשת בקַסְטָנְיֶיטוֹת ורוקעת בלהט בקצב נזעם, כרומסת את הבימה בחֵמה דחוסה. דיק נהם "olé! olé!" תוך כדי פריטה מרטיטת-מעיים בגיטרה החשמלית.

"היא נופפה בזרועותיה בסער, מבעה חצוף וסורר, כקוראת תיגר זועף על הכל. חגה ומשכה בשמלתה בהתרסה, בחשפה תחתונית מתוחרת. תפסה בצעיף אדום מצויץ הצנוף סביב גווה, פיתלה ובידרה אותו, נפנפה והבהבה בו כשלהבת רוטטת בהתפרצות של צועניוּת גאה, יוקדת, מרדנית. פקיעה לוהטת של מרי שוצף סבוך ברוך ענוג. ואולם הבחין שלא מעטים בקהל ישבו משועממים. כמה מהם הסתקרנו וצפו במחול, אבל רבים למדי המשיכו לפטפט ביניהם באדישות ולהתעלם מהנעשה על הבימה, כאילו היה המופע כולו רק כעין מוזיקת-רקע. המתינו בקוצר-רוח לרגע שמה שראו כהופעת-ביניים יסתיים, ואז יוכלו סוף-כל-סוף לחזור לרחבה, ולשוב לקפץ ולתזז בתעתועי האורות המבליחים, לספוק כפיים ולצווח בצרידות"she loves you, yeah yeah yeah" .