"הארייט": ביוגרפיה יפה, אך לא ממצה

ביקורת סרט: אף על פי ש-"הארייט" לכוד במסגרת של ביוגרפיה טיפוסית וצפויה, לסרט יש רוח ולב המנסים לקדש את שמה ומורשתה של גיבורת הסיפור

"הארייט": ביוגרפיה יפה, אך לא ממצה

ביקורת סרט: אף על פי ש-"הארייט" לכוד במסגרת של ביוגרפיה טיפוסית וצפויה, לסרט יש רוח ולב המנסים לקדש את שמה ומורשתה של גיבורת הסיפור

הביוגרפיה ההוליוודית המצופה אודות הארייט טאבמן מגיעה סוף סוף לאקרנים, אך היא אינה הסרט ההיסטורי מלא ההשראה שציפינו לו (לפחות למי שמכיר את סיפורה, ומעט מהיסטוריה האפרו-אמריקנית). ברמה אחת, "הארייט" עונה לסוגה הביוגרפית באופן נוסחתי ומצייר על המסך את חייה המדהימים של דמות היסטורית סופר-חשובה בהיסטוריה של ארצות הברית. אבל בידיה של התסריטאית-במאית קאסי למונס ("סודותיה של איב", "תעלומת איש המערות"), הסרט מצטייר גם כסיפור בריאה של גיבורת-על, עד כדי המחשה ויזואלית שהארייט טאבמן החזיקה ביכולות-על (על כך בהמשך). יש אפילו חילופי דברים שבהם טאבמן בוחרת בשמה החופשי (לא כשפחה או כעבד), אלא כלוחמת בפשע בתחפושת הבוחרת בדמות האלטר-אגו שלה. עם זאת, אף על פי ש-"הארייט" לכוד במסגרת של ביוגרפיה טיפוסית וצפויה, לסרט יש רוח ולב המנסים לקדש את שמה ומורשתה של גיבורת הסיפור.

הסרט מתחיל בסביבות שנת 1849 במרילנד, כשטאבמן (סינת'יה אריבו) – שפחה שנולדה תחת השם ארמנטה רוס – מנסה לברוח לפילדלפיה, ולהשאיר את משפחתה מאחור. מונחית על ידי כוחותיה הפנימיים ותחושות קרביים שקיבלה מאז נפצעה בראש בצעירותה, היא מאמינה שאלו הם מסרים אלוהיים, ועל כן טאבמן מצליחה בדרך נס להגיע לחופש, מרחק של 160 קילומטרים מבית נוגשיה. זמן קצר לאחר מכן, היא מבקשת עזרה מנציג התנועה לביטול העבדות – וויליאם סטיל (לסלי אודום ג'וניור) ומבעלת הנכסים – מארי בוקנון (ג'נלה מונה), לחזור למרילנד ולהציל את יקיריה. כך ממשיכה טאבמן להיות חברה בארגון הברחות העבדים הסודי ולוחמת חופש אגדית בפני עצמה.

"הארייט" אינו הבגיורפיה הראשונה בגל ההוליוודי האחרון שמציג אפרו-אמריקניים חשובים כגיבורי-על בחיים האמיתיים (ראו למשל, "מרשל" של רג'ינלד הודלין, שיצא לפני כשנתיים), אלא שסרט זה הולך הלאה ומעמיק גישה זו ביחס לסרטים אחרים שיצאו קודם לכן. למונס שואפת להציע ביוגרפיה דרמתית מעוררת השראה בצורה של הרפתקאה היסטורית, ומביאה סצינות מונעות-פעולה עם שוטים המציגים את התפתחותה של טאבמן, כשפחה במנוסה וחסרת ניסיון, ללוחמת כריזמתית ומומחית לנשק. בשילוב הסיקוונסים המסוגננים שבהם משתמשת טאבמן ב'כישופים' שלה, נוצרת דרך יעילה להפוך את הביוגרפיה הקופצנית והיבשה למבדרת יותר. יחד עם זאת, למונס לא מתעלמת מהכאב הנגרם מעצם העבדות, ולעתים קרובות עוצרת את קצב הסיפור כדי להרהר בטראומה שעבדים משוחררים עדיין נושאים עמם. "הארייט" רגיש באותה מידה בהצגת אותם עבדים החוששים (מסיבה טובה) להתלוות לטאבמן במסע הצלב שלה לשחרר עבדים נוספים ואף קורא לצופים לשפוט אותם ברוח ההיסטוריה.

אולם למרות הכיוון הלבבי והרוחני של למונס, "הארייט" מוגבל מהסיפור העלילתי הביוגרפי השגרתי. התסריט של למונס ו-גרגורי אלן האוורד ("לזכור את הטיטאנים") משתרע על פני כמה שנים בחייה של טאבמן, מתקופתה כמשחררת עבדים – כשבעלי המטעים מכנים אותה 'מוזס' (משה, בעברית; ראו שוב – הקבלה לגיבורת-על), דרך מלחמתה נגד חוק העבדים הנמלטים, ועד להיותה מפקדת יחידה במלחמת האזרחים האמריקנית. אמנם אירועים אלו והאנשים המעורבים מרתקים במידה מסויימת, הסרט "הארייט" ממהר לעבור בנקודות היסטוריות אלו כאילו הוא עושה וי על פריטים מרשימת מכולת. מערכות היחסים של טאבמן סובלות הכי הרבה מדוחק זה – החל מקשריה עם מארי והידידות שלה עם וויליאם, דרך החיבור כלפי הוריה (קלארק פיטרס ו-ונסה בל קאלוויי), ועד מלחמתה האישית עם גדעון ברודס (ג'ו אלווין) – נוגש העבדים לשעבר שלה, שהיה אובססיבי כלפיה מאז שגדלו כילדים. ועם כל כך הרבה שטח היסטורי לסיקור, הסרט פשוט לא מקדיש זמן רב או מתעכב על הנושאים החשובים שהוא משליך, כמו 'פריבילגיה חברתית להחזיק בעבדים' או התפקיד שהחוק מילא בשמירה על מוסד העבדות.

באופן לא מפתיע, "הארייט" מועצם מליהוק מוכשר, בעיקר של אריבו (המועמדת לאוסקר 2020 לפרס השחקנית הטובה ביותר), בעוד היא מביאה משחק נלהב (המונע על ידי תשוקה וזעם), וזאת לאחר המשחק המדהים לא פחות בשנה שעברה בסרטים "זמנים קשוחים באל רויאל" ו-"אלמנות". אלמנטים נוספים שעוזרים לסרט הם שלמונס מוצאת דרכים לצייר את רקע התפאורה של "הארייט" בגווני אפור מדכאים, וגם בהכללת דמויות רקע, כמו נוגשי העבדים האפרו-אמריקנים בעצמם – ביגר לונג (עומר דורסי) ו-וולטר (הנרי האנטר הול) בתמהיל – אם כי שוב, הסרט רוצה להציגם כחלק מהביוגרפיה מאשר ממש להכניס עומק ואופי לדמותם ולמניעיהם. וכמובן, "הארייט" הוא מסע יפהפה על המסך הגדול, שם נוצרים הצבעים האדמתיים העשירים של צלם הקולנוע החשוב – ג'ון טול. יחד עם הפסקול המהודר של טרנס בלנארד (שלא לדבר, שימוש נכון בשיר 'סינרמן' של נינה סימון) – השניים מפיחים חיים בסרט, בעודו צובע בקצב את אוסף הזיכרונות של טאבמן.

הניסיון לכסות את לעומק את חייה האמיתיים והמדהימים של טאבמן בהחלט מהווה אתגר לכל סרט קולנועי, אולם מוטב שהיה להותיר משימה זו לסדרת טלוויזיה. "הארייט" עושה זאת באופן נאה בלבד, משהו מסקרן בדרך בה הוא שואב השראה מסרטי גיבורי-על במטרה להפוך את הסיפור לנגיש יותר לקהל המיינסטרים. בסופו של דבר, הסרט ניסה את מזלו בעונת הפרסים, וכנראה שלא צלח למשוך הרבה קהל בארצות הברית, המגיע בדרך כלל לצפות בביוגרפיות מסוג זה. ובכל זאת, למי שמכיר את ההיסטוריה האפרו-אמריקנית, בוודאי יודע שטאבמן בפועל, לא נזקקה להוליווד בכדי להוכיח שהייתה לוחמת גדולה מהחיים.

הביוגרפיה ההוליוודית המצופה אודות הארייט טאבמן מגיעה סוף סוף לאקרנים, אך היא אינה הסרט ההיסטורי מלא ההשראה שציפינו לו (לפחות למי שמכיר את סיפורה, ומעט מהיסטוריה האפרו-אמריקנית). ברמה אחת, "הארייט" עונה לסוגה הביוגרפית באופן נוסחתי ומצייר על המסך את חייה המדהימים של דמות היסטורית סופר-חשובה בהיסטוריה של ארצות הברית. אבל בידיה של התסריטאית-במאית קאסי למונס ("סודותיה של איב", "תעלומת איש המערות"), הסרט מצטייר גם כסיפור בריאה של גיבורת-על, עד כדי המחשה ויזואלית שהארייט טאבמן החזיקה ביכולות-על (על כך בהמשך). יש אפילו חילופי דברים שבהם טאבמן בוחרת בשמה החופשי (לא כשפחה או כעבד), אלא כלוחמת בפשע בתחפושת הבוחרת בדמות האלטר-אגו שלה. עם זאת, אף על פי ש-"הארייט" לכוד במסגרת של ביוגרפיה טיפוסית וצפויה, לסרט יש רוח ולב המנסים לקדש את שמה ומורשתה של גיבורת הסיפור.

הסרט מתחיל בסביבות שנת 1849 במרילנד, כשטאבמן (סינת'יה אריבו) – שפחה שנולדה תחת השם ארמנטה רוס – מנסה לברוח לפילדלפיה, ולהשאיר את משפחתה מאחור. מונחית על ידי כוחותיה הפנימיים ותחושות קרביים שקיבלה מאז נפצעה בראש בצעירותה, היא מאמינה שאלו הם מסרים אלוהיים, ועל כן טאבמן מצליחה בדרך נס להגיע לחופש, מרחק של 160 קילומטרים מבית נוגשיה. זמן קצר לאחר מכן, היא מבקשת עזרה מנציג התנועה לביטול העבדות – וויליאם סטיל (לסלי אודום ג'וניור) ומבעלת הנכסים – מארי בוקנון (ג'נלה מונה), לחזור למרילנד ולהציל את יקיריה. כך ממשיכה טאבמן להיות חברה בארגון הברחות העבדים הסודי ולוחמת חופש אגדית בפני עצמה.

"הארייט" אינו הבגיורפיה הראשונה בגל ההוליוודי האחרון שמציג אפרו-אמריקניים חשובים כגיבורי-על בחיים האמיתיים (ראו למשל, "מרשל" של רג'ינלד הודלין, שיצא לפני כשנתיים), אלא שסרט זה הולך הלאה ומעמיק גישה זו ביחס לסרטים אחרים שיצאו קודם לכן. למונס שואפת להציע ביוגרפיה דרמתית מעוררת השראה בצורה של הרפתקאה היסטורית, ומביאה סצינות מונעות-פעולה עם שוטים המציגים את התפתחותה של טאבמן, כשפחה במנוסה וחסרת ניסיון, ללוחמת כריזמתית ומומחית לנשק. בשילוב הסיקוונסים המסוגננים שבהם משתמשת טאבמן ב'כישופים' שלה, נוצרת דרך יעילה להפוך את הביוגרפיה הקופצנית והיבשה למבדרת יותר. יחד עם זאת, למונס לא מתעלמת מהכאב הנגרם מעצם העבדות, ולעתים קרובות עוצרת את קצב הסיפור כדי להרהר בטראומה שעבדים משוחררים עדיין נושאים עמם. "הארייט" רגיש באותה מידה בהצגת אותם עבדים החוששים (מסיבה טובה) להתלוות לטאבמן במסע הצלב שלה לשחרר עבדים נוספים ואף קורא לצופים לשפוט אותם ברוח ההיסטוריה.

אולם למרות הכיוון הלבבי והרוחני של למונס, "הארייט" מוגבל מהסיפור העלילתי הביוגרפי השגרתי. התסריט של למונס ו-גרגורי אלן האוורד ("לזכור את הטיטאנים") משתרע על פני כמה שנים בחייה של טאבמן, מתקופתה כמשחררת עבדים – כשבעלי המטעים מכנים אותה 'מוזס' (משה, בעברית; ראו שוב – הקבלה לגיבורת-על), דרך מלחמתה נגד חוק העבדים הנמלטים, ועד להיותה מפקדת יחידה במלחמת האזרחים האמריקנית. אמנם אירועים אלו והאנשים המעורבים מרתקים במידה מסויימת, הסרט "הארייט" ממהר לעבור בנקודות היסטוריות אלו כאילו הוא עושה וי על פריטים מרשימת מכולת. מערכות היחסים של טאבמן סובלות הכי הרבה מדוחק זה – החל מקשריה עם מארי והידידות שלה עם וויליאם, דרך החיבור כלפי הוריה (קלארק פיטרס ו-ונסה בל קאלוויי), ועד מלחמתה האישית עם גדעון ברודס (ג'ו אלווין) – נוגש העבדים לשעבר שלה, שהיה אובססיבי כלפיה מאז שגדלו כילדים. ועם כל כך הרבה שטח היסטורי לסיקור, הסרט פשוט לא מקדיש זמן רב או מתעכב על הנושאים החשובים שהוא משליך, כמו 'פריבילגיה חברתית להחזיק בעבדים' או התפקיד שהחוק מילא בשמירה על מוסד העבדות.

באופן לא מפתיע, "הארייט" מועצם מליהוק מוכשר, בעיקר של אריבו (המועמדת לאוסקר 2020 לפרס השחקנית הטובה ביותר), בעוד היא מביאה משחק נלהב (המונע על ידי תשוקה וזעם), וזאת לאחר המשחק המדהים לא פחות בשנה שעברה בסרטים "זמנים קשוחים באל רויאל" ו-"אלמנות". אלמנטים נוספים שעוזרים לסרט הם שלמונס מוצאת דרכים לצייר את רקע התפאורה של "הארייט" בגווני אפור מדכאים, וגם בהכללת דמויות רקע, כמו נוגשי העבדים האפרו-אמריקנים בעצמם – ביגר לונג (עומר דורסי) ו-וולטר (הנרי האנטר הול) בתמהיל – אם כי שוב, הסרט רוצה להציגם כחלק מהביוגרפיה מאשר ממש להכניס עומק ואופי לדמותם ולמניעיהם. וכמובן, "הארייט" הוא מסע יפהפה על המסך הגדול, שם נוצרים הצבעים האדמתיים העשירים של צלם הקולנוע החשוב – ג'ון טול. יחד עם הפסקול המהודר של טרנס בלנארד (שלא לדבר, שימוש נכון בשיר 'סינרמן' של נינה סימון) – השניים מפיחים חיים בסרט, בעודו צובע בקצב את אוסף הזיכרונות של טאבמן.

הניסיון לכסות את לעומק את חייה האמיתיים והמדהימים של טאבמן בהחלט מהווה אתגר לכל סרט קולנועי, אולם מוטב שהיה להותיר משימה זו לסדרת טלוויזיה. "הארייט" עושה זאת באופן נאה בלבד, משהו מסקרן בדרך בה הוא שואב השראה מסרטי גיבורי-על במטרה להפוך את הסיפור לנגיש יותר לקהל המיינסטרים. בסופו של דבר, הסרט ניסה את מזלו בעונת הפרסים, וכנראה שלא צלח למשוך הרבה קהל בארצות הברית, המגיע בדרך כלל לצפות בביוגרפיות מסוג זה. ובכל זאת, למי שמכיר את ההיסטוריה האפרו-אמריקנית, בוודאי יודע שטאבמן בפועל, לא נזקקה להוליווד בכדי להוכיח שהייתה לוחמת גדולה מהחיים.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן