חנאן אבו חוסיין: לוחמת החופש של הנשים הערביות

ימים אחרונים לשתי תערוכות מיצבים מרגשות של האמנית חנאן אבו חוסיין מאום אל פחם, שפתחה דלתות לאמניות ערביות שהעזו לפרוץ אל עולם האמנות. המלצה: לרוץ לראות. מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב וגלריה גבעת חביבה

חנאן אבו חוסיין: לוחמת החופש של הנשים הערביות

ימים אחרונים לשתי תערוכות מיצבים מרגשות של האמנית חנאן אבו חוסיין מאום אל פחם, שפתחה דלתות לאמניות ערביות שהעזו לפרוץ אל עולם האמנות. המלצה: לרוץ לראות. מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב וגלריה גבעת חביבה

איך כותבים על אמנית שהיא חברה מספסל הלימודים?

את חנאן אבו חוסיין הכרתי על ספסל הלימודים של החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית. היא בלימודים לתואר שני אחרי שסיימה תואר ראשון ולימודי המשך בבצלאל, ואני בלימודי השלמה לדוקטורט באמנות אחרי תואר ראשון ושני בפילוסופיה, לימודי קולנוע, ותואר שני במינהל עסקים.

היא היתה הערביה היחידה בכתה, והיו מרצים שזלזלו בה. אולי בגלל המבטא. אולי בגלל המוצא. ואולי בגלל ששפת האם שלה היא ערבית…

מאז, היא זכתה בפרסים רבים, עבודותיה הוצגו במוזאונים יוקרתיים כמו מוזיאון תל אביב ומוזאון ישראל, היא משמשת כמורה לאמנות במוזאון ישראל ובבית הספר לבנים בעיסוויה בירושלים, ומרצה לאמנות במכללת שנקר ובסמינר הקיבוצים. היום אותם מרצים גזעניים ומתנשאים אוכלים אבק לנוכח ההצלחה האמנותית שלה.

האמנית חנאן אבו-חוסיין, ילידת אום אל פחם, חיה ויוצרת בירושלים מאז שנת 1995. עבודותיה עוסקות בזהות ובמקומיות, בנשיות ובגבריות, בחומר ובזיכרון ובמפגש בין תרבויות.

זהות כפולה: ערביה פלסטינית וישראלית. השמיכה של אמא שלי # 2. פרט מתוך העבודה.  צילום: סיגל גליל

"האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, עוסקות במעמד האישה ובשאלות הנוגעות לזהויות המקומיות: הפלסטינית והיהודית והמרחב שביניהן. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה," אומרת אבו חוסיין.

הכניסה לחלל המיצבים המוצגים במרכז רוטשילד במוזאון ארץ ישראל בתל אביב   צילום: סיגל גליל

"החומרים המשמשים אותי הם חומרי בניין, כמו בטון ומלט. החומרים הללו מתייחסים לבנאי הערבי שבנה את הארץ, ומצד שני לחומת ההפרדה שחותכת את הארץ. החומה הזו אמנם מפרידה בין שני העמים אבל היא עדיין מאפשרת לראות את מה שמעבר לה. בעבודות נוספות השתמשתי בחומרים המאפיינים מלאכות נשיות כמו מחטים וחוטי תפירה, שהם חומרים רכים. בחירת החומרים המגוונת לאורך שנות הפעילות האמנותית שלי, מתייחסת ליחסי גברים-נשים ולמקומה של האישה בחברה הערבית ובחברה הכללית," מוסיפה האמנית הפמינסטית, שפתחה את הדלת לאמניות הערביות בישראל שהלכו בעקבותיה.

חנאן אבו חוסיין – מיצבים: מוזאון ארץ ישראל תל אביב

התערוכה שאצרה ד"ר דבי הרשמן מוצגת במקומות שונים במוזיאון. החל במבואה של מרכז רוטישלד בה מוצגות עבודות ווידיאו מרתקות ומכמירות לב,  על מצבה של האשה החיה בין שני עולמות.  אבו חוסיין האמנית מתכתבת עם  האישי, המשפחתי והקהילתי, ועם שאלות הנוגעות לזהות ולמקום. עבודות הוידאו שלה מתארות-מתעדות את האמנית בפעולותיה.

חנאן אבו חוסיין מתאבלת על מות אביה ועל עצמה בעבודת הוידיאו "משחרה".          צילום: סיגל גליל

את עבודת הווידיאו שלה "משחרה" (מתאבלת) מ-2017, יצרה חנאן אבו חוסיין לאחר מות אביה. בסרט מתוארת פעולת התאבלות (משחרה). לפי המסורת הערבית כשמישהי חווה אסון היא לוקחת פחם ומורחת אותו על הפנים. בסרט האמנית לוקחת את הג'לביה של אביה ומורחת את פניה בפחם. אבו חוסיין שנולדה באום אל פחם, ("אם הפחם" בערבית), אינה מתאבלת רק על אביה, אלא גם על עצמה.

אם הפחם הלא היא אום אל פחם, העיר שבה נולדה חנאן אבו חוסיין. האמנית בטקס משחרה טקס אבל של צביעת הפנים בפחם וכהדהוד לעיר הולדתה. צילום: סיגל גליל

העמל והעמלנות הופכים מול עיני הצופים לסמלים, לשיח בלי מילים, למפגש אינטימי עם אישה ועם תרבות.

במבואה מוצגים גם המיצבים "סמנדרה" (ערמת מזרנים), 2018, ו- My Mother Blanket #2", 2019" – המאפשרים מפגש הטומן בחובו זיכרונות מהבית, הערבי והיהודי.

כיצירה My Mother Blanket # 2 2019 . שמיכת נדוניה שהופרה והפכה ליצירת אמנות פמיניסטית.      צילום סיגל גליל

היצירה שכותרתה באנגלית "השמיכה של אימי # 2"  שיצרה חנאן ב-2019, כוללת שתי שמיכות שהיו שייכות לאמה של האמנית אשר נועדו לשמש אותה כנדוניה.  אבו חוסיין תפרה לשמיכות חתיכות בדים שהיו שייכות לנשים מסביבתה הקרובה. בכך היא מעלימה את הנדוניה ויוצרת שמחכה חדשה ומשותפת, שבה כל אחד יכול להעלים את עצמו, או חלק מן ההיסטוריה שלו.

פצע פתוח שמותיר צלקות. שמיכת הנדוניה שלא מומשה בחייה של האמנית עם צמר הכבשים.           צילום: סיגל גליל

על אחת השמיכות מופיעים פצעים העשויים מצמר כבשים. אנחנו מנסים להסתיר את הפצע, אולם הצלקת ההיסטורית והלאומית עדיין קיימת.

משמיכת הנדוניה עוברת התערוכה לגן הארכיאולוגי של המוזיאון, לשני מיצבים מותאמי-חלל המוצגים בטחנת הקמח ובבית הבד – "בוקג'יה" (צרור), ו- "In Between the Destruction of the Father".

שמן זית שזורם בצינורות ביוב, וזעתר במיצב ההומאז' לאביה וללאומיות הפלסטינית כפי שהיא מתבטאת בקולינריה הערבית.          צילום: סיגל גליל

"המיצבים מכניסים את עבודת נשים לשני מוסדות שבחברה הערבית המסורתית היו נחלתם של גברים. המיצבים יוצרים גם מפגש בין ההיסטוריה של שני העמים – גן המוזיאון משתרע בקרבת  חורבות הכפר הפלסטיני שיי'ח מואניס ( الشـَّيْخُ مُوَنِّس), ובית הבד וטחנת הקמח במוזאון הם מבנים שהוקמו בהשראת מבנים פלסטיניים. נדמה שהמפגשים ויחסי הכוחות המשתקפים בעבודותיה של האמנית מייצגים רבדים ארכיאולוגיים ועכשוויים של חיינו" – כך כותבת אוצרת התערוכה.

עמלנות נשית. חומרים רכים כגון בדים, חוטים, כפתורים, רקמה ותחרה, בצד חומרים גבריים כגון בטון ומלט. פרט מתוך היצירה "השמיכה של אמא שלי # 2".         צילום: סיגל גליל.

התערוכה "גופי, נשמתי, כבודי, רכושי" בגלריית גבעת חביבה

בתערוכה זו מביעה אבו חוסיין את מחאתה נגד האלימות בחברה הערבית. גלריית גבעת חביבה מציגה את עבודותיה של האמנית חנאן אבו חוסיין, האמנית הערביה ממזרח ירושלים שנולדה וגדלה באום אל פחם. התערוכה מגיעה גיאוגרפית הכי קרוב למשפחתה, לאמה, להיכן שנולדה באום אל פחם. התערוכה מציגה את הפרק השלישי בטרילוגיית התערוכות בגלריה בשנה האחרונה העוסקות במחאה נשית. התערוכה תינעל ב- תאריך  22.02.2020. 

חנאן אבו חוסיין בסיור גלריה בתערוכת המיצבים שלה במוזאון ארץ ישראל בתל אביב. צילום: סיגל גליל

נוכחות אינטנסיבית בסצנת האמנות בארץ

אבו חוסיין עמוסת עבודה במהלך השבוע. ובסוף השבוע היא חוזרת לאום אל פחם לבקר את אמה, שמסייעת לה בביצוע העמלני של חלק מן היצירות שלה שנעשות בעבודת נמלים. כאשת חינוך היא מתרוצצת בין ירושלים לתל אביב ורמת גן:  בין הקורסים שהיא מלמדת כמרצה במכללת שנקר ובסמינר הקיבוצים, ולימודי האמנות שלה במוזאון ישראל ובבית הספר הערבי לבנים בעיסוויה. ובסטודיו שלה בסדנאות האמנים באיצטדיון טדי בירושלים היא עובדת ללא הפסקה על יצירות חדשות שאותן היא מציגה בתערוכות רבות בהן היא משתתפת ברחבי הארץ.

כך לדוגמא, ממש בשבוע האחרון ננעלה התערוכה הקבוצתית שבה השתתפה – "זפת וחלב". התערוכה שעסקה בנושאי מגדר במוזאון הרמן שטרוק בחיפה נאצרה על ידי סבטלנה ריינגולד.  בקרוב ועוד החודש ב-21.2.2020 תיפתח תערוכה נוספת בהשתתפותה של אבו חוסיין במוזאון ישראל. התערוכה "נופי-גוף" שאוצרת ד"ר עדינה קמיאן קשדן . התערוכה בוחנת את גבולות הגוף והנפש ומציפה סוגיות אישיות, חברתיות ופוליטיות.

מי שמסתקרן ומעוניין להכיר יותר את האמנית הפמיניסטית האמיצה הזאת שנולדה באום אל פחם וחיה ויוצרת בירושלים מוזמן לקרוא עליה את הערך בויקיפדיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

איך כותבים על אמנית שהיא חברה מספסל הלימודים?

את חנאן אבו חוסיין הכרתי על ספסל הלימודים של החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית. היא בלימודים לתואר שני אחרי שסיימה תואר ראשון ולימודי המשך בבצלאל, ואני בלימודי השלמה לדוקטורט באמנות אחרי תואר ראשון ושני בפילוסופיה, לימודי קולנוע, ותואר שני במינהל עסקים.

היא היתה הערביה היחידה בכתה, והיו מרצים שזלזלו בה. אולי בגלל המבטא. אולי בגלל המוצא. ואולי בגלל ששפת האם שלה היא ערבית…

מאז, היא זכתה בפרסים רבים, עבודותיה הוצגו במוזאונים יוקרתיים כמו מוזיאון תל אביב ומוזאון ישראל, היא משמשת כמורה לאמנות במוזאון ישראל ובבית הספר לבנים בעיסוויה בירושלים, ומרצה לאמנות במכללת שנקר ובסמינר הקיבוצים. היום אותם מרצים גזעניים ומתנשאים אוכלים אבק לנוכח ההצלחה האמנותית שלה.

האמנית חנאן אבו-חוסיין, ילידת אום אל פחם, חיה ויוצרת בירושלים מאז שנת 1995. עבודותיה עוסקות בזהות ובמקומיות, בנשיות ובגבריות, בחומר ובזיכרון ובמפגש בין תרבויות.

זהות כפולה: ערביה פלסטינית וישראלית. השמיכה של אמא שלי # 2. פרט מתוך העבודה.  צילום: סיגל גליל

"האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, עוסקות במעמד האישה ובשאלות הנוגעות לזהויות המקומיות: הפלסטינית והיהודית והמרחב שביניהן. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה," אומרת אבו חוסיין.

הכניסה לחלל המיצבים המוצגים במרכז רוטשילד במוזאון ארץ ישראל בתל אביב   צילום: סיגל גליל

"החומרים המשמשים אותי הם חומרי בניין, כמו בטון ומלט. החומרים הללו מתייחסים לבנאי הערבי שבנה את הארץ, ומצד שני לחומת ההפרדה שחותכת את הארץ. החומה הזו אמנם מפרידה בין שני העמים אבל היא עדיין מאפשרת לראות את מה שמעבר לה. בעבודות נוספות השתמשתי בחומרים המאפיינים מלאכות נשיות כמו מחטים וחוטי תפירה, שהם חומרים רכים. בחירת החומרים המגוונת לאורך שנות הפעילות האמנותית שלי, מתייחסת ליחסי גברים-נשים ולמקומה של האישה בחברה הערבית ובחברה הכללית," מוסיפה האמנית הפמינסטית, שפתחה את הדלת לאמניות הערביות בישראל שהלכו בעקבותיה.

חנאן אבו חוסיין – מיצבים: מוזאון ארץ ישראל תל אביב

התערוכה שאצרה ד"ר דבי הרשמן מוצגת במקומות שונים במוזיאון. החל במבואה של מרכז רוטישלד בה מוצגות עבודות ווידיאו מרתקות ומכמירות לב,  על מצבה של האשה החיה בין שני עולמות.  אבו חוסיין האמנית מתכתבת עם  האישי, המשפחתי והקהילתי, ועם שאלות הנוגעות לזהות ולמקום. עבודות הוידאו שלה מתארות-מתעדות את האמנית בפעולותיה.

חנאן אבו חוסיין מתאבלת על מות אביה ועל עצמה בעבודת הוידיאו "משחרה".          צילום: סיגל גליל

את עבודת הווידיאו שלה "משחרה" (מתאבלת) מ-2017, יצרה חנאן אבו חוסיין לאחר מות אביה. בסרט מתוארת פעולת התאבלות (משחרה). לפי המסורת הערבית כשמישהי חווה אסון היא לוקחת פחם ומורחת אותו על הפנים. בסרט האמנית לוקחת את הג'לביה של אביה ומורחת את פניה בפחם. אבו חוסיין שנולדה באום אל פחם, ("אם הפחם" בערבית), אינה מתאבלת רק על אביה, אלא גם על עצמה.

אם הפחם הלא היא אום אל פחם, העיר שבה נולדה חנאן אבו חוסיין. האמנית בטקס משחרה טקס אבל של צביעת הפנים בפחם וכהדהוד לעיר הולדתה. צילום: סיגל גליל

העמל והעמלנות הופכים מול עיני הצופים לסמלים, לשיח בלי מילים, למפגש אינטימי עם אישה ועם תרבות.

במבואה מוצגים גם המיצבים "סמנדרה" (ערמת מזרנים), 2018, ו- My Mother Blanket #2", 2019" – המאפשרים מפגש הטומן בחובו זיכרונות מהבית, הערבי והיהודי.

כיצירה My Mother Blanket # 2 2019 . שמיכת נדוניה שהופרה והפכה ליצירת אמנות פמיניסטית.      צילום סיגל גליל

היצירה שכותרתה באנגלית "השמיכה של אימי # 2"  שיצרה חנאן ב-2019, כוללת שתי שמיכות שהיו שייכות לאמה של האמנית אשר נועדו לשמש אותה כנדוניה.  אבו חוסיין תפרה לשמיכות חתיכות בדים שהיו שייכות לנשים מסביבתה הקרובה. בכך היא מעלימה את הנדוניה ויוצרת שמחכה חדשה ומשותפת, שבה כל אחד יכול להעלים את עצמו, או חלק מן ההיסטוריה שלו.

פצע פתוח שמותיר צלקות. שמיכת הנדוניה שלא מומשה בחייה של האמנית עם צמר הכבשים.           צילום: סיגל גליל

על אחת השמיכות מופיעים פצעים העשויים מצמר כבשים. אנחנו מנסים להסתיר את הפצע, אולם הצלקת ההיסטורית והלאומית עדיין קיימת.

משמיכת הנדוניה עוברת התערוכה לגן הארכיאולוגי של המוזיאון, לשני מיצבים מותאמי-חלל המוצגים בטחנת הקמח ובבית הבד – "בוקג'יה" (צרור), ו- "In Between the Destruction of the Father".

שמן זית שזורם בצינורות ביוב, וזעתר במיצב ההומאז' לאביה וללאומיות הפלסטינית כפי שהיא מתבטאת בקולינריה הערבית.          צילום: סיגל גליל

"המיצבים מכניסים את עבודת נשים לשני מוסדות שבחברה הערבית המסורתית היו נחלתם של גברים. המיצבים יוצרים גם מפגש בין ההיסטוריה של שני העמים – גן המוזיאון משתרע בקרבת  חורבות הכפר הפלסטיני שיי'ח מואניס ( الشـَّيْخُ مُوَنِّس), ובית הבד וטחנת הקמח במוזאון הם מבנים שהוקמו בהשראת מבנים פלסטיניים. נדמה שהמפגשים ויחסי הכוחות המשתקפים בעבודותיה של האמנית מייצגים רבדים ארכיאולוגיים ועכשוויים של חיינו" – כך כותבת אוצרת התערוכה.

עמלנות נשית. חומרים רכים כגון בדים, חוטים, כפתורים, רקמה ותחרה, בצד חומרים גבריים כגון בטון ומלט. פרט מתוך היצירה "השמיכה של אמא שלי # 2".         צילום: סיגל גליל.

התערוכה "גופי, נשמתי, כבודי, רכושי" בגלריית גבעת חביבה

בתערוכה זו מביעה אבו חוסיין את מחאתה נגד האלימות בחברה הערבית. גלריית גבעת חביבה מציגה את עבודותיה של האמנית חנאן אבו חוסיין, האמנית הערביה ממזרח ירושלים שנולדה וגדלה באום אל פחם. התערוכה מגיעה גיאוגרפית הכי קרוב למשפחתה, לאמה, להיכן שנולדה באום אל פחם. התערוכה מציגה את הפרק השלישי בטרילוגיית התערוכות בגלריה בשנה האחרונה העוסקות במחאה נשית. התערוכה תינעל ב- תאריך  22.02.2020. 

חנאן אבו חוסיין בסיור גלריה בתערוכת המיצבים שלה במוזאון ארץ ישראל בתל אביב. צילום: סיגל גליל

נוכחות אינטנסיבית בסצנת האמנות בארץ

אבו חוסיין עמוסת עבודה במהלך השבוע. ובסוף השבוע היא חוזרת לאום אל פחם לבקר את אמה, שמסייעת לה בביצוע העמלני של חלק מן היצירות שלה שנעשות בעבודת נמלים. כאשת חינוך היא מתרוצצת בין ירושלים לתל אביב ורמת גן:  בין הקורסים שהיא מלמדת כמרצה במכללת שנקר ובסמינר הקיבוצים, ולימודי האמנות שלה במוזאון ישראל ובבית הספר הערבי לבנים בעיסוויה. ובסטודיו שלה בסדנאות האמנים באיצטדיון טדי בירושלים היא עובדת ללא הפסקה על יצירות חדשות שאותן היא מציגה בתערוכות רבות בהן היא משתתפת ברחבי הארץ.

כך לדוגמא, ממש בשבוע האחרון ננעלה התערוכה הקבוצתית שבה השתתפה – "זפת וחלב". התערוכה שעסקה בנושאי מגדר במוזאון הרמן שטרוק בחיפה נאצרה על ידי סבטלנה ריינגולד.  בקרוב ועוד החודש ב-21.2.2020 תיפתח תערוכה נוספת בהשתתפותה של אבו חוסיין במוזאון ישראל. התערוכה "נופי-גוף" שאוצרת ד"ר עדינה קמיאן קשדן . התערוכה בוחנת את גבולות הגוף והנפש ומציפה סוגיות אישיות, חברתיות ופוליטיות.

מי שמסתקרן ומעוניין להכיר יותר את האמנית הפמיניסטית האמיצה הזאת שנולדה באום אל פחם וחיה ויוצרת בירושלים מוזמן לקרוא עליה את הערך בויקיפדיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן