מחקר מצא שלוקח למוח 20 שניות בלבד כדי להסיק אם אדם זר הוא אמין, אמפתי או נחמד. אנחנו בעצם חיים כל הזמן בתוך סוג של "ספיד דייטינג"

מאת רחלי לנגפורד

כולנו מכירים את המשפט שטוען שאין הזדמנות שנייה לרושם ראשון. המשפט הזה צודק במשקל שהוא מעניק לרושם הראשון שאנחנו יוצרים, כי מסתבר שרושם ראשון נוצר תוך שניות בודדות  וגורם למוח להסיק מסקנות משמעותיות על אופיו של אדם ועל האופן בו נחליט לתקשר עימו.

יותר מכך, מסתבר שהרושם הראשון שאנחנו משדרים קשור לגנים שלנו.

מחקר שהתפרסם בנובמבר 2011 בראשות ד"ר אלכסנדר קוגן מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו וחוקרים מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי מצא שלוקח למוח 20 שניות בלבד כדי להסיק אם אדם זר הוא בר אמון, אדם בעל חמלה, או אדם נחמד.

אבל קודם לכן, מחקר ממעבדתה של פרופ' אליזבת פלפס, אוניברסיטת ניו-יורק, שהתפרסם בכתב העת  Nature Neuroscience במרץ 2009, בדק מה קורה במוח כאשר אנחנו יוצרים רושם ראשון. פלפס, שסרקה את מוחם של נבדקים (fMRI) הראתה שכאשר אנחנו מגבשים במוחנו רושם ראשון על אדם, שני אזורי מוח פעילים במיוחד. הראשון הוא האמיגדלה, שמקושר עם זיכרון רגשי וידוע שמעורב ביצירת מדד חברתי על הזולת בהתבסס על האמון שהוא מעורר או על הגזע שלו. האזור השני הוא רכס החגורה האחורי (PCC), שמקושר עם הענקת ערך לתגמול אפשרי.

שני האזורים האלה משקללים בתוך זמן קצר ביותר את מה שאנחנו חושבים על האדם שמולנו ומעניקים את הניקוד הסופי – הרושם הראשון. וכיוון שאזורים אלו קשורים ברגשות, הם עושים חיבור בן רושם ראשון לתחושה ורגש. וכמו שאנחנו כבר יודעים, כל דבר שמקושר עם רגש נשאר בזיכרון לאורך יותר זמן ומעוגן חזק יותר בראשנו.

המוח האנושי מתוכנת לזהות אנשים שעשויים לעזור לנו בעת מצוקה

אחד הצרכים בגיבוש רושם ראשון הוא צורך אנושי אנוכי. המוח האנושי מתוכנת לזהות זרים שעשויים לעזור לנו אם נקלע למצב בו אנחנו זקוקים לעזרה. כלומר, למוח יש יכולת ייחודית בזיהוי אנשים אמפתים ואמינים.

המאזינים המצולמים שקיבלו את הדירוג הכי גבוה לרמת אמפתיה היו בעלי הרכב מיוחד של גן מסוים בדנ"א הקשור ליצירת קולטנים במוח להורמון האוקסיטוצין

במחקר החדש יותר, נבדקים שצפו באדם זר יושב בכיסא ומקשיב למישהו אחר שמדבר אליו הסיקו בתוך 20 שניות בלבד על מפרט התכונות החברתיות של אותו זר. 24 זוגות של נבדקים השתתפו במחקר. הם סיפקו דגימות דנ"א, ואז התיישבו בזוג, אחד דיבר על מצוקתו והשני הקשיב. רק מי שהקשיב תועד בווידיאו. לאחר מכן הם התחלפו ואז תועד בן הזוג השני כמקשיב.

קבוצה שנייה שהשתתפה במחקר לא הכירה את הזוגות שתועדו בווידיאו, והיא זו שצפתה בהקלטות. כל אדם שתועד שודר לצופים למשך 20 שניות בלבד. הצופים התבקשו לדרג את המאזינים לגבי רמת האמינות שלהם, רמת הנחמדות שלהם ועד כמה הם נראים אנשים בעלי חמלה. הדירוג של הצופים התבסס למעשה באותם 20 שניות על הבעות הפנים ושפת הגוף של המקשיבים שצולמו בווידאו.

מסתבר, שהמאזינים המצולמים שקיבלו את הדירוג הכי גבוה לרמת אמפתיה היו בעלי הרכב מיוחד של גן מסוים בדנ"א הקשור ליצירת קולטנים במוח להורמון האוקסיטוצין.

אוקסיטוצין הוא הורמון קשר וחיברות בין אנשים, והוא משרה במוח תחושה של אמון וביטחון באדם אחר. הוא מופרש לזרם הדם ולמוח ומעורב באינטראקציות חברתיות, ברומנטיקה ובהתקשרות רגשית. פעמים רבות הוא מכונה "הדבק של האהבה" או "הורמון תנוחת הכפיות". לכן מאוד הגיוני קשר בין גן של אוקסיטוצין לרמות אמון ואמפתיה שמשדר אדם אחר.

כמובן, בני אדם לא יכולים לראות את הגנים של האחר, בטח לא בתוך 20 שניות. ובכל זאת, הם קיבלו רושם מיידי על האנשים האמפתים ובטחו בהם יותר. זה אומר שיש משהו שאנחנו משדרים שנותן לאחרים סימן על כך שאנחנו מעוררי אמון. החוקרים מצאו שמי שיש לו שני עותקים של הגירסה הגנטית הזו של הגן לקולטני אוקסיטוצין, שהם קוראים לה "גירסת G", מתנהג באופן יותר מעורר אמון מאחרים. אנשים בעלי "גירסת G" נראים קשובים יותר, מהנהנים יותר בראשם, יוצרים יותר קשר עין, מחייכים יותר, ומאמצים שפת גוף פתוחה יותר כלפי האחר.

מחקר קודם על הקשר בן גנים ואמפתיה מצא שאנשים האמפתים ביותר, שיודעים לזהות ביתר דיוק ולפענח רגשות של אחרים, הם אלו שיש להם שתי עותקים גנטיים של "גירסת G". לעומתם, אנשים שיש להם רק עותק אחד של הגן הזה או חסרי עותק כזה בכלל, מתקשים לשים את עצמם בנעליו של האחר ולהבין מה עובר עליו, והם יותר נלחצים במצבי קושי.

מערכת מוחית שמאפשרת לנו לקרוא על האחר את מצוקתו

כאן אני רוצה להזכיר ממצא נוסף הקשור באמפתיה – המערכת המוחית שאחראית על ייצור תחושת אמפתיה נקראת MNS. זוהי מערכת מוחית שמאפשרת לנו לקרוא על האחר את מצוקתו ומחוללת בגופנו את הרגש שהוא בוודאי מרגיש. הממצא בו נזכרתי הוא שאצל נשים פועלת מערכת ה-MNS הרבה יותר מאצל גברים.

לכן, תהיתי מה היו מוצאים החוקרים אילו השוו את "גירסת G" הגנטית בין נשים וגברים. הייתכן שיש יותר נשים עם שני עותקים של גן זה מאשר גברים? ואולי לאור זה שישנם סוגים רבים ומגוונים של הבעת אמפתיה המצב הוא הפוך וישנם יותר גברים עם הגן הזה?

ועוד קהל יעד שהיה מעניין לחקור הם האנשים במקצועות הטיפוליים, למשל פסיכולוגים. האם מי שבוחר במקצוע הזה הוא מי שיש לו באופן טבעי את גרסאות הגן לאוקסיטוצין ולכן מרגיש צורך לבחור במקצוע הכולל הקשבה והזדהות?

למרות זאת, מדגישים החוקרים במחקר הנוכחי, אל לנו לקטלג אדם כ"לא סימפטי" רק על סמך החוסר שיש לו ב"גירסת G". לפי ממצאי המחקר הזה, שפורסם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences, יכול להיות שיום אחד נוכל להפוך אדם לא סימפטי לאדם חברותי ואמפתי, באמצעות טיפול גנטי.

אך כמובן, מה שעושה אותנו אמפתים וחברותיים זה לא רק הגנים. גן האוקסיטוצין הוא אחד המרכיבים שדוחף את האדם לכיוון אמתטי, אך לא הוא בלבד מה שקובע את תכונותיו החברותיות של אדם. יש תפקיד מרכזי לחינוך ולסביבה.