המנצח האיטלקי הצעיר (34) אנדרה בטיסטוני מבצע באיטיות מופלגת את ה"רפסודיה ההונגרית" של ליסט והסימפוניה השמינית בסול מז'ור (אופ' 88) של דבוז'אק; וזמרת המצו סופי קוך מעלה פרשנות אופראית משהו ל"לילות קיץ" של ברליוז, התזמורת הפילהרמונית, בנייני האומה, ירושלים, 9.2.2020  

בצליל תזמורתי מלא ו'תלת ממדי' נפתחה הרפסודיה ההונגרית (בדו דיאז מינור) של ליסט.  המנצח הבליט את הניגודים בדינמיקה. אך ככלל היה זה ליסט כבד ודרמטי כאשר המנצח הפליג בהאטות מכוונות.  מצמררים בנגינתם היו הצ'לי והקונטרבס.   גם בקצב המסחרר, התזמורת לא מרחה. למרות העדר הלכידות שמעו את ה"סופה" בתזמורת. ההאטות המופלגות של המנצח פגמו בבניית המתח אך האקצ'לרנדו החותם היה סוחף.

את "לילות קיץ" של ברליוז שרה זמרת המצו-סופרן הנודעת סופי קוך בדיקציה מדויקת  ובגישה של פרשנות דרמטית אופראית. נטייתה לויבראטו – לא הפריעה הפעם. הגוונים הכהים של קולה היו מעוררי התפעמות ביופיים הכובש. המקצבים האיטיים של המנצח קצת פוררו את הדרמטיות, – למשל של השיר הנפלא "רוח הוֶרד";  אך בהמשך היה הליווי התזמורתי  ריתמי ולסירוגין לירי ו"מלטף" ברכותו. החליל הבליט בבהירות הצליל שלו את הניגוד לתזמור הדרמטי הכהה של ברליוז.

זמרת המצו סופי קוך, תמונה של Vincent Potent

הכרומטיות המופלאה של ברליוז השתקפה בעיקר בביצוע השיר "רוח הוורד" אותו שרה סופי קוך כשהיא חיה כל מילה.  הקרשצ'נדו בשירתה היה מרשים אבל במקום לבנות קו של דינמיקה היא בנתה גלים של דינמיקה שלעתים הוסיפו לדרמה ולעתים גרעו ממנה.  מאידך, אף צליל לא היה מקרי בשירתה: הכול פרי סוף מעשה במחשבה תחילה.

העידון של הליווי התזמורתי היה מופלא. הוא נע בין נון-לגטו ובאסו  קונטיניו ללגאטו שירתי. לעתים היה הליווי רק מרומז. המנצח הבליט את הניגודים בכתיבתו של ברליוז: כאשר קול המצו של סופי קוך היה בעלייה – התזמורת ליוותה אותה בִּירידה.

בשיר "היעדרות", היה עיצוב הדינמיקה של קוך מרשים; אך הליווי היה יותר דרמטי מהשירה. בשיר נוגה זה הפריע הסגנון המלודרמטי האופראי.

 לשיא של דרמטיות הגיעה הזמרת בביצוע השיר "קינה", שהיה אף הוא קצת "אופראי".  הליווי הכהה של הצ'לי והקונטרבס היה מופלא בתזמורת: ב"על פני הלגונות" הבליט הליווי התזמורתי את הגוונים הכהים בשירתה. נטייתה להאט הייתה מופרזת, – אך העלייה בדינמיקה הייתה מאד דרמטית. הליווי היה מאד צנוע אך הניגוד בנגינת החליל הבהירה הבליט את קדרות הצ'לי והקונטרבס ואת הגוונים הכהים בשירתה.

מלאת יופי הייתה הירידה לפיאניסימו עם רובאטו בשיר "לעולם לא אוהב אישה כאהבי אותה". בפיאנו ניתן היה להתענג על הגוונים הכהים של קולה. החיקוי של השירה בכלי הנשיפה היה מופלא.

השיר "בית העלמין" זכה לפרשנות מאד דרמטית ואופראית ודווקא כאן תרמו נטייתה של קוך לוויבראטו, כמו גם הליווי התזמורתי – לליבוי הדרמה. קולה היה קצת עצור כשירדה בדרמטיות למטה, – מה שחסם את האפלוליות של השיר. נטייתה להאטות פגמה לעתים קרובות בבניית המתח.  בסוף השיר הבליט ליווי החליל את הכרומטיות בשירתה.

ביצוע השיר ה"אי הנעלם" היה מלכותי מדי.  חסַר המסתורין של הרפתקה של חיפוש האי. הירידה לפיאנו פתאומי  בשירתה הייתה מופלאה. עיצוב הדינמיקה שלה היה מאוד רגיש וחכם. סיומי הפראזות שלה היו נהדרים והתזמורת תרמה לבניית המתח.

את הסימפוניה השמינית (בסול מז'ור, אופ' 88) של דבוז'אק פתח המנצח בריתמיות סוחפת. המקצב המנוקד בלט בכל הסקציות של התזמורת, אך דומה היה שהנגנים "חובטים" מעט את הצלילים. החצוצרות ניגנו לעתים באי ניקיונות, והצליל התזמורתי היה חדגוני קמעא. מתוך כלי הנשיפה  בלטו החלילן גי אשד והאבובן דודו כרמל והקלרניתן רן זלקה ביפי נגינתם.

המנצח אנדראה בטיסטוני, תמונה Takafumi Ueno

את פרק האדג'יו האיטי ניגנה התזמורת בצליל קצת "רזה", כאשר היא מבליטה את הסטקטו של הנושא הראשון. נגינתה נעדרה עומק, וחסרו בה רצף של שאלות ותשובות ובניית קו ראשי.

דווקא בפרק האלגרטו שמעו את המקצב המנוקד. נדמה היה כאילו אנחנו בטירול.  עיצוב הניגודים בדינמיקה היה מרשים. אך ביצוע הפרק המהיר נעדר חן. אפילו הויואצ'ה היה כבד, ונוגן ב"ראשי פרקים".

הסוף הריתמי – לא היה מספיק "קפיצי" ונקי, הוא היה בעיקר "מרוח" אבל עיצוב הניגודים בדינמיקה היה מרשים.  הירידה לפיאנו פתאומי הייתה יפה אבל הצליל התזמורתי היה "מרוח". היה "מרחב" של ברליוז בנגינת התזמורת אבל נטייתו של המנצח להפליג בהאטות פגעה בבניית המתח עד הרגע האחרון. ההתהוללות בסוף הסימפוניה הייתה סוחפת אבל חסרה נביעה פנימית.

ועם זאת הרשימה שליטתו המוחלטת של המנצח הצעיר שזו לו הפעם הראשונה שהוא מנצח על הפילהרמונית בכל אגפי התזמורת.