שתי קבוצות חברתיות של נשים אמניות חברו לתצוגה בתערוכה משותפת שבה הן "מסיגות גבול" בתחומי הקבוצה החברתית שלהן. ניתן לזהות קווי דמיון בין תחושות של נשים בחברה הערבית ובחברה היהודית. בשתי הקבוצות משתקפים התרסה, זעם, תחושות מחנק, כמיהה לשחרור ורצון לפרוץ את גבולות תפקידי המגדר המסורתיים. בתערוכה משתתפות נשים יהודיות, מוסלמיות ודרוזיות שנולדו וגדלו בכפר, קיבוץ ועיר והמשותף בין כולן הוא השיח הבין דורי אודות מקומה של האישה בחברה המגזרית. האוצרת סיגל ברקאי מסבירה כי "האמניות בתערוכה מציבות את עצמן בלב שיח בין-דורי, המייצג, מחד גיסא, את השתקת/שתיקת דור האימהות, ומאידך גיסא את החרדה לגורלן ולעתידן של ילדות ושל בנות צעירות. הן מנכיחות את היעלמות דמותה ואת היעדרות גופה ופניה של האישה מהמרחב הציבורי באמצעות האמנות, המאפשרת כאן היפוך רעיוני: עצם הצגת הדמות המחוקה מנכיחה אותה במרחב. העבודות מעלות סוגיות מורכבות, כגון דמוקרטיה וחופש בחירה, בהקשרי הגוף הנשי, המיניות הנשית, כיסוי וגילוי, תפקידי מגדר, דיכוי, אפליה וניצול של נשים. נושאים אלה מוכרים וידועים בתיאוריה הפמיניסטית הגלובלית, אך הם מופיעים כאן בפריזמה ייחודית של החברות הדתיות והמסורתיות בישראל: היהודית, הדרוזית והמוסלמית".

האמניות בתערוכה אינן אינן מנסות להוציא את עצמן מקהילותיהן ודווקא מכירות בייחודיות הקבוצה החברתית שלהן. הן מזדהות עם אידיאולוגיות, עם אמונות ועם זיכרונות תרבותיים ופוליטיים, המשותפים לבני אותה חברה, אך בוחרות לחיות וליצור במרחב של חירות אישית ומודעות ביקורתית. יציאתן ללימודי אמנות ושגרת היצירה בסטודיו, הממוקם לא אחת בלב המרחב הביתי והמשפחתי, פתחו בפניהן אפשרות לבחון מחדש את חייהן ואת חייהן של נשים אחרות, ולהעצים את עצמן ואת בנות מינן באמצעות האמנות.

\\ פאטמה אבו-רומי נ' 1977, טמרה; חיה ויוצרת בטמרה

עבודותיה של פאטמה אבו-רומי נשענות על מסורת הציור הריאליסטי, אך מותירות אותו "בלתי גמור", תוך הצבעה על חוסר שלמות, על פירוק ועל פיצול תודעתי. הסדרה קרויה "פאטמה", כשם האמנית, שבמקום לדבוק בהגדרה "דיוקן עצמי", הלקוחה מעולם האמנות, בוחרת להזדהות עם הפולקלור ועם המורשת הערבית. הרקמות על חזית השמלה הערבית מכילות קודים חברתיים, המאפשרים ליודעי דבר לזהות את הנשים ולסווגן על פי הדימויים המופיעים על בגדיהן: רווקה, נשואה, זרה, מקומית, אלמנה. אבו-רומי מצביעה על הפרפורמנס החברתי הטמון בבגד, ומשלבת את דמותה בתפקידים חברתיים משתנים: פעם היא מופיעה בדמותה החסודה של האם או האלמנה בחברה הערבית, ומיד לאחר מכן – כאישה צעירה, הבוחרת את מחלצותיה בעצמה ונועצת בצופה מבט המפגין העזה, ביטוי אישי וחופש בחירה. ברמז לחילוף תפקידי מגדר, היא לובשת אמנם את השמלה המסורתית, אך בידיה היא אוחזת "מסבחה", שרשרת תפילה גברית. מבטה נעוץ בעתיד בחשש, כמי שנדרשת לדאוג לפרנסת המשפחה – תפקידו המסורתי של הגבר.

\\ אנדי ארנוביץ נ' 1959, קנזס סיטי, מיזורי; חיה ויוצרת בירושלים

אנדי ארנוביץ בוחנת את הקהילה היהודית-דתית שאליה היא משתייכת במבט אכפתי ומעורב, אך גם טרוד ומודאג. עבודותיה מעלות את סוגיית מעמד האישה בחברה הדתית ומצביעות על ההקצנה, המתחוללת בחברה זו בשנים האחרונות. אף שעולם המושגים שלה שאוב מן הכתובים היהודיים, היא מערערת על מקומו של הממסד הדתי בקביעת חוקי צניעות מחמירים עבור נשים ואף עבור ילדות צעירות, ולטענתה "חושפת את עצם ההסתרה" של דמות האישה. בניגוד למיתוסים, המתארים את תקופת ההיריון והלידה כזמן חושני והרואי בחיי אישה, העבודות מתייחסות לדימום, הדולף מגופה בתקופת הפריון כגוזל את כוח החיים שלה ומותיר אותה מדולדלת ומרוקנת. ארנוביץ תוהה, האם אכן רצון האל הוא, שבקיום מצוות פרו ורבו נפגע בגופנו. החומריות החמה והמעודנת, שקיפות הנייר על תיבת הזכוכית המוארת והצבעונית הרכה יוצרות פער אירוני בין התכנים המתריסים של העבודות לבין היופי האסתטי המאפיין אותן.

\\ חנה גולדברג נ' 1959, קיבוץ שעלבים; חיה ויוצרת בירושלים

חנה גולדברג חיה ופועלת בקרב הציבור היהודי-דתי. בעבודותיה המוקדמות מחתה בחריפות כנגד מנגנון הלידות המרובות, ועבודותיה עוררו שערורייה. בסדרה החדשה היא מציגה את דיוקנה בסטודיו כיום, לאחר שגדלו ילדיה, והיא חופשיה ליצור כרצונה, אך גם במצב הנוכחי נוצר מאבק בין זהויותיה השונות. בדי הציור הגדולים מסתירים את דמותה, והיא מציצה מאחוריהם, אך בניגוד לשם הסדרה, חשופה, תוכן הציורים סמוי מעין הצופה, וכל שהוא יודע על הציירת הוא שהיא נאבקת להתגלות. בדומה לעיסוק במעמד הצייר בציורו של ולסקז נערות החצר (1656), שבו אנו רואים אותו ניצב מאחורי הבד, אך ציורו אינו נראה, כך גם גולדברג עוסקת במעמד האישה בחברה הדתית, שחייה ועולמה נותרים סמויים מן העין הציבורית.

\\ אמירה זיאן נ' 1978, ירכא; חיה ויוצרת בירכא

בסדרה המוצגת בתערוכה חוקרת אמירה זאן את גוף האישה כדימוי נוכח-נפקד. כמי שמגיעה מחברה שמרנית, שבה מתקיים מאבק תמידי על השליטה בדמות האישה, הגוף הנשי מסקרן אותה. ההבנה כי הגוף האנושי-נשי אינו נתון ביולוגי בלבד, אלא מושפע מגורמים חברתיים, תרבותיים והיסטוריים עודדה אותה לבחון את מעמד האישה במופעיו השונים בתולדות האמנות, ולעסוק בשאלת ההחפצה של הגוף הנשי ובביטול היישות העצמאית של האישה, הן באמנות והן בחיים. זיאן מדגישה את הניגודים הבינאריים המוכמנים בגוף האישה, כגון יש ואין, מותר ואסור, רווח והפסד. כך, לדוגמה, בתצלום שבו נראית אישה מכוסה בבד תחרה אדום, המזוהה בחברה הדרוזית כשמלה, שאותה נוהגות נשים ללבוש לאחר חתונתן. בעיני האמנית, הצבע האדום משלב בתוכו את הניגוד שבין יופי לפחד, ומבחינה תרבותית הוא מסמל מצד אחד דם, אלימות ועונש, ומצד אחר אהבה, תשוקה ורומנטיקה. בד אדום זה מכסה וחושף בו-זמנית. האמנית שואלת שאלות לגבי מקומה של האישה בתוך ביתה: עד כמה היא מוגנת לאחר חתונתה או, שמא, דווקא במקום זה היא הופכת להיות פגיעה יותר?

\\ מאג'דה חלבי-מרעי נ' 1976, מג'דל שמס, רמת הגולן; חיה ויוצרת במג'דל שמס

הציור של מאג'דה חלבי-מרעי נוגע בסיפור חייה בקהילה דרוזית ברמת הגולן, המתנהלת על קו הגבול ועוברת טלטלות פוליטיות, מסעות הישרדות מייסרים וקריעה מבני משפחה שמעבר לגבול. הצעיף הדרוזי המסורתי והשטיח שעליו הוא פרוש מייצגים יצירה נשית עממית אך מתוחכמת, המונחלת מדור לדור ודורשת מיומנות גבוהה של סריגה ושל אריגה. הם מצביעים על הקשר הרב-דורי עם נשים במשפחתה, ועל הזיקה למלאכות האומנות ולמנהגי האבלות שלהן. חלבי מייצגת את חוויית דור הביניים הנשי: בין הנשים המבוגרות ממנה, שנכנעו כליל לתכתיבים המסורתיים, לבין הצעירות, החותרות לשינוי ולהתאמה לעולם העכשווי. הצעיף מנכיח, מצד אחד, את גופה הנעדר של האישה מהמרחב הציבורי והפוליטי, ומצד אחר – את עוצמתה ואת כוחה ההישרדותי של האישה בתוך המרחב הפרטי שלה, כשהוא נפרש ככנפיים מגוננות על ילדיה. המתח בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי מיוצג בדימויי השטיח: עצים, שיחים וגן, המייצגים את ה"חוץ", לבין המרחב הביתי, שבתוכו מתבצעת מלאכת האריגה האינטימית והממושכת של הצעיף הנשי ובו נפרש השטיח. האמנית מהדהדת שניוּת זו בצבעי שמן בעשייה דקדקנית וריאליסטית.

\\ שירה זלוור נ' 1978, חיפה; חיה ויוצרת בתל אביב

העבודה אירוע צמחה מתוך תצלום משפחתי ישן, המנציח את סבתה של האמנית ישובה בקרב צוות עובדי הקייטרינג, שהיה בבעלותה במלבורן, אוסטרליה, בשנות ה-60 של המאה ה-20. סבתא בטי נראית ישובה במרכז, בתמונה המאורגנת בצורת מניפה, כמעין ראש טווס, המוקף בדמויותיהם הגבריות של המלצרים. האמנית הופכת את סבתה לגיבורה פרטית בדרמה של חיי היומיום, ממחישה את החוזק שבפשטות, את העדינות, היופי, הצבעוניות והאנושיות הכמוסים בשגרת החיים. הסצנה, המיוצרת מחדש מתוך תצלום דו-ממדי, הופכת למיניאטורה תלת-ממדית ומוצבת בתוך דיורמה – ארון תצוגה בעל חזית פתוחה. הדיורמה, חפץ הלקוח מעולם התצוגה המוזיאלית הישנה, נועדה לייצג חיים, תנועה, אירוע, אך למעשה היא מעידה על ארעיות הזמן, המוקפא במרחב מלאכותי וממוזער, בבחינת זמן שנכלא במרחב. השעווה, שממנה עשוי הפסל, הופכת את הדימוי לנצחי, אך גם להתגלמות של חומר מת. אין מדובר בתמונה נוסטלגית, המתרפקת על הווי משפחתי, אלא בחפץ, המעורר שאלות חברתיות ואישיות רבות: על מיקומן של נשים בעולם המשפחתי ובעולם העבודה, אז והיום; על השינויים שהתרחשו לאורך השנים, על המרכיבים שנותרו קפואים, ועל עצם מושג ה"עבודה" בהקשר האמנותי והמגדרי. נוכחותו החומרית המרהיבה של זר הפרחים המפוסל, הקפוא לנצח ברגע השיא שלו, מעצימה את הלקחים ואת השאלות המוסריות ביחס לחיי האדם, ברוח ציורי ה"ואניטס" של המאה ה-17.

\\ רובא סלאמה נ' 1985, נצרת; חיה ויוצרת בברלין

רובא סלאמה היא אמנית רב-תחומית, שיצירתה נעה בין מיצג, צילום, וידיאו ועבודות במרחב הציבורי. היא נוגעת במצבי חיים מורכבים מבחינה פוליטית ומגדרית באמצעות אמירה הנעה בין התרסה בוטה לחמלה ולשעשוע. בתערוכה מוצג תצלום מעובד של ארנק נשי, הפתוח באופן המגלה ומסתיר בו-זמנית, ומעורר תחושות גופניות מנוגדות, כגון רכות קטיפתית מול נוקשות מתכתית, תשוקה אפלולית מול בנאליות יומיומית. באופן אירוני מעלה הדימוי לתודעה נושאים, כגון כיסוי וגילוי, סגירות ופתיחות, אינטימיות ובוטות, צניעות והתגרות, עדינות ואלימות, רכות ונוקשות. הגדלת הארנק, אביזר נשי צנוע וחסר הילה, לדרגת דימוי בגודל אדם, מגרה את הדמיון ומעצימה את ההתרסה החזותית, ובה בעת גם מעצימה את הזדהות הצופה עם האובייקט, הנחווה בגופו באופן ישיר ובגודל מלא.

\\ פאטמה שנאן נ' 1986, ג'וליס; חיה ויוצרת בתל אביב

בסדרה זו עסוקה פאטמה שנאן בחוויה הגופנית, המתעצבת מתוך כללים חברתיים ובהרחבת גבולות הגוף והנפש. היא משתמשת בעצמה כדוגמנית ומביימת את גופה בזווית קשה לצפייה, כשהוא צבוע בצבעי הסוואה או קטוע, לעולם לא במבט ישיר וחשוף אל הצופה. ההסתרה והטשטוש תורמים להיפוך תפקידים מגדרי, המרמז על יכולתה של האישה לבצע גם תפקידים חברתיים, השמורים בדרך כלל לגברים. האמנית משתמשת בטקטיקות הסוואה, כמו החיות בטבע, ומורחת את פניה בבוץ ירקרק מים המלח, המְשַווה לראשה ולפניה מראה גרוטסקי-חייתי, מעין קנטאור מיתולוגי. לדידה זהו סמל ליצריות ולתאווה חייתית, המזוהות עם הזכר בחברה, כאשר אימוץ הדימוי הזכרי על גוף האישה נועד לחתור תחת השבלונות המגדריות. בעבודות אחרות היא "מצמיחה" מתוך גופה פרחים, המרחיבים גם הם את גבולות גופה ומרמזים על ראשיתו של שינוי, של התפתחות וצמיחה חדשה. הציור של שנאן מנסה לייצר בגוף תנועתיות שונה מן המצופה, כזו שתרחיב את גבולותיו ואת גמישותו, כביטוי סמלי לשאיפה להרחבת החופשיות הפיזית והמנטלית של האישה כאדם.

\\ הילה קרבלניקוב-פז נ' 1981, בני ברק; חיה ויוצרת בתל אביב
הילה קרבלניקוב-פז מתארת את חייהן של נשים דתיות, תוך הדגשת הרגעים, שבהם "נשברים הכללים" המצופים מאישה דתייה, כגון רגעי נחת ואחווה נשית של טבילה ב"חוף לנשים בלבד" בתל אביב. מאידך, היא מתעדת את עצמה ערב חופתה, טובלת במקווה, פניה מכוסים במגבת, וגופה נראה קטן ונבוך אל מול החלל, המצופה בקרמיקה קרה ומנוכרת. באמצעות טכניקה ייחודית שפיתחה, שהיא מכנה "מסקינגטייפיזם", מדביקה קרבלניקוב-פז רצועות מסקינג-טייפ צבעוני, איזוליר-בנד, טפט ומדבקות צבעוניות על בד, ויוצרת קולאז'ים צבעוניים גדולי ממדים, הנדמים לציור. כילידת בני ברק, הממשיכה גם היום להשתייך לחברה הדתית-חרדית, היא נעה בין תיעוד נועז וחשוף של רגעים מחיי האישה הדתית לבין שיקוף מצבים יומיומיים בחייה מתוך תחושת מעורבות ושייכות לקהילת המוצא שלה.

\\ היאם מוסטפה נ' 1970, דלית אל-כרמל; חיה ויוצרת בדלית אל-כרמל

היאם מוסטפה היא ציירת דרוזית, בת דור הביניים, החיה כאישה מערבית עכשווית, ובד בבד משמרת את התרבות הדרוזית העתיקה. בציוריה מתוארות נשים דרוזיות, לרוב במבט מאחור, חסרות זהות אינדיבידואלית, מכוסות במלבושים מסורתיים, לוטות במסתורין ערפילי לבנבן. במונוכרום של שחורים ולבנים ובטכניקה חופשית של משיחות מכחול מתפרצות ומלאות הבעה היא מתארת את האישה המסורתית נעלמת לתוך החושך כרוח רפאים, מפנה את גבה לשינוי ולקִדמה, כניגוד לאישה הדרוזית המתקדמת והעכשווית. מוסטפה יוצרת מִתאם בין השפה והמחוות הציוריות הנמרצות והנועזות שלה לבין אמירתה החברתית-מגדרית. האנרגיה המתפרצת והסערה השלוחה מהעבודות בלתי ניתנות למחיקה ולערעור, וכך הופכת האישה המציירת לשליחה ולדוברת של בנות מינה. הנשים שלה מופיעות לרוב בקבוצות של שלוש – מספר מיסטי, המצביע על כוח נשי אינטואיטיבי ועל שילוב אלמנטים של אדמה, רוח ואש.

\\ יארא מחג'נה נ' 1993, מועאוויה; חיה ויוצרת בניו יורק

בעבודת הווידיאו סיר מתארת יארא מחג'נה אישה הנודדת במרחב הררי פראי, לרגלה חבל עבה, ואליו קשור סיר גדול וכבד, המשקשק ברעש, כמו כדור מתכת, המשתלשל מרגליו האזוקות של אסיר. הסיר מסמל את הכבלים הקושרים אישה לביתה, גם כאשר היא מנסה למצוא את דרכה במרחבים החיצוניים לבית. הוא מצלצל ומתריע על מקום הימצאה, הופך אותה לכִבְדת תנועה מחד גיסא, ולחשופה מאידך גיסא, עד לסופה הטראגי והטראומטי. העבודה היא חלק מן המיצג קת'יבן מהילא (2017) – עד שההרים יהפכו לחול – המתאר חברה נשית פוסט-טראומטית, שהומצאה על ידי האמנית כמחוז חפץ, שבו יתקיימו שיתוף והכלה ותסופק תמיכה בין-אישית ובין-נשית למי שחוו טראומה. זוהי התרסה כנגד כל אותן חברות אנושיות, שאינן רואות ואינן שומעות את הטראומה הנשית. עבודת הווידיאו-אנימציה מילת נשים מתארת את טקס מילת הדגדגן מעורר המחלוקת, הנהוג בחברות מסוימות, מנקודת מבטה של האישה, העוברת סירוס ומשמיעה את זעקת-הלחש של סבלה ואת זוועת השפלתה.

\\ מרים ברזסקי נ' 1987, אופקים; חיה ויוצרת בפתח תקוה

מרים ברזסקי למדה אמנות בשלוחה החרדית של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. במהלך לימודיה החלה לשאול שאלות מהותיות על מעמד האישה בכלל ועל המקום האישי שלה בחברה שבה היא חיה, בפרט. את עבודת הווידיאו צילמה בעיר הולדתה, אופקים, שאליה חזרה לביקור לאחר שנים רבות של היעדרות. העיירה הדרומית הקטנה והפריפריאלית עוררה בה זיכרונות ילדות ותחושות של חופש ושל שחרור, שאליהן היא כמהה כיום כאישה בוגרת, כרעיה וכאם בחברה הדתית. הפעולות החזרתיות, המוקרנות על גבי טריפטיכון של מסכי וידיאו, מעלות באופן גופני ומוחשי את זיכרונות החופש ואת החיפוש אחריו. האמנית משחזרת פעולות משחקיות הזכורות לה מימי ילדותה, כגון ריצה הלוך ושוב במעלה ובמורד גבעה, יצירת "שעון חול" מכף היד, או ניסיון לשמור על שיווי המשקל על גבי גזע עץ. הווידיאו מפגיש את שתי היישויות: זו של האמנית הבוגרת, הטוענת פעולות פשוטות אלה במשמעויות בעלות אופי פסיכולוגי ופילוסופי, וזו של הילדה הקטנה שהייתה פעם.

\\ רחמה חמזה נ' 1995, ביר אל מכסור; חיה ויוצרת בביר אל מכסור

בעבודותיה עוסקת רחמה חמזה בפירוק ובהרכבה מחדש של צורות אורגניות מן הטבע, המאזכרות לעתים איברי מין נשיים, תוך שילוב בין מוטיבים דתיים ומיניים, סמלים פרה-אסלאמיים ומסורת מוסלמית עכשווית. בחירת המוטיבים הצמחיים והדימויים מתחום הבוטניקה נקבעת על פי קריטריונים, כגון הרקע התרבותי וההיסטורי של הצמח, מופעיו הקודמים בתולדות האמנות, תכנים ביולוגיים בעלי פוטנציאל מטאפורי או צורתו החיצונית, המעוררת את ההקשר התוכני הנשאף. בעבר יצרה מסבחות (מחרוזת תפילה לגבר), שחרוזיהן דימו שדיים ואיברי מין נשיים. באמצעות שילוב סמלים "גבריים" ו"נשיים" מזמינה האמנית את הצופים להרהר במוסכמות דתיות ובטאבו החזותי, המוטל על צופים המגיעים מחברות שמרניות. העבודה המוצגת בתערוכה, נוצרה במיוחד עבורה ומותאמת למקום. הציור הישיר על גבי הקיר מנסה לפרוץ אל מעבר לגבולות שנתחמו עבורו, "להציץ" מעבר לדלת או למחסום כלשהו ולהנכיח את עצמו בחלל.

\\ לאה לאוקשטיין נ' 1986, וולקה, לטביה; חיה ויוצרת במעלות

בעבודתה קורבן אשם – קורבן השם תוהה לאה לאוקשטיין, שנולדה כנוצרייה, אך בחרה להתגייר ולקיים אורח חיים יהודי דתי בישראל, לגבי רגשות אשם כצורת חשיבה שגורה בחברה הדתית, היהודית והנוצרית כאחת. היא חשה כי אצל האישה הדתייה רגשות אלה חריפים יותר, מחמת מסרים חברתיים רבים, המציבים אותה בעמדת התנצלות על כל חריגה מן הנורמה. כילידת לטביה בחרה האמנית להתמקד בידיים המגלפות בעץ, כיוון שמלאכה זו של פיסול דמויות כמו-אליליות נפוצה בתרבות הלטבית, שבה עדיין נותרו עקבות פגאניים חזקים בפולחן ובתרבות החומרית. במקביל היא זועקת בעברית בקולות הרקע, במעין תחינה או תפילה יהודית, המנסה להתנקות מרגשות האשם. באופן זה מחברת העבודה בין שלושת האלמנטים הזהותיים של האמנית: האשמה כאלמנט נוצרי, התפילה והתחינה כמאפיין יהודי והגילוף בעץ בהשפעת המסורת הפגאנית.

\\ רוואן אבו פילאת נ' 1984, בית חנינא; חיה ויוצרת בירושלים
רוואן אבו פילאת, לבקנית מלידה, עוסקת בעבודותיה במושגי ה"לובן" וה"כהות" בהקשרם הביולוגי, העוברים מִפנה ועוטים משמעות נוספות בחברה, המשליכה על המושג "שחור" אופני ראייה מסוימים. המראה הלבן שלה עומד בסתירה למוצאה האתני הערבי ומאפשר לה ליצור ברווח, הנוצר בין הסטריאוטיפ החברתי לבין המופע הגופני שלה. דיפטיכון הווידיאו פרצופים נמסים מדמה תשליל של סרט צילום ישן: דמות נראית-לא-נראית, המחכה לשווא להתגלות במלוא נוכחותה הפיזית. האמנית היא גיבורת העבודה, אך גופה נתון למניפולציות דיגיטליות שונות, המעוותות את האופן שבו הוא נתפש. בעבודת הווידיאו הלבנה חוצה את המסך תנועה מהירה, מסנוורת, בהירה, מעין ענן ערפל, שאותו היא מדמה למוסכמות חברתיות "שקופות", שהאישה הדתית נשטפת בהן בעת שהחברה מתבוננת בה. בווידיאו השחור, לעומת זאת, האישה מקבצת את איבריה המפוזרים ומחזיקה את עצמה בחלל הריק, אך המחיר שעליה לשלם על כך הוא קיטוע והסתרה. שני המצבים הם מצבי נפש של הגיבורה, הנעה בין שקט והשלמה לבין אי שקט וסערה רגשית.

אוצרת: ד"ר סיגל ברקאי

נעילה: 3.5.2020

המוזיאון לאמנות האסלאם, הפלמ"ח 2, ירושלים