משחקי קונדסות

משחקי קונדסות   בנגינתו של אנדרס שיף – אין צלילים מקריים הכול הוא בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. מאידך – נגינתו זורמת ומלאת שמחה.  הצלילה לפיאנו נהדרת משום שלפיאנו יש אופי והוא 'תלת ממד'. את הקונצ'רטו בדו מינור פתח שיף ברכות עגולה ובריתמיות שהובלטה על ידי הדגשים על הפעמות. היה קרשצ'נדו מרשים עם הבלטת השיא. […]

משחקי קונדסות

משחקי קונדסות   בנגינתו של אנדרס שיף – אין צלילים מקריים הכול הוא בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. מאידך – נגינתו זורמת ומלאת שמחה.  הצלילה לפיאנו נהדרת משום שלפיאנו יש אופי והוא 'תלת ממד'. את הקונצ'רטו בדו מינור פתח שיף ברכות עגולה ובריתמיות שהובלטה על ידי הדגשים על הפעמות. היה קרשצ'נדו מרשים עם הבלטת השיא. […]

משחקי קונדסות

 

בנגינתו של אנדרס שיף – אין צלילים מקריים הכול הוא בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. מאידך – נגינתו זורמת ומלאת שמחה.  הצלילה לפיאנו נהדרת משום שלפיאנו יש אופי והוא 'תלת ממד'.

את הקונצ'רטו בדו מינור פתח שיף ברכות עגולה ובריתמיות שהובלטה על ידי הדגשים על הפעמות. היה קרשצ'נדו מרשים עם הבלטת השיא. הפסקות הפתע – נשמעו כמו פרמאטות. את האלגרו ניגנה  התזמורת בריתמיות אם כי לא תמיד יחד עם הסולן.

 מאחר שבנגינתו של שיף יש הבחנה בין עיקר לתפל – הוא הבליט בפרשנותו  את המנגינה הראשית ביד שמאל שהייתה מאד חיה בנגינתו ולכל צליל הייתה "נוכחות". יד חכמה" וחושבת ברכות ובשקיפות.    הכול נוגן בנביעה הכרחית. גם כשירד לפיאנו – ניגן בשמחה 'מידבקת'. ממש כאילו נטל את המאזינים למסע בממלכת אוסטרו הונגריה. את הטרילים ניגן בחן וינאי.  את הפרק האיטי- הלרגו הוא ניגן כשהוא מפליג בהאטות – מאד ורבאלי ולירי- ללא אף צליל "נוקשה". הוא ניהל דו שיח בין הידיים ובין הקולות וכך לא היו בנגינתו צלילים מתים.  הקלילות והשקיפות שאפיינו את נגינתו היו מופלאות. הוא לא שקע בפסנתר ולא ריחף אלא ניגן בחיות ושמחה ובהנאה – ניכר בשיף שנגינתו היא הרבה מעבר לווירטואוזיות – הכול נוגן בזרימה. החלק הריתמי בסוף הקונצ'רטו היה סוחף וזאת למרות שהתזמורת ניגנה בצליל רועם וחסר חמלה. נגינתו של שיף בסוף הקונצ'רטו הייתה מאד 'קפיצית' ומשחקית.  הוא ניגן בזרימה מלאת שמחה אם כי האקצ'לרנדו בסוף הקונצר'טו היה מוגזם.

השקיפות של הטרילים הייתה מלאת קסם. היו הרבה משחקי קונדסות וינאיים למרות שהתזמורת לא ניגנה תמיד בניקיון, למעט כלי הנשיפה שהיו מאד שירתיים.

הלרגו – היה מלא קסם מהורהר, פיוטי, לירי וחגיגי. שיף האט במכוון אבל זה ניגן עדיין בזרימה הן בשל  השקיפות הנהדרת של הטרילים והן בשל הליריות המדובבת של הנגינה.

את הארפג'ים ניגן בנון לגאטו חכם ש"התפרק" לטרילים נהדרים. גם אם הקישוטים ניגן במחשבה ולא ב"השתפכות" – לפעמים בהאטות מכוונות מופרזות אך עדיין הכול היה עגול וזורם.

אנדרש שיף, תמונה של Yutaka Suzukiהפסנתרןן אנדרש שיף, תמונה של Yukata Suzuki

המעבר לרונדו היה בנביעה הכרחית אם כי חסרה המודולציה במעבר.  הכול נוגן בשקיפות ובתבונה- הייתה תחושה  ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" – שום צליל לא מקרי. השקיפות של הטרילים יחד עם כלי הנשיפה הגבוהים דוגמת החליל – הייתה נהדרת. הגם שההבלטות והדגשים על הפעמות היו קצת מופרזות – אבל מאד 'בטהובניות'. סוחפת הייתה ההתהוללות  בסוף הקונצ'רטו. אם נדמה היה בתחילה שהכול מעובד מהמוח ונשמע בהתחלה קצת 'מצוות אנשים מלומדה' בהמשך התחוור שהכול פרי תכנון קפדני וחשיבה אנאליטית. שיף ניגן באיפוק, באיטיות מכוונת.

את ההדרן – האינטרמצו של ברהמס הוא ניגן חלומי – בפשטות נטולת התחכמויות. מופלאה הייתה הדרך בה "התאדה" לפיאניסימו.

משחקי קונדסות

 

בנגינתו של אנדרס שיף – אין צלילים מקריים הכול הוא בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. מאידך – נגינתו זורמת ומלאת שמחה.  הצלילה לפיאנו נהדרת משום שלפיאנו יש אופי והוא 'תלת ממד'.

את הקונצ'רטו בדו מינור פתח שיף ברכות עגולה ובריתמיות שהובלטה על ידי הדגשים על הפעמות. היה קרשצ'נדו מרשים עם הבלטת השיא. הפסקות הפתע – נשמעו כמו פרמאטות. את האלגרו ניגנה  התזמורת בריתמיות אם כי לא תמיד יחד עם הסולן.

 מאחר שבנגינתו של שיף יש הבחנה בין עיקר לתפל – הוא הבליט בפרשנותו  את המנגינה הראשית ביד שמאל שהייתה מאד חיה בנגינתו ולכל צליל הייתה "נוכחות". יד חכמה" וחושבת ברכות ובשקיפות.    הכול נוגן בנביעה הכרחית. גם כשירד לפיאנו – ניגן בשמחה 'מידבקת'. ממש כאילו נטל את המאזינים למסע בממלכת אוסטרו הונגריה. את הטרילים ניגן בחן וינאי.  את הפרק האיטי- הלרגו הוא ניגן כשהוא מפליג בהאטות – מאד ורבאלי ולירי- ללא אף צליל "נוקשה". הוא ניהל דו שיח בין הידיים ובין הקולות וכך לא היו בנגינתו צלילים מתים.  הקלילות והשקיפות שאפיינו את נגינתו היו מופלאות. הוא לא שקע בפסנתר ולא ריחף אלא ניגן בחיות ושמחה ובהנאה – ניכר בשיף שנגינתו היא הרבה מעבר לווירטואוזיות – הכול נוגן בזרימה. החלק הריתמי בסוף הקונצ'רטו היה סוחף וזאת למרות שהתזמורת ניגנה בצליל רועם וחסר חמלה. נגינתו של שיף בסוף הקונצ'רטו הייתה מאד 'קפיצית' ומשחקית.  הוא ניגן בזרימה מלאת שמחה אם כי האקצ'לרנדו בסוף הקונצר'טו היה מוגזם.

השקיפות של הטרילים הייתה מלאת קסם. היו הרבה משחקי קונדסות וינאיים למרות שהתזמורת לא ניגנה תמיד בניקיון, למעט כלי הנשיפה שהיו מאד שירתיים.

הלרגו – היה מלא קסם מהורהר, פיוטי, לירי וחגיגי. שיף האט במכוון אבל זה ניגן עדיין בזרימה הן בשל  השקיפות הנהדרת של הטרילים והן בשל הליריות המדובבת של הנגינה.

את הארפג'ים ניגן בנון לגאטו חכם ש"התפרק" לטרילים נהדרים. גם אם הקישוטים ניגן במחשבה ולא ב"השתפכות" – לפעמים בהאטות מכוונות מופרזות אך עדיין הכול היה עגול וזורם.

אנדרש שיף, תמונה של Yutaka Suzukiהפסנתרןן אנדרש שיף, תמונה של Yukata Suzuki

המעבר לרונדו היה בנביעה הכרחית אם כי חסרה המודולציה במעבר.  הכול נוגן בשקיפות ובתבונה- הייתה תחושה  ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" – שום צליל לא מקרי. השקיפות של הטרילים יחד עם כלי הנשיפה הגבוהים דוגמת החליל – הייתה נהדרת. הגם שההבלטות והדגשים על הפעמות היו קצת מופרזות – אבל מאד 'בטהובניות'. סוחפת הייתה ההתהוללות  בסוף הקונצ'רטו. אם נדמה היה בתחילה שהכול מעובד מהמוח ונשמע בהתחלה קצת 'מצוות אנשים מלומדה' בהמשך התחוור שהכול פרי תכנון קפדני וחשיבה אנאליטית. שיף ניגן באיפוק, באיטיות מכוונת.

את ההדרן – האינטרמצו של ברהמס הוא ניגן חלומי – בפשטות נטולת התחכמויות. מופלאה הייתה הדרך בה "התאדה" לפיאניסימו.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן