האופרה הישראלית מעלה את "הספר מסיוויליה" של רוסיני מאת אוגוסטין בומרשה, בגרסת ההפקה של בית האופרה המלכותית הדנית, המשכן לאמנויות הבמה, 23.2.2020

פיגארו בנוסח הבמאי מרטין לינגבו הוא דייר רחוב שנראה כמו דרקולה וחולם להפוך לסַפָּר. כדי להבליט את האווירה של תיאטרון רחוב קידמו את פני הקהל שפע תעלולים ופעלולים בסגנון באסטר קיטן והסרט האילם כדי כך שבמוזיקה היו שזורים נפצים. הבמאי ניסה להגביר את קצביות האופרה על ידי כך שהביא את תיאטרון הרחוב והסרט האילם לקדמת הבמה בסגנון הקומדיה דל ארטה. זאת משום שהאופרה היא מדיום יותר "אטי". היינו – אופרה מתקדמת לאט בניגוד לטמפו של העולם שלנו שהוא בקצב הסרט הנע. כדי "לעדכן" את הקצב – יצרו הבמאי ומחדשת התנועה לינה קרומן מופע של תיאטרון רחוב פיזי. התיאטרון הפיזי לא נח לרגע ותמיד היה משהו מוחשי על הבמה, נוסח צ'רלי צ'פלין ובאסטר קיטון.

 ישראל אובל – המתרגם הנפלא עשה כמיטב יכולתו "לעדכן" את האופרה וכך כששואלים פיגארו ואלמויוה את בזיליו שהתחפש לחולה מדוע יצא מביתו  – בגרסת אובל נשאל "למה יצאת מהבידוד". התרגום היה הפעם במפלס העין ובכתיב הידידותי של פרנק ריהל ונראה כאיור ציורי בפני עצמו.

הפתיחה הייתה ריתמית ונהדרת, אך התזמורת לא עמדה בקצב וניגנה בהעדר לכידות גם בתוך עצמה וגם עם הסולנים. גם כששרו באופרה Presto Presto ניגנה התזמורת בצליל רועם. העדר גיוון ובניית דינמיקה גרמו לכך שהחלק הראשון של האופרה נשמע כרצף חזרות על אותם המשפטים בדייקנות – כמעט אינסופי באורכו. ניכר במנצח שאינו מצליח להשתלט על התזמורת והסולנים – בעיקר בקצב המהיר בו בחר. הפריע שאת הצ'מבלו שהוא כלי מעודן החליף פסנתר. הליווי הפך כך קצת ל"כבד". מי שהיה מופלא בנגינת התזמורת היה החליל. רק בחלקה השני של האופרה הוסיפה התזמורת לווית חן לביצוע כשתִגברה את הריתמיות ותרמה לסרקאזם העוקצני של רוסיני. אבל נגינתה הייתה לעתים קצת כבדה. למעט החליל שהיה נפלא.

תוספת של דמיון ופלפל הוסיפה מעצבת התלבושות ריקה יולונד שעטתה למשל גַטקֶעס לרגליו של בזיליו אותו גילם הבריטון האיטלקי המצוין גוידו לוקונסולו.

פיגארו, השיכור, הבריטון האמריקאי ג'ונתן מיקי זייף במכוון ושר ברגיסטר הגבוה של קולו באנפוף קל פרקי חזנות כבקשתך. הוא שר קצת 'על יד' בעיקר במנעד הגבוה.  היה לו קול קטן מדי והוא גילם את תפקיד הנווד.

המשרתים מהם גונב פיגארו ארוחות – היו בבימוי זה במרתף.

לקולה של רוזינה, זמרת המצו האוקראינית אייגול אחמטשינה  – היו גוונים כהים יפים. לעתים – כשרצתה להתאבד הייתה קצת טרגית אפילו. אבל בהעפילה לצלילים הגבוהים שרה בצווחנות.

בסוף הקומדיה שרה בליריות זמרת הסופרן טל ברגמן שגילמה בחן את תפקידה של המשרתת ברטה.

ה"אפקטים" הוסיפו נופך קומי לדרמה: למשל, המענה בנהמה/יללה של חתול לאריה של אלמוויווה.

או האנחה של האשמאי – אַי! אַי! אַי! בסוף המערכה השנייה והניגוד עם המוטיב הלירי של רוזינה.

מי שהיה ברי-בס מרשים היה פניני לאון גרובנר בתפקדי הנוטריון.

ככלל הייתה זו הפקה מלאת חיים וקצב. למרות אי הניקיונות בשירת המקהלה ונגינת התזמורת וגם אם רמתם של הסולנים לא הייתה אחידה וההתחכמויות של הבמאי שדגל בהעלאת שתי דמויות של פיגארו השחקן והזמר – עדיין היה זה רוסיני במיטבו.