אנשים שאין להם דעה ואין להם מושג ואין להם עמדה – לא צריכים ללכת לפוליטיקה. אין להם מה לחפש בפוליטיקה. בדיוק כמו שאנשים שלא גמרו תיכון לא הולכים לאוניברסיטה, ואנשים בלי תואר ראשון – ובעצם בלי תעודת בגרות – לא עושים דוקטורט

מאת טובי פולק

כמה וכמה עיתונאים חצו את הקווים במהלך שנות המדינה ועברו למערכת הפוליטית. אנחנו אוהבים לזכור לטובה את אורי אבנרי, יוסי שריד, אמנון רובינשטיין, טומי לפיד ואחרים. גם בעת החדשה יש כמה שעשו את הדרך מכאן לשם, ובסך הכל עושים עבודה טובה וראויה. כמובן, שלי יחימוביץ שכבשה את מפלגת העבודה, אבל גם ניצן הורביץ ואורי אורבך עושים עבודה ראויה במרצ ובבית היהודי. יש להם השקפת עולם מגובשת, ראייה חברתית ברורה, השקפת עולם כלכלית ופה ושם גם עמדה מדינית-ביטחונית (יחימוביץ פחות – הורביץ ואורבך בוודאי).

היו גם אנשים ממקצועות אחרים שניסו לעבור לפוליטיקה, לאורך השנים. היה אחד שנכנס לכנסת על הטיקט של "השבוי בעל הדרגה הגבוהה ביותר", אנשי צבא וביטחון לאינספור, אנשי שבאו מהעסקים, אנשי אקדמיה ורפואה, אנשי מסחר וחקלאות, סוחרים, תעשיינים, רבנים, עב"מים וסתם נוכלים. רובם ככולם היו כוכבים לרגע, באו – לא עשו יותר מדי – ונעלמו.

בעידן הכוכב הנולד והאח הגדול, אנחנו כבר לא מרימים גבה על הקפיצות שעושים אנשים מתחומים שונים מענף לענף, מעיסוק אחד לעיסוק שונה בתכלית. דוגמנית שנהפכת לחברת כנסת זה משהו שנראה לנו טבעי, בדיוק כמו שמפתח גוף טורח על דוקטורט מבלי שסיים בית-ספר תיכון. מה לא סביר כאן?

שתיקה שווה חוכמה. זה בדוק

הכל עובר איכשהו בשלום, עד שהם מתחילים לדבר. במקרה הטוב – הם מתפתלים ומערפלים; במקרה הפחות טוב (הרבה פחות טוב), הם מדברים. וזה כבר לא רק לא טוב – זה מביך.

נגיד שוב יאיר לפיד? נגיד, אין ברירה. מי שלא הבין את ההייפ סביב האיש לאורך השנים, כשהוא ממש –  אבל ממש – לא אמר כלום משל עצמו שלא היה חנופה מלוקקת למעמד הביניים השולט (קוראי ידיעות אחרונות, צופי ערוץ 2) – מסמיק ממבוכה אמיתית כשהמועמד מתחיל לדבר פה ושם. פרשת הדוקטורט, שהחלה בטענה טכנית שלא ראוי לאדם להיקרא דוקטור מבלי שקיבל תואר שני, ואחר-כך דובר על "השלמת חובות לתואר הראשון"… והכל איכשהו היה בבחינת קוריוז, עד שנזכרו מי שנזכרו, שהוא – במו פיו – התפאר במשך שנים שגם מהתיכון הוא הבריז בלי תעודת בגרות. וזה לא שמערכת החינוך בישראל היא כליל השלמות, אבל מי מאיתנו מעלה על דעתו ללכת לתואר האקדמי הכי גבוה מבלי שטרח לסיים תיכון?

ואז הוא מכריז על שאיפתו להיות שר חינוך. ומיד מכריז שמי בכלל צריך בגרות, סליחה – בחינות בגרות. לא צריך לא פיזיקה, לא כימיה, לא היסטוריה ואזרחות, ספרות ולשון, אפילו לא תנ"ך. בעיקר לא תנ"ך.  ומה כן צריך להיות בבחינת הבגרות אליבא דשר החינוך בממשלת נתניהו הבאה? אנגלית, מתמטיקה (?) ו… הבנת הנקרא. בסדר הזה. כנראה שהכוונה היא להבנת הנקרא בטור של שר החינוך בעיתון של המדינה.

כששואלים אותו בפייסבוק שאלות הקשורות במצבנו המדיני-ביטחוני – הוא מודיע שדעותיו ידועות משכבר (?), ושהוא פירט אותן אלפי פעמים (?); המתנחלים? צריך לפנות אותם; ירושלים? תהיה מאוחדת לנצח; כולל הכפרים שמסביב לירושלים? טוב ביי; תקיפה באיראן? הפצצה בעזה? פינוי מאחזים? אכיפת החוק בשטחים? סומך על צה"ל ומערכת הביטחון בעיניים עצומות. טוב ביי. יהיה מעניין להאזין לשיחה פוליטית-מדינית-חברתית בין כמה סופרים מהשורה הראשונה כאן: ד. גרוסמן, ע. עוז, מ. שלו, י. לפיד. אפשר לשער מה תהיה התרומה לדיון של שר החינוך החדש שלנו: טוב ביי.

והכי מביך: איפה הכסף. מי הוא אותו אחיתופל שהכניס לפיו של האיש שהולך כל חייו אחרי הכסף, דווקא  את הסלוגן הזה? כי שימו לב מי כאן שואל איפה הכסף – האיש שפרסם במיליונים את הבנק של המדינה, שרקד על שולחנות הגנקי עם המיליארדים של המדינה, שבין חבריו הקרובים אנשים שהונם המצטבר יכול להתחרות בתקציב המדינה, שרכב על ב.מ.וו יוקרתית, ינק את הוויסקי הכי יקר והפריח עשן מהסיגרים הכי קובניים. הוא שואל אותנו איפה הכסף? השאלה היא איפה הבושה. לאן נעלמה המבוכה.

יכול להיות שיש אנשים שפשוט לא חיים כאן איתנו?

ואז מגיע המצטרף החדש לפוליטיקה, על תקן של אבא של שבוי. ואיך אפשר להגיד משהו רע על נועם שליט. האיש שהפקיע את עצמו ואת כולנו למען בנו. מי מאיתנו בכלל מסוגל לחוש את מה שהאיש עבר בחמש וחצי השנים השחורות. תופת. אבל אז גלעד שוחרר, למרבה השמחה, עולמו של האב התרוקן באחת – והאיש הטוב (לא מכיר אותו, אבל אין לי סיבה לחשוב אחרת) החליט שגם הוא יכול לתרום לחיים הציבוריים. מחשבה ראויה. ההמשך ידוע: מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ.

ואז הוא מגיע לתוכנית הטלוויזיה של אמנון לוי. ומה נגיד? מבוכה קשה. האיש מתייצב מול המצלמה –  איש טוב ונעים ומנומס – ואין לו מושג. פשוט אין לו מושג. ובכן, מותר לבנאדם להיות זומבי. בעצם, סביר להניח שיש כאן רוב די מסיבי של אנשים שאין להם מושג איפה הם חיים. שלא יודעים איפה – ובכלל מה זה – הקו הירוק; שחושבים שיש בארץ נישואים אזרחיים; שיש שוויון; שיהודים וערבים שווים בכל; אנשים שאין להם שמץ של מושג על עקרונות מדינת הרווחה, על סוציאליזם, על קפיטליזם, כלכלה, ביטחון; כן או לא כיבוש עזה, כן או לא הפצצה באיראן.

זה בסדר גמור לא לדעת. לא לחשוב. אין שום בעיה עם אלה שאין להם דעה. כי מה זה כבר משנה, פעם בשלוש-ארבע שנים הם (במקרה הטוב) הולכים לקלפי ושמים פתק של ליכוד או קדימה וממשיכים לסוכנות הנסיעות להזמין נופשון הכל כלול ברודוס. זה בסדר, באמת.

אבל האנשים האלה – האנשים שאין להם דעה ואין להם מושג ואין להם עמדה – לא הולכים לפוליטיקה. לא צריכים ללכת לפוליטיקה. אין להם מה לחפש בפוליטיקה. בדיוק כמו שאנשים שלא גמרו תיכון לא הולכים לאוניברסיטה, ואנשים בלי תואר ראשון – ובעצם בלי תעודת בגרות – לא עושים דוקטורט.

זה אמור להעליב אותנו, אבל זה בעיקר מביך. מביך עד דמעות.