★★★★★

לפני שאדבר על ההצגה אני רוצה לומר כמה משפטים על הקהל: אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה נכחתי בהצגה שבה הקהל יושב בדממה מתוחה לאורך כל ההצגה, שעה וארבעים דקות ללא הפסקה. בעיצומו של החורף, כמעט ואין שיעולים, אין תזוזות בכיסאות. שקט מתוח.

"מתאבל ללא קץ" איננה עוד הצגה. מדובר באירוע תיאטרוני מטלטל ויוצא דופן. זהו סיפור על מלך, שמאבד את בנו הקטן. המלך מתאבל על בנו, אבל אינו מסתפק באבל חד פעמי. כל שנה, ביום השנה למות בנו, הוא מורה להמית את אחד מילדי הארמון – כדי שיוכל לחוות שוב את הכאב ולהנציח את האבל שלו על מות בנו. וכך הטקס הסדיסטי חוזר על עצמו כמה פעמים – עד שברגע מסוים רציתי שההצגה כבר תסתיים.

חנוך לוין אינו מרחם על הקהל שלו. הטקסט שלו חד, ישיר, בוטה, סרקסטי וקורע את הלב. החיבור בין הטקסט העוצמתי של לוין והבימוי היצירתי של ארי פולמן, הוליד יצירה, שעובדת על כל החושים והופכת את הקרביים. חבל רק, שלפעמים האנימציה, המוזיקה והמחול משתלטים על הטקסט במקום לשרת אותו.

יש קטעים במחזה, שהזכירו לי את "יסורי איוב", אחד המחזות העוצמתיים ביותר של לוין. גם כאן לוין עוסק בחוסר המשמעות של החיים, כפי שהוא רואה אותם, בביקורת חברתית, ופה ושם יש רגעים בודדים של הומור. נדמה לי שזיהיתי בסיום קצת חמלה, מעט תקווה. אבל זו הצגה עצובה. מאוד עצובה. גם ההומור עצוב.

מוריס כהן, בתפקיד המלך, מכיל היטב את הכאב של הדמות ולצידו בולטת מיה לנדסמן בתפקיד האחות הרחמניה, שהיא לכמה רגעים גם הפנטזיה המינית של הגיבור. אפרת בן צור, בתפקיד הזמרת, שניצבת על מגדל גבוה, משמיעה קולות שבין שירה לקינה.

"מתאבל ללא קץ" אינה הצגה קלה. ממש לא. היא חוויה עוצמתית, שפורצת את גבולות הבמה וחודרת עמוק ללב ולנשמה. לא מומלץ לבעלי לב חלש.