"הציור" סרט החושף את השקר והרמאות סביב שרשרת המזון של תעשיית האמנות הפלסטית

אמנות מינימליסטית או פייק אמנות? האם סיפור טוב מאחורי קנבס ריק מגדיר אותו כיצירת אמנות טובה? האם האספנים מוליכים שולל או מולכים שולל? האם מבקרי אמנות חנפנים, מצליחים יותר? לאנשים הרוצים חומר טוב למחשבה, לכם מיועד הסרט החדש "הציור" העוסק בנושאים אלו

"הציור" סרט החושף את השקר והרמאות סביב שרשרת המזון של תעשיית האמנות הפלסטית

אמנות מינימליסטית או פייק אמנות? האם סיפור טוב מאחורי קנבס ריק מגדיר אותו כיצירת אמנות טובה? האם האספנים מוליכים שולל או מולכים שולל? האם מבקרי אמנות חנפנים, מצליחים יותר? לאנשים הרוצים חומר טוב למחשבה, לכם מיועד הסרט החדש "הציור" העוסק בנושאים אלו

** הסרט הוקרן בפתיחת פסטיבל אפוס לסרטי אמנות ולאחריו הוחלט לבטל את הפסטיבל בשל התפשטות הקורונה.

מבקר אמנות ידוע, בעל טור בעיתון, מתפרנס מהרצאות לתיירים על אמנות. הוא נהנה לערוך בהרצאותיו ניסוי חברתי, בו הוא מציג לקהל, יצירת אמנות מופשטת של אמן נודע, שהוא טוען כי היא גרועה ורשלנית. הקהל מהנהן בקונפורמיות ומסכים עם האמירה. מבקר האמנות ממשיך ומספר סיפור חיים קורע לב אודות הצייר ומתמקד במשיכת מכחול ספציפית על הבד, שבה כאמור יש הד לסיפור החיים. הקהל מתבקש לעשות חישוב מסלול מחדש. האם כעת היצירה נחשבת כטובה? האם איכות האמנות מבוססת רק על מה שמופיע על הבד, או שמא היא מוצאת את ערכה בסיפור שמאחוריה? הקהל מהנהן בקונפורמיות ומהרהר בחומר למחשבה שניתן לו.

צילום מסך מתוך הטריילר של הסרט

זו היתה סצינת הפתיחה של הסרט "הציור" והיא למעשה תשמש בהמשך כבסיס לעלילה מטפורית על מבקרי אמנות, אספנים ואמנים. שלושת הקבוצות הללו מתהדרות בהון, ידע, כשרון וכל קבוצה מעונינת להשיג את מה שאין לה. הסרט עשוי כמותחן פשע רומנטי הרווי טקסטים שנונים המתנצחים אחד בשני, כאשר בסופו של הסרט מנצחת האמנות הריאליסטית, כי מה שרואים זה מה שיש ואין מאחוריו דבר.

במותחן האלגנטי והארוטי של הבמאי ג'וזפה קפוטונדי, "הציור",  מבקר האמנות הכריזמטי שאי אפשר לעמוד בפניו, ג'יימס פיגאראס, המתגורר זמנית באיטליה, מתחבר לאמריקנית פרובוקטיבית, מסתורית ומפתה, ברניס הוליס.  האוהבים החדשים נוסעים לאחוזת הקיץ המפוארת השוכנת לחוף אגם קומו והשייכת לאספן האמנות הנחשב, קאסידי.  המארח שלהם שהוא פטרונו של ג'רום דבני, האמן הנודע המתבודד, מבקש בקשה פשוטה מג'יימס, לגנוב יצירת מופת של דבני מהסטודיו של האמן, לא משנה במה זה כרוך. בזמן שבני הזוג מבלים עם דבני האגדי, הם מתחילים להבין ששום דבר שקשור לאמן ולמשימתם הוא כפי שחשבו שיקרה. אבל ג'יימס הוא אדם בעל אמביציה חזקה והוא יעשה הכל, מהצתה ופריצה לרצח, כדי לקדם את הקריירה שלו. מכאן מתפתחת עלילה סבוכה רווית מתח.  דבני חושף את "ציוריו" בסטודיו: בדים לבנים, חסרי ציור, אך בעלי שם ותאריך. הוא מסביר כי זוהי דרך הנצחת ציוריו שבעצם חסרות גוף יצירה. למעשה, אף אדם בעולם לא זכה לראות את ציוריו של דבני, שכן בכל סטודיו שעבד, כל יצירותיו עלו באש, מה שהעלה את ערך יצירתו בעיני אספני אמנות. הגיחוך בגילוי הקנבסים הריקים, מעורר אצל פיגאראס, דיון ותהייה על תרומתם של היצירות להוויה האמנותית. אולם, הצורך לקבל שכר תמורת "הזמנת העבודה" החוצה את גבולות המוסר והאתיקה, מעבירה אותו על דעתו ובעיקר מעבירה אותו לבצע פשעים. כל שאר הפרטים מסתכנים בספוילר.

צילום מסך מתוך הטריילר של הסרט

מי מאכיל את מי בשרשרת המזון של תעשיית האמנות?

\\ האמן ויצירתו

הצפייה בסרט מציפה שאלות בנושא "מהי אמנות?" האם קנבס לבן שמוגדר ע"י אמן כיצירה, אכן ראוי להתייחסות כאמנות. הראשון שהציג סדרת ציורים "לבן על לבן" ב-1918 היה קזימיר מלביץ' האמן האוקראיני, שטען כי בסדרה זו הוא "הגיע לקצה היכולת של הצבע". ב-1953 הציג האמן האמריקאי רוברט ראושנברג, יצירה ובה 3 לוחות עץ צבועים בלבן. בהמשך, בשנות ה-60 של המאה הקודמת פרץ זרם האמנות הנקרא מינימליזם שהופיע בארצות הברית כתגובת נגד לאקספרסיוניזם המופשט שהתאפיין בביטוי עצמי של משיכות מכחול ספונטניות. האמנים המינימליסטים האמינו כי "על יצירת האמנות להיות גמורה במוחו של היוצר עוד לפני הוצאתה לפועל", כלומר, ניתן להבין שקוביה לבנה תוכננה מראש עם מחשבה עמוקה. בין האמנים המינימליסטים הידועים שכיכבו בגלריות והמוזיאונים של ניו יורק בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, נמצא את קרל אנדרה, דונלד ג'אד, סול לוויט, רוברט מוריס ודן פלאבין. דונלד ג'אד, פסל מינימליסטי שהיה גם מעצב, היה החלוץ להכנסת מיצבים גיאומטריים לסלון הבית. לטענתו, אחד המאפיינים המהותיים של היצירות החדשות הוא ש"אין להן מאפיינים של ממש. בכל עבודה מספיק שתהיה מעניינת והיא הדבר השלם ולא בחינתם של האלמנטים המרכיבים אותה".

קזימיר מלביץ' "לבן על לבן" 1918, מוזיאון MOMA, צילום: פרטי
רוברט ראושנברג, "3 פאנלים ", 1953, צילום: פרטי

\\ האספן

כך למעשה, האמנות המינימליסטית החלה לחלחל לבתי המגורים ולייצר סטטוס מעמדי לרוכשי היצירות. אספני האמנות שאיתרו את הטרנדים הלוהטים, הפכו את האמנים למי שהם. הכרה אמנותית מאספנים הפכה לשווה יותר מהכרה אמנותית של מוזיאונים גדולים. כיום, האספנות העכשווית מתאפיינת באובססיה רכושנית טרנדית  אשר נלחמת בכל הונה להשיג או לקבוע את הטרנד הבא. מחקרים בתחום שפורסמו ע"י ARTNET, מציינים כי בשנות ה-80 התמקדו האספנים המשפיעים ברכישת אמנות עכשווית ישירות מגלריות, מאשר בקניית עבודות של אמני עילית במכירות פומביות. לאחר קריסת השוק בשנים 2000 ו-2008, ניכר שינוי משמעותי לכיוון מכירות חוזרות של עבודות במכירות פומביות. שינוי מגמה זה נעשה משמעותי עקב עלייתו של מעמד אספני אמנות חדשים ועתירי הון מאסיה, מזרח אירופה ומדינות המפרץ הפרסי, שנתנו זריקת מרץ של כסף חדש וטרי לעולם המכירות הפומביות. אספנים אלו נכנסו לשוק האמנות והתמקדו במספר מצומצם של אמני עילית, תוך שהם משתלטים על כל יצירותיהם ויוצרים אוסף בלעדי.

האספן ומבקר האמנות, צילום מסך מתוך טריילר הסרט

\\ מבקר האמנות

ד"ר דבי לוזיה, חוקרת אמנות וגלריסטית, טוענת בפוסט בקפה דמרקר מה-30.7.2015, כי "בשרשרת המזון המסורתית של שדה האמנות,  המבקר זוכה במעמד על,  כזה שיש בכוחו לשפוט לשבט או לחסד ולחרוץ גורלות של אמנים ואוצרים.  כמובן שאף מבקר לא יסכים להגדרה זו, להיפך, כולם מקפידים על נרטיב מצמצם ומנמיך בסגנון ״אף אחד ממילא לא קורא אותי״ או ״דעתי אינה באמת כה חשובה״.  אלא שעבור היוצרים,  ביקורת היא ביג דיל. למעשה, מקור כוחו של המבקר הוא בקוראיו, אלה הנוטים לקבל את דעתו כאמת חיה, בעיקר בגלל שקריאת ביקורת מלומדת פותרת את הקורא מהמאמץ הנדרש לגיבוש דעה עצמאית.  בואו נאמר שקריאה ביקורתית אינה נחלת הכלל, בלשון המעטה." אז מאז 2015 המצב השתנה. ג'רי זלץ, מבקר האמנות של הניורק מגזין טוען שמחירי האמנות הגבוהים מונעים ממוזיאונים לבצע רכישות ועל כן היצירות עוברות ישירות לבית האספן שמבקרי האמנות והקהל הרחב אינם מוזמנים אליו. לכן, הוא מגיע למכירות הפומביות "כדי להיפרד" מהיצירה שלא יראה אותה יותר לעולם.

הסרט "הציור" איננו סאטירה וגם לא מותחן קולנועי משובח. זהו סרט ציני המאכלס דמויות שאמות המידה המוסריות שלהם פשטו רגל. הסרט שנעשה על פי ספרו של צ'רלס ווילפורד, נקרא באנגלית THE BURNT ORANGE HERESY, בתרגום חופשי ובלתי מובן – הכפירה הכתומה השרופה. השם מושאל מאחת היצירות של דבני, האמן המתבודד, המסביר בסרט שהשם הזה הוא עבור "המבקרים, אותם כלבים רעבים המחפשים משמעות איפה שאין. בואו נזכור שבכלל הכתום השרוף הוא צבע של קוקטייל מרווה המשמש כאפריטיף לפני המנה העיקרית".

"הציור", 2019, ארה"ב/איטליה. הסרט הוקרן בפסטיבל טורונטו ובפסטיבל ונציה, שם זכה בפרס מיוחד. בימוי: ג'וזפה קפוטונדי. משחק: קלאס באנג (הריבוע), אליזבת דביצ'י (גטסבי הגדול), מיק ג'אגר, דונלד סאת'רלאנד

 

 

** הסרט הוקרן בפתיחת פסטיבל אפוס לסרטי אמנות ולאחריו הוחלט לבטל את הפסטיבל בשל התפשטות הקורונה.

מבקר אמנות ידוע, בעל טור בעיתון, מתפרנס מהרצאות לתיירים על אמנות. הוא נהנה לערוך בהרצאותיו ניסוי חברתי, בו הוא מציג לקהל, יצירת אמנות מופשטת של אמן נודע, שהוא טוען כי היא גרועה ורשלנית. הקהל מהנהן בקונפורמיות ומסכים עם האמירה. מבקר האמנות ממשיך ומספר סיפור חיים קורע לב אודות הצייר ומתמקד במשיכת מכחול ספציפית על הבד, שבה כאמור יש הד לסיפור החיים. הקהל מתבקש לעשות חישוב מסלול מחדש. האם כעת היצירה נחשבת כטובה? האם איכות האמנות מבוססת רק על מה שמופיע על הבד, או שמא היא מוצאת את ערכה בסיפור שמאחוריה? הקהל מהנהן בקונפורמיות ומהרהר בחומר למחשבה שניתן לו.

צילום מסך מתוך הטריילר של הסרט

זו היתה סצינת הפתיחה של הסרט "הציור" והיא למעשה תשמש בהמשך כבסיס לעלילה מטפורית על מבקרי אמנות, אספנים ואמנים. שלושת הקבוצות הללו מתהדרות בהון, ידע, כשרון וכל קבוצה מעונינת להשיג את מה שאין לה. הסרט עשוי כמותחן פשע רומנטי הרווי טקסטים שנונים המתנצחים אחד בשני, כאשר בסופו של הסרט מנצחת האמנות הריאליסטית, כי מה שרואים זה מה שיש ואין מאחוריו דבר.

במותחן האלגנטי והארוטי של הבמאי ג'וזפה קפוטונדי, "הציור",  מבקר האמנות הכריזמטי שאי אפשר לעמוד בפניו, ג'יימס פיגאראס, המתגורר זמנית באיטליה, מתחבר לאמריקנית פרובוקטיבית, מסתורית ומפתה, ברניס הוליס.  האוהבים החדשים נוסעים לאחוזת הקיץ המפוארת השוכנת לחוף אגם קומו והשייכת לאספן האמנות הנחשב, קאסידי.  המארח שלהם שהוא פטרונו של ג'רום דבני, האמן הנודע המתבודד, מבקש בקשה פשוטה מג'יימס, לגנוב יצירת מופת של דבני מהסטודיו של האמן, לא משנה במה זה כרוך. בזמן שבני הזוג מבלים עם דבני האגדי, הם מתחילים להבין ששום דבר שקשור לאמן ולמשימתם הוא כפי שחשבו שיקרה. אבל ג'יימס הוא אדם בעל אמביציה חזקה והוא יעשה הכל, מהצתה ופריצה לרצח, כדי לקדם את הקריירה שלו. מכאן מתפתחת עלילה סבוכה רווית מתח.  דבני חושף את "ציוריו" בסטודיו: בדים לבנים, חסרי ציור, אך בעלי שם ותאריך. הוא מסביר כי זוהי דרך הנצחת ציוריו שבעצם חסרות גוף יצירה. למעשה, אף אדם בעולם לא זכה לראות את ציוריו של דבני, שכן בכל סטודיו שעבד, כל יצירותיו עלו באש, מה שהעלה את ערך יצירתו בעיני אספני אמנות. הגיחוך בגילוי הקנבסים הריקים, מעורר אצל פיגאראס, דיון ותהייה על תרומתם של היצירות להוויה האמנותית. אולם, הצורך לקבל שכר תמורת "הזמנת העבודה" החוצה את גבולות המוסר והאתיקה, מעבירה אותו על דעתו ובעיקר מעבירה אותו לבצע פשעים. כל שאר הפרטים מסתכנים בספוילר.

צילום מסך מתוך הטריילר של הסרט

מי מאכיל את מי בשרשרת המזון של תעשיית האמנות?

\\ האמן ויצירתו

הצפייה בסרט מציפה שאלות בנושא "מהי אמנות?" האם קנבס לבן שמוגדר ע"י אמן כיצירה, אכן ראוי להתייחסות כאמנות. הראשון שהציג סדרת ציורים "לבן על לבן" ב-1918 היה קזימיר מלביץ' האמן האוקראיני, שטען כי בסדרה זו הוא "הגיע לקצה היכולת של הצבע". ב-1953 הציג האמן האמריקאי רוברט ראושנברג, יצירה ובה 3 לוחות עץ צבועים בלבן. בהמשך, בשנות ה-60 של המאה הקודמת פרץ זרם האמנות הנקרא מינימליזם שהופיע בארצות הברית כתגובת נגד לאקספרסיוניזם המופשט שהתאפיין בביטוי עצמי של משיכות מכחול ספונטניות. האמנים המינימליסטים האמינו כי "על יצירת האמנות להיות גמורה במוחו של היוצר עוד לפני הוצאתה לפועל", כלומר, ניתן להבין שקוביה לבנה תוכננה מראש עם מחשבה עמוקה. בין האמנים המינימליסטים הידועים שכיכבו בגלריות והמוזיאונים של ניו יורק בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, נמצא את קרל אנדרה, דונלד ג'אד, סול לוויט, רוברט מוריס ודן פלאבין. דונלד ג'אד, פסל מינימליסטי שהיה גם מעצב, היה החלוץ להכנסת מיצבים גיאומטריים לסלון הבית. לטענתו, אחד המאפיינים המהותיים של היצירות החדשות הוא ש"אין להן מאפיינים של ממש. בכל עבודה מספיק שתהיה מעניינת והיא הדבר השלם ולא בחינתם של האלמנטים המרכיבים אותה".

קזימיר מלביץ' "לבן על לבן" 1918, מוזיאון MOMA, צילום: פרטי
רוברט ראושנברג, "3 פאנלים ", 1953, צילום: פרטי

\\ האספן

כך למעשה, האמנות המינימליסטית החלה לחלחל לבתי המגורים ולייצר סטטוס מעמדי לרוכשי היצירות. אספני האמנות שאיתרו את הטרנדים הלוהטים, הפכו את האמנים למי שהם. הכרה אמנותית מאספנים הפכה לשווה יותר מהכרה אמנותית של מוזיאונים גדולים. כיום, האספנות העכשווית מתאפיינת באובססיה רכושנית טרנדית  אשר נלחמת בכל הונה להשיג או לקבוע את הטרנד הבא. מחקרים בתחום שפורסמו ע"י ARTNET, מציינים כי בשנות ה-80 התמקדו האספנים המשפיעים ברכישת אמנות עכשווית ישירות מגלריות, מאשר בקניית עבודות של אמני עילית במכירות פומביות. לאחר קריסת השוק בשנים 2000 ו-2008, ניכר שינוי משמעותי לכיוון מכירות חוזרות של עבודות במכירות פומביות. שינוי מגמה זה נעשה משמעותי עקב עלייתו של מעמד אספני אמנות חדשים ועתירי הון מאסיה, מזרח אירופה ומדינות המפרץ הפרסי, שנתנו זריקת מרץ של כסף חדש וטרי לעולם המכירות הפומביות. אספנים אלו נכנסו לשוק האמנות והתמקדו במספר מצומצם של אמני עילית, תוך שהם משתלטים על כל יצירותיהם ויוצרים אוסף בלעדי.

האספן ומבקר האמנות, צילום מסך מתוך טריילר הסרט

\\ מבקר האמנות

ד"ר דבי לוזיה, חוקרת אמנות וגלריסטית, טוענת בפוסט בקפה דמרקר מה-30.7.2015, כי "בשרשרת המזון המסורתית של שדה האמנות,  המבקר זוכה במעמד על,  כזה שיש בכוחו לשפוט לשבט או לחסד ולחרוץ גורלות של אמנים ואוצרים.  כמובן שאף מבקר לא יסכים להגדרה זו, להיפך, כולם מקפידים על נרטיב מצמצם ומנמיך בסגנון ״אף אחד ממילא לא קורא אותי״ או ״דעתי אינה באמת כה חשובה״.  אלא שעבור היוצרים,  ביקורת היא ביג דיל. למעשה, מקור כוחו של המבקר הוא בקוראיו, אלה הנוטים לקבל את דעתו כאמת חיה, בעיקר בגלל שקריאת ביקורת מלומדת פותרת את הקורא מהמאמץ הנדרש לגיבוש דעה עצמאית.  בואו נאמר שקריאה ביקורתית אינה נחלת הכלל, בלשון המעטה." אז מאז 2015 המצב השתנה. ג'רי זלץ, מבקר האמנות של הניורק מגזין טוען שמחירי האמנות הגבוהים מונעים ממוזיאונים לבצע רכישות ועל כן היצירות עוברות ישירות לבית האספן שמבקרי האמנות והקהל הרחב אינם מוזמנים אליו. לכן, הוא מגיע למכירות הפומביות "כדי להיפרד" מהיצירה שלא יראה אותה יותר לעולם.

הסרט "הציור" איננו סאטירה וגם לא מותחן קולנועי משובח. זהו סרט ציני המאכלס דמויות שאמות המידה המוסריות שלהם פשטו רגל. הסרט שנעשה על פי ספרו של צ'רלס ווילפורד, נקרא באנגלית THE BURNT ORANGE HERESY, בתרגום חופשי ובלתי מובן – הכפירה הכתומה השרופה. השם מושאל מאחת היצירות של דבני, האמן המתבודד, המסביר בסרט שהשם הזה הוא עבור "המבקרים, אותם כלבים רעבים המחפשים משמעות איפה שאין. בואו נזכור שבכלל הכתום השרוף הוא צבע של קוקטייל מרווה המשמש כאפריטיף לפני המנה העיקרית".

"הציור", 2019, ארה"ב/איטליה. הסרט הוקרן בפסטיבל טורונטו ובפסטיבל ונציה, שם זכה בפרס מיוחד. בימוי: ג'וזפה קפוטונדי. משחק: קלאס באנג (הריבוע), אליזבת דביצ'י (גטסבי הגדול), מיק ג'אגר, דונלד סאת'רלאנד

 

 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן