הואן גוכית של עכו מדברת אהבה עם החמניות שלה בתל אביב

החמניות של אניסה אשקר מדברות 14 סוגי אהבה בלב תל אביב. מסע בגוף, בנפש ובתודעה, בחומר וברוח בין עכו, תל אביב ופריז. לרגל יום הולדתו של ואן גוך שחל השבוע (30.3.1853) וגניבת ציור שלו ממוזיאון סגור בהולנד בגלל הקורונה,  נפגשה סיגל גליל עם אניסה אשקר לשיחה אישית על על ואן גוך, על אמנות שחוצה יבשות, ומטלטלת תודעה על אהבה, ועל חייה כאמנית החולקת את חייה בין עכו לתל אביב שחזרה לא מכבר מהסיטה בפריז.

הואן גוכית של עכו מדברת אהבה עם החמניות שלה בתל אביב

החמניות של אניסה אשקר מדברות 14 סוגי אהבה בלב תל אביב. מסע בגוף, בנפש ובתודעה, בחומר וברוח בין עכו, תל אביב ופריז. לרגל יום הולדתו של ואן גוך שחל השבוע (30.3.1853) וגניבת ציור שלו ממוזיאון סגור בהולנד בגלל הקורונה,  נפגשה סיגל גליל עם אניסה אשקר לשיחה אישית על על ואן גוך, על אמנות שחוצה יבשות, ומטלטלת תודעה על אהבה, ועל חייה כאמנית החולקת את חייה בין עכו לתל אביב שחזרה לא מכבר מהסיטה בפריז.

בימים אלה כשהחמניות המפורסמות של ואן גוך כלואות בחשיכה מאחורי סורג ובריח בחמישה מוזיאונים סגורים ברחבי העולם בצל הקורונה, זוהרות החמניות של אניסה אשקר במעבר הפתוח מתחת לבנין עיריית תל אביב.  ממש סמוך לככר רבין,  עכשיו בחסות סגר הקורונה פחות אנשים יכולים להתרגש מהחמניות המוצגות במרחב הפתוח במקום שבימים כתיקונם היה סואן, הומה תנועה וחשוף לעיני ציבור הרחב.

אניסה אשקר יוצרת קליגרפיה ערבית ומעניקה פרח תמורת סיפור אהבה בפתיחת "קיר בעיר # 9" פרוייקט שיזמה מחלקת האמנויות של עיריית תל אביב, ואצרה עדנה מושנזון. החמניות בהשראת ואן גוך מעבירות מסר של שלום ואהבה. צילום סיגל גליל.

את אניסה אשקר הכרתי כאמנית בשנת 2009 בתערוכה "ואן גוך בתל אביב" שציינה יובל  25 שנה למוזיאון ראובן רובין. הפנטה אותי העבודה שלה המתכתבת בצורה פואטית ושובת לב עם החמניות האיקוניות של ואן גוך. צילום הפורטרט של אניסה, שאת שיערה מקשטת חמניה צהובה פורחת, ועל פניה טקסט מצוייר בקליגרפיה ערבית, מהדהד את הקשר האינטימי ביותר בין אניסה לאהוב ליבי וינסנט ואן גוך, ואולי גם לקשר הסמוי שלה לתרבות יפן. אניסה מכניסה את החמנית של גאון הציור אדום השיער כחלק אינטגרלי לפורטרט העצמי שלה, שחושף טפח מזהותה הישראלית, ערבית פלסטינית, וכאמנית בינלאומית החשופה לתרבויות המערב, המזרח התיכון, והמזרח הרחוק.

"צובעת בריסי…"   עבודת מחווה ראשונה לוינסנט ואן גוך עם החמניה האיקונית שלו. אניסה אשקר 2005.                                                                 הצילום באדיבות האמנית.

בתערוכה המיוחדת הזאת, שהציגה את טביעות האצבע העמוקות של וינסנט ואן גוך באמנות הישראלית דרך יצירות הומאז' של דורות של אמנים ישראליים שהושפעו ממנו והעריצו אותו, היו  אמנים החל מראובן רובין, אריה ארוך, יגאל תומרקין, מנשה קדישמן, אביבה אורי, משה גרשוני, יאיר גרבוז,  דרך מאיה כהן לוי, אוסבלדו רומברג ופיצ'חדזה ועד אניסה אשקר, כמו גם רבים אחרים.  העבודה של אניסה אניסה אשקר, שבה היא מתייחסת לחמניות האיקוניות של ואן גוך, חודרת לתודעה ובלתי נשכחת.

לאחר ההתרגשות בערב הפתיחה החגיגי בהשתתפות פרופסור מוטי עומר מנהל מוזאון תל אביב, ובכירים מעולם האמנות הישראלי כגון פרופסור מיכאל לוין ועוד, חזרתי שוב לתערוכה המפעימה כמו חולת ירח . הפעם בסיור מודרך ויחד עם הסטודנטים שלי שהשתתפו בקורס על ואן גוך שלימדתי באוניברסיטה. ושוב, מבעד לכ-70 יצירות, הדמות השקטה והמיסתורית של אניסה, עם החמניה של ואן גוך שהפכה להיות הסמל האיקוני של ואן גוך, בעיניים עצומות ומאופרת ברסיסי זהב, וקליגרפיה ערבית סביב העין – הותירה עלי רושם עז.

לראשונה הזדמן לי לפגוש אישית את אניסה בשנת 2010 בבית ציוני אמריקה. אי אפשר היה שלא לזהות אותה בתוך קהל שלמעלה מ-100 איש שהגיעו להרצאה שלי "ואן גוך-יפן: סיפור אהבה".  על פניה היתה מצוייר טקסט בקליגרפיה ערבית, שהפך לסימן ההיכר שלה.

מאז נפגשנו עוד כמה פעמים בנסיבות מרתקות.  אם זה בפתיחה המרגשת של תערוכת היחיד שלה "זהב שחור" במוזאון הנגב לאמנות בבאר שבע, במסגד שבו שוכן המוזאון לתרבויות האסלאם ועמי המזרח, שבה ערכה מיצג עוצר נשימה. לבושה בשמלה ערבית רקומה, היא חילקה לאורחים תמרים מצופים בעלי זהב, ושפכה גלוני מי ים שהגיעו מעכו על שטיח שהיא קירצפה וניקתה, תוך כדי דיבור בערבית.

שופכת מי ים מעכו במסגד הישן בבאר שבע שהפך למוזאון. אניסה אשקר במיצג הפתיחה של התערוכה "זהב שחור" במוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח במוזאון הנגב לאמנות.               צילום סיגל גליל

פעמים אחרות שמחתי לראות אותה בהרצאתי "ואן גוך משוגע או גאון" בגלריה עמליה ארבל בתל אביב, או בבית קפה תל אביבי עם חברתי עידית עמיחי, שאת סלון ביתה מקשטת העבודה המיוחדת הזאת של אניסה, ומחברת בין שלושתנו.

תמיד פניה של אניסה מעוטרים באיפור מקורי ומסקרן שמזמין התבוננות בפניה. היא מציירת מדי יום בכתיבה תמה של קליגרפיה טקסטים בערבית. בדרך כלל בצבע שחור, ולפעמים עם נגיעות של כחול או תורכיז. על שפתיה כתם עז בצבע אדום. ופיה נראה כמו דובדבן בשל. עיניה מאופרות למשעי. וזאת אחת מדרכי הביטוי האמנותיות שלה. אמנות גוף. כשהאמנות שלה כתובה בשפת אימה, ויוצרת דימוי שמיד מסמן אותה כאחרת. כערביה. מישהי שטומנת בחובה סוד, מיסתורין, ומסרים בלתי מפוענחים.

קיר מדבר מספר 9 אניסה אשקר מדברת אהבה בחמניות של ואן גוך. המעבר הסואן מתחת לעיריית תל אביב .  צילום: יוסי צברי

יצירת המחווה שלה שיצרה לואן גוך בשנת 2005 , הפכה להיות עבודה איקונית של אניסה אשקר, שחוזרת לתודעה הציבורית מדי פעם. לאחרונה, צילום הפורטרט המדהים שלה, פותח את הקיר האמנותי והמיצב  בפרוייקט המדהים "קירות מדברים # 9", ביוזמת המחלקה לאומנויות של עיריית תל אביב יפו, שאצרה עדנה מושנזון.

זהו קיר אמנות מתמשך שאורכו 40 מטר, המוצב במפלס הרחוב ממש מתחת לבנין עיריית תל אביב. במעבר הסואן שחוצה את רחוב איבן גבירול שעובר מרחוב בלוך אל שדרות בן גוריון, במרחק נגיעה מככר רבין.

מקום טעון זכרונות טראומטיים.

אמנות כשכבות זכרון ומשמעות היסטורית   

התרגשות עזה תקפה אותי פתאום כשהגעתי בערב פתיחת המיצג עם המיצב של אניסה אשקר אל המעבר הסואן שחוצה את רחוב איבן גבירול אל שדרות בן גוריון, במרחק נגיעה מככר רבין. הסקרנות שלי היתה עצומה. כל כך ציפיתי לראות את הקיר הזה. בעיקר בגלל שידעתי שיופיע בו הומאז' לוואן גוך, האמן שאני חוקרת ומעריצה מזה שנים. זה היה בסופו של יום עמוס.  בחזרה מעין חרוד מסיור עיתונאים בתערוכת חיים סוטין במוזאון …… זה היה בערב סתיו ה-7.11.2019.

אנדרטת זיכרון לרצח יצחק רבין, רחוב איבן גבירול , למגלות בניין עיריית תל אביב
"רבין, סליחה". האנדרטה לזכרו של יצחק רבין במקום שנרצח לאחר עצרת השלום ב-4.11.1995. למרגלות עיריית תל אביב. מעבר לפינה "הקיר בעיר" עם תצוגות האמנות והמיצב של אניסה אשקר. שנרצח לאחר עצרת השלום ב-4.11.1995. מקור הצילום: ויקיפדיה.

דמעות עמדו לי בעיניים. ורעדתי בכל הגוף… לא יכולתי לשכוח, שכאן, בדיוק כאן, התרחש הרצח של יצחק רבין. בדיוק לפני 24  שנים ושלושה ימים. ממש כאן למרגלות בניין עירית תל אביב בעצרת השלום ב-4.11.1995. שנערכה בככר מלכי ישראל, ששמה הפך לככר רבין אחרי מעשה הנבלה המזעזע שגם רצח את השלום.

לא יכולתי לעצור את הזכרונות שעלו וצפו בדימיוני. כאן במקום הזה, ממש מעל לקיר האמנות הזה, המעבר הזה היה מלא בכל הציורים, המילים, הפרחים, הנרות והדמעות של מעגלי המתאבלים על מותו של רבין.  הם ישבו כאן ימים ולילות. כאן על המדרכה הזאת וביכו את מותו של השלום. זה היה בסתיו 1995. כאן ישבנו וגם בכינו בזכרנו את רבין וואת חזון השלום.

"יצחק רבין סליחה ששתקנו", 1995. אוסף טבנקין, 1995-הספריה הלאומית. הטקסטים וביטויי האבל על הקיר לאחר רצח רבין . עכשיו המקום הפך לקיר תצוגה לאמנות חוצות. כותל שטומן בחובו כמה רבדים של זיכרון.

גם לא יכולתי להירגע מלחשוב על וינסנט ואן גוך גאון הציור, האמן המיוסר שקטף את חייו במו ידיו,  לאחר שלא הצליח למכור בחייו אלא רק ציור אחד, והרגיש שכבר אין מוצא… שלא מכירים באמנות שלו, ושלא יצליח להתפרנס ממנה בחיים…  ועכשיו כאן, בלב תל אביב, מתחת לעירייה מוצג הומאז' ענק, לחמנית שלו, הפרח שמסמל אותו יותר מכל. כאן במעבר שוקק אנשים ותנועת מכוניות בחוצות העיר. במיקום מרכזי מאוד, וטעון משמעויות בתל אביב. אניסה אשקר עושה כבוד לחמניות שלו. וליבו וודאי מתרחב מנחת אי שם במקום מושבו במרומים…

וכאן , במקום הזה, גם קבעתי להיפגש עם חברתי עידית עמיחי  בערב ההשקה של קיר האמנות של אניסה אשקר.

"צובעת את חזרתךָ בריסיי, בצבעי חוטי השמש המוזהבים"

זהו השם הפואטי והציורי של העבודה שפותחת את קיר בעיר #9 יצירתה של אניסה אשקר שהושקה במסגרת אירועי "אוהבים אמנות. עושים אמנות" בתל אביב.

בערב ההשקה ערכה אניסה מיצג מיוחד בהשתתפות הקהל. המיצב הינו חלק מסדרת מיצבים שהחלה אניסה במהלך שהותה בתכנית הרזידנסי קריית האמנים בסיטה בפריז. בסדרת המיצבים, שנראה במבט ראשון כגרפיטי שטוף אור ושחור עם הצהוב של ואן גוך, נגיעות שחורות של גרעיני חמניות, ועיטורים בקליגרפיה ערבית טבולים בכחול ואדום – חוקרת אשקר את 14 דרגות האהבה בתרבות הערבית.

14 גוונים של אהבה: קליגרפיה בשפת האם של אניסה אשקר

כשרואים את הדמות המיוחדת של האשה המיסתורית הזאת ביצירת המחווה לוינסנט ואן גוך, עם עיטור הכתיבה בערבית על עור הפנים של אניסה, אי אפשר שלא להיזכר בסרטו המדהים והחושני של פיטר גרינאוויי "כתוב בעור" משנת 1966 שמתרחש ביפן. בסרט נאגיקו גיבורת הסרט, היא צעירה יפנית שבילדותה נהג אביה לכתוב על גבי פניה וגופה בקליגרפיה יפנית. בבגרותה היא חווה עונג אירוטי כאשר מאהביה כותבים על גופה קליגרפיה יפנית, והיא מתמכרת למגע המכחול על עורה החשוף.

כתוב בעור סרטו של פיטר גרינאוויי מ-1996 עוסק בקליגרפיה יפנית על הגוף כאקט אירוטי פולחני.

בהקשר היצירות של אשקר, עולות לתודעה גם יצירות האמנות בשחור על גבי עור של שירין נאשט, האמנית האיראנית, שמכסה את פניה או את כפםות רגליה בטקסט צפוף באותיות ערביות.  נאשט, מתעמתת בדרך זו בקודים דתיים, חברתיים ותרבותיים של החברה האיסלאמית ומצב האישה בחברה המוסלמית כיום. הנשים ביצירתה מצולמות כשגופן מעוטר בצפיפות קליגרפיה פרסית.

קליגרפיה ערבית היא הז'אנר הנעלה ביותר באמנות המוסלמית. בספרים על שירין נאשט האמנית האירנית הגולה שחיה בניו יורק, היא מתריסה באופן חתרני תוך שימוש בסוג האמנות שמותרת לגברים בלבד, כאמירה פמיניסטית נגד הקודים הגבריים של התרבות המוסלמית.  "הנשים של אללה",  הוא אחד בין עטיפות הספרים הרבים על שירין נאשט.  מקור הצילומים: אמזון.

 נראה שאניסה אשקר, מתכתבת עם גרינוויי ונאשט, בדרך מקורית משלה. דרך עור הפנים האישי והחשוף שלה היא מתעמתת עם הקודים החברתיים והפוליטיים, הדתיים והתרבותיים ששסביבתה מזמנת לחייה.

דרך האמנות המיוחדת שלה מספרת אניסה אשקר את חוויית הקיום שלה כאשה ערביה מוסלמית בחברה ישראלית, כילידת הגליל המערבי שחיה ופועלת בין עכו ותל אביב. דרך הקליגרפיה הערבית, אמנות גברית האסורה על נשים, שנחשבת בתרבות המוסלמית לדרגת האמנות הגבוהה ביותר, היא מתמודדת בצורה חזותית עם הנשיות ועם הערביות שלה. כאמנית שחשה בתודעתה את המפגש הלפעמים אלים בין התרבויות, היא יוצרת אמנות ערבית בתוך סביבה ישראלית. היא גם מבטאת את האמנות הים תיכונית הספוגה בערכי התרבות המערבית, ואפילו, גם עם קמצוץ של ניחוח מתרבות רחוקה שמגיעה מיפן.

אניסה, מהי עבורך המשמעות של הקיר המדבר הזה בתל אביב?

אני ביצירה כבר 21 שנה. ורציתי להראות קו דרך, שנכון לאינסטלשיין תוך התייחסות למקום. במיצב הזה התחלתי ב"אל אהוואה" – דרגה ראשונה באהבה. ומה שמוצג על הקיר זה מה שציירתי בתהליך של שנים. כל פעם אני בודקת מוטיב אחר של האהבה.

 

ההחמניה של אניסה אשקר, הופכת לחמניה סוערת עם משיחות אצבעות וכתמים שחורים על הצהוב של ואן גוך. מחווה מתמשכת לגאון הציור, שהחמניות הפכו להיות המסמן שלו. במעבר מתחת לבנין עיריית תל אביב יפו.  צילום: סיגל גליל

יש כאן עבודה שעשיתי במיוחד לקיר ולמקום הזה, שכוללת עבודות שהרגשתי שאי אפשר בלעדיהן. יש במיצב הזה 19 יצירות שמוצגות ברצף.  20 פאנלים. אחד הוא טקסט והשאר עבודות. כל עבודה עומדת בפני עצמה.

המיצב כולל עבודות מ-2016, 2019, וגם עבודה מ-2018 שעוד לא הצגתי אותה. האור השחור-צהוב. האור והחושך. התייחסתי אליהם ביצירות שלי. אני עוסקת במשמעות השחור. הכל מופיע בהרבה מהעבודות שלי. מתחיל מ-2003, עבודה בשחור ולבן.  ב-2004 לבן. ויש עבודות שבשמות שלהן מופיע הצבע הלבן או הצבע השחור. ויש  עבודות שלא הצגתי עדיין.  כמו העבודה לבן על לבן – שבה התכתבתי עם מאלביץ'.

מה מבטא צילום הדיוקן העצמי שלך עם החמניה שפותח את הקיר במעבר מתחת לבנין עיריית תל אביב?

בתצלום הדיוקן העצמי שלי המעוטר בפרח החמנייה מופיע המשפט ״צובעת את חזרתךָ בריסיי, בצבעי חוטי השמש המוזהבים״ כאיפור סביב עיני, בקליגרפיה בערבית, שפת אמי. התצלום, שנעשה בשנת 2005 בתחילת דרכי האמנותית, היה מחווה ראשונה שלי לוינסנט ואן גוך, שממשיך להיות מקור השראה משמעותי ביצירתי, כפי שאפשר לראות בעבודת הקיר כאן. עבורי ואן גוך מסמל את החופש לבחור בדרך חיים של יצירה, כביטוי לעצמי הסוער והאקספרסיבי, לתחושות ולרגשות המניעים את יצירתי.

מאז ועד היום, הפך איפור העין אצלי בטקסט פואטי לפעולה יום־יומית. בהמשך, הדיוקן העצמי המוצג כאן יוביל אותי לפעולת האיפור הגופנית כפעולה ציורית הבעתית יום יומית. ביצירתי אני חושפת ביטוי אמנותי עם משמעות פואטית,רומנטית, תרבותית, חברתית ופוליטית.

לעבודה קראתי בשם של הקליגרפיה שמצויירת מתחת לעין שלי בפורטרט שבו אני מצולמת עם החמניה של ואן גוך. יצרתי את העבודה הזאת כשהיה קיץ, חם, ובעצם החמניה מסמלת את הקיץ. הרבה שנים רציתי להתכתב עם ואן גוך. וזה התחיל מהעתקות של רפרודוקציות שלו מהספרים עליו. אך שום דבר שעשיתי לא יצא נכון. רציתי משהו שיהיה שלי. ואז כשעשיתי את הפורטרט, הרגשתי שאני עושה משהו שהוא לגמרי שלי, וגם התכתבתי עם ואן גוך.

מה עניין אותך בואן גוך?

שיטת הציור שלו עניינה אותי עוד כילדה.  דרך החיים שלו, הנדודים, הנסיעות בתקופות השונות שלו, בתקופה שהיה הרבה יותר קשה לנסוע. בעצם עבודות הפורטרטים שלו עוד לפני המצלמה, הוא עשה לנו את הסלפי בשפה של היום. הוא לא היסס להבין רגש, ולצייר מה שעובר על נפשו בפורטרטים שלו. השיטה המיוחדת של הציור שלו זה ריתק אותי. כי המסה ברמת החושניות של הצבע, והשפע שיש שם. אמנם לפי הסיפורים שזה הפוך. הוא מוגדר כאמן עני. אך הוא לא חסך מאיתנו את השפע של הציורים ושל הצבע.

דיוקן עצמי וינסנט ואן גוך
סן רמי, 1889, מוזאון אורסיי, פריז

איזה פורטרט של ואן גוך הכי משך אותך?

כולם חשובים לי באותה מידה. כל אחד מביע רגש מסויים. דרך הפורטרט יכולתי לעקוב אחר מצב הרגשות שלו. ומה שמעניין אותי בלב האמנות בעשיה שלי זה :  לאן העבודה מובילה? לאיזה רגש היא מכוונת.

הפורטרטים העצמיים של וינסנט ואן גוך כהשראה.
וינסנט ואן גוך, דיוקן עצמי עם כובע לבד, פריז , 1887-8,       מוזאון ואן גוך אמסטרדם הולנד. מקור הצילום ויקיפדיה

את משתמשת הרבה בצבע הצהוב במיצב שלך על הקיר, זהו הצהוב המיוחד של ואן גוך. מהו מסמל?

צהוב בשבילי זה השמש, וזאת גם החמנית. בערבית קוראים לחמניה זהרת עבד א שמס . פרח שהוא סוגד לשמש. שזה הסגידה לשמש. זו הסיבה שהעיניים שלי עצומות בעבודה. עוצמת את העיניים בשמש. אנחנו רואים את האנרגיות ואת ההילה. עוצמת את העיניים, כי האקט של הראיה הוא מפריע. זוהי אנרגיה שעוברת מעבר לראייה.

מהי הטכניקה של היצירות בקיר?

אין משיחות מכחול. הציורים עצמם נעשו בידיים על נייר.  לא יכולה לעבוד דרך מחשב. והדימויים הוגדלו על הקיר. זהו ציור ביד. בעצם גם החווייה הגופנית שלי. בקיר אני מתחילה בפורטרט המחווה שלי לואן גוך מ-2005, ומסיימת אותו בעבודות משנת 2019. אני משתמשת בצבעים הבסיסיים  של הפוביזם – צהוב, כחול, אדום. והרקע הלבן, המקום שהטקסט צובע. במקום הזה מתמצת את החווייה הגופנית והפיזית שלי בצורה ובאקט של הציור  –  גם בפורטרט וגם בציורים. זוהי חווייה גופנית בציור. החושניות הזאת היא כמו החושניות כשאני שמה את האודם על השפתיים. האודם של השפתיים הכתם האדום שמופיע בתוך התמונה.

פרח חמנית תמורת סיפור אהבה

אניסה מה התרחש במיצג שלך באירוע ההשקה של פתיחת הקיר?

קראתי למיצג 14 דרגות האהבה – אל-האווה. העבודה של המיצג גם מביעה  14 דרגות של אהבה בשפה הערבית. אל אווהה – באוויר. זוהי התאהבות לא מוגדרת. היא הההתחלה והיא הבלנס בשבילי.  התחלתי ב"אל אהוואה" – הדרגה הראשונה באהבה.  השלב הראשון של האהבה, מבקש לתאר את תחילתו של היווצרות רגש האהבה, שלב שבו מתחילים משיכה ותשוקה, אך הם עדיין אינם מוגדרים. וכך מתפתחת האהבה עד לשלב האחרון שלה שלב האהבה כטירוף, של אהבה עד מוות.

בערב הההשקה של הקיר האומנותי ישבתי ממש סמוך לפנלים של המיצב על הקיר במעבר מתחת לעיריית תל-אביב יפו, ולידי דלי מלא בפרחי חמניה. במהלך המיצג הזמנתי עוברים ושבים לספר לי סיפור קצר על אהבה ובתמורה ציירתי על פניהם טקסט של אהבה בערבית והענקתי להם פרח חמנית.

מתי נולד הרעיון לקיר שלך במסגרת קירות מדברים בתל אביב?

זה התחיל בעצם בפריז. פריז שואן גוך חיי בה. פריז ששהיתי בה במסגרת מילגת שהות בקריית האמנים הבינלאומית בסיטה, למשך חצי שנה מתחילת 2019. ראיתי את הדרך היצירתית שלו,  גם את היצירות הנהדרות שלו שמוצגות במוזאון האורסיי, ובמוזאונים אחרים בפריז.  בהמשך , כמו בחיים,  לא, אי אפשר לחזור על אותו הרגש. וזה כמובן גם מתייחס למיקום הספציפי, של הקיר במעבר מתחת לבניין העירייה. הדרך הזאת, שהיתה הדרך שלי לסטודיו הישן, זה המקום שחוויתי אותו כ-5 שנים. זה המסלול שאני הולכת לסטודיו שלי הישן באיבן גבירול. מכירה את הדרך כמו סוס. בכל מארג הרגשות עם הבנה מאוד עמוקה . ממש לא מזמן עברתי לסטודיו חדש בסדנאות האמנים של עיריית תל אביב.

"מכירה את הדרך הזאת כמו סוס…"  הדרך לסטודיו הישן.  קיר המיצב של אניסה אשקר.            צילום יוסי צברי

במקביל, פנו אלי מעיריית תל אביב, והזמינו אותי ליצור על הקיר שמיועד לאמנים להציג עליו את האמנות שלהם. וזה התאים לי.  בפרוייקט הזה אני מספר 9 במסגרת קירות מדברים וקיר בעיר.  8 אמנים כבר הציגו לפני כאן. כך שהיה לי מספיק זמן לעבוד על זה.

מה הנחה אותך בעבודה על המיצב בקיר הזה?

ראשית, חשוך שם – ורציתי אור. ואנרגיות טובות במקום חשוך בגלל הגשר. ושנית , עוד מימד של ההתייחסות שלי גם לביוגרפיה וליצירה של ואן גוך. הוא בשבילי מישהו שחוקר עמוק את העולם. חווה את הרגשות ומשתף את הקהל. ואני כאן במקום שהוא נגיש לקהל הרחב בלי שהוא צריך ללכת למוזאונים כדי לראות אמנות. לא לשכוח שאנחנו במצב כזה שנורא קשה למצוא חלל תצוגה, וכל מה שחווים האמנים בארץ. אז הפתרון הוא להוציא את החללים החוצה ולהעמיד את האמנות במקומות ציבוריים. עבורי זאת הזדמנות לחזור למקורות שלי ליצירה שלי, לפורטרט. וגם, לא לחכות למוזאונים, ולא לגלריות ולהציג מה שאתה חושב. זוהי הזדמנות בשביל יוצרים במצב כזה.

מאיזה אלמנטים מורכבת עבודת הקיר הענקית הזאת?

עבודת הקיר מאגדת את הסדרה ״בעקבות ואן גוך ומירו בחודש אוגוסט״ מ-2015 ואת סדרת העבודות ״הפרח הסוגד לשמש״ שנוצרה באוגוסט שעבר ב-2018.  בשיא החום, כשהשמש הקופחת מכה בי בדרכי לסטודיו הנמצא במרחק הליכה קצרה מקיר זה.

שיאו של המהלך הוא בסדרת עבודות מן השנה האחרונה, שבה אני חוזרת לכותרת ״צובעת את חזרתךָ בריסיי, בצבעי חוטי השמש המוזהבים״ כמחווה חומרית ופיזית, העוברת דרך הציור לפעולה פרפורמטיבית של ציור־איפור. זוהי פעולה חושית, חושנית, המתבצעת באמצעות אצבעות הידיים.

מה קורה כשאנשים רואים את קיר החמניות שלך?

בהליכה לאורך הקיר, מצטרפים אלי העוברים והשבים למסע מתמשך בן חמש עשרה שנים של מהלך היצירה, ולמסע בין עכו עיר הולדתי לסטודיו שלי בליבה של תל אביב; מסע מהצהוב של חולות הזהב של ילדותי בעכו, אל השמש היוקדת ואל האור של העיר.

"הנה באה ואן גוך" – היו אומרים עלי בעכו

אניסה אשקר נולדה בעכו בשנת 1979 במשפחה מוסלמית מרובת ילדים. בנעוריה היא למדה אמנות בבית ספר תיכון נוצרי קאתולי בגליל, בכפר עיבלין. במהלך שנות ה-2000, היא החלה לצייר על פניה מדי יום קליגרפיה בערבית. במשך שנות יצירתה השתתפה אניסה והציגה בתערוכות רבות בארץ ובחללים יוקרתיים כגון ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון באר שבע לאמנות, גלריות נבחרות ויצירותיה הוצגו בפסטיבלים ותערוכות בארץ וברחבי העולם כגון:  אתונה, טאלין, ניו ג'רזי, ניו יורק, ברלין, דיסלדורף, גרקוב, שטרסבורק, מינכן ולונדון ובפסטיבל עכו ופסטיבל פיגרס העיר של דאלי בספרד.

ביצירותיה היא עושה שימוש במדיה שונות כגון צילום, מיצג, מיצב או ציור. בעבודתיה בולט העיסוק בעירוב של ארוטיקה וסמליות, דימויים פוליטיים יחד עם זכרונות ילדות. מגיל 9 עד גיל 17 היא למדה  שיטות קליגרפיה שונות. קליגרפיה ערבית, קליגרפיה עברית תנ"כית וקליגרפיה אנגלית.

השמש הקופחת בדרך לסטודיו. צילום: סיגל גליל

במקביל לעשייתה האמנותית פועלת אשקר לאורך השנים גם בזירה החינוך לאמנות. פעילותה מאופיינת בשילוב בין יצירה להוראת אמנות. היא לימדה ומלמדת במוסדות חינוך שונים כגון מכללת מנשר לאמנות, ביתה הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב שנקר, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל,  המכללה לצילום במוסררה, המתנ"ס היהודי-ערבי ביפו, ואורט עכו.

אשקר זכתה בהערכה ופרסים יוקרתיים על מצויינות ומקויות באמנות מטעם מכללת בית ברל, מילגת אמן-מורה של משרד התרבות והספורט, פרס האמן הצעיר של משרד המדע התרבות והספור, מילגת שהיה Kunsthuas בדיסלדורף גרמניה, פרס האמנויות והמדעים ע"ש לנדאו של מפעל הפיס, ולאחרונה זכתה ב-2109 במילגת שהיה יוקרתית בקריית האמנים הבינלאומית ב"סיטה בפריז".

מי את אניסה אשקר?

נולדתי בעכו בשכונת ברבור. הורי ילידי עכו. אמא נולדה ב-1948 ואבא מבוגר ממנה ב-5 שנים. האמא שלי היא עקרת בית ומגדלת 11 ילדים למופת. כל הילדים טובים. אני אניסה מספר 7 בין האחים. זה מספר מזל. אנחנו 8 בנות ו-3 בנים. האחיות הן המשפיעות במשפחה. הקול הנשי מוביל אצלינו. אחיותי מקסימות. האבא עבד בהרבה עבודות. הוא היה מנהל מפעל קטן לפלדה בעכו, באיזור התעשיה. ובערב הוא היה דייג. הוא גם עבד בדואר כדוור. ואז לפני שנתיים גיליתי שאבא שלי היה גם צלם. היה לו איזה קטע של אמנות, שלא ידעתי עליו הרבה שנים.  אבל מי מתעסק באומנות?…

לאבא היה איזה קטע באמנות. רק לאחרונה גיליתי שהוא אהב לצלם. צילום ההורים בתערוכת "זהב שחור" במוזאון הנגב לאמנות .         צילום: סיגל גליל

אני שונה במשפחה. עשיתי תערוכת יחיד באורנים, ואני שילבתי צילום של אבא שלי בעבודות שלי. שילבתי תצלומי הורים, כמחווה לאבא שלי. והוא לא ידע, והבאתי אותו לפתיחה, עשיתי לו הפתעה. ואז הפעם הראשונה שאבא שלי נחשף לעבודות שלי. הוא התרגש. בשקט ממש. והיה לו כיף.

ההורים שלי לא ידעו מה זה אמנות. לא הבינו מאיפה זה בא להם. לא ידעו מה אפשר לעשות עם זה… אבל הם נתנו לי ללמוד כי הם ראו שאני מאמינה בזה. הייתי תלמידה מצטיינת. הצטיינתי בפיזיקה, ביולוגיה, והם חשבו שאני אהיה רופאה. אמרתי לאבא שלי ישל לכם מהכל טוב בין הילדים. טוב שיש לך גם בת אמנית במשפחה שתבנה קוסמוס. והוא חייך, וידע גם הבין שהדברים האלה הם שלו, ושזה בא ממנו. האסתטיקה,  העיניים שלי הם כמו העיניים שלו. הוא מתבונן עלי לרחוק, מתבונן ועוקב. יש לנו שיחות בימי שישי. שיחות של הבוקר. אנחנו צופים בטלויזיה בערוץ נשיונאל ג'אוגרפיק הערוץ של הטבע וזה ממש מרתק ומעניין בפני עצמו.

לא ידעתי שאני ממשיכת דרך.  במקרה, פעם אחת, האחיינים שלי חיפשו צילומים וריתק אותי מה שהם מצאו במגרה התחתונה והתחלנו להסתכל. זה היה צילום אינטימי בתוך חדר שינה. זה לא יכול להיות שמישהו אחר צילם. שאלנו את אבא שלי אבא מי צילם את הצילומים? אז הוא אמר לנו "זה אני"…  אחיינית שלי הקטנה בת 5 גם היא אמנית. אלמה, שואלת  מי זה? זהו סבא צעיר ויפה. דרך הדור השלישי, שהוא האחיינית הסקרנית שלי, גיליתי את כשרון הצילום של אבא שלי .

התחלתי לחפש, ועכשיו זה ארכיון משפחתי מתצלומי הורים. ריגש אותי שיש לזה בסיס.  חשבתי מאין המשיכה שלי לאמנות?… וכך במקרה גיליתי. ווזה מחזיר אותי לביוגרפיה של האמנים, ולביוגרפיה שלי.

פורטרט האבא – בתערוכת "זהב שחור" במוזאון הנגב לאמנות בבאר שבע. צילום: סיגל גליל

איזו מין ילדה היית?

הייתי ילדה טובה, עדינה, שקטה, שיש לה הרבה מה להגיד. והתבוננתי בדברים, ושואלת שאלות ואני חושבת שאני ממשיכה את זה, ואני מעבירה את זה הלאה דרך התלמידים או הסטודנטים שלי.

איך הגעת לואן גוך?

החשיפה הזאת לביוגרפיה של ואן גוך היתה בחטיבת הביניים. עם הרבה אהבה. זה היה מרתק. הרבה לפני שעשיתי את העבודה שלי על ואן גוך. אצלנו בשכונה, כשהיו רואים אותי היו אומרים עלי: הנה באה ואן גוך, באה ואן גוך. זה היה הכינוי שלי, גם במשפחה. ואז אני רואה שאפילו אנשים שלא בקיאים באמנות מכירים רק את ואן גוך מכל האמנות ומכל ההיסטוריה של תולדות האמנות.

צילומי המשפחה בתערוכה "זהב שחור"  צילום: סיגל גליל

איפה למדת?

למדתי בבית ספר יסודי ערבי בעכו. בתיכון עברתי לבית ספר קתולי נוצרי שנמצא בכפר עיבלין ליד תמרה כי רציתי ללמוד אמנות. נרשמתי בלי שההורים שלי ידעו. לא רציתי לאכזב אותם אם לא אתקבל. למרות שהיה קשה להתקבל לבית הספר היוקרתי הזה, אני התקבלתי.

איך היו הלימודים?

הלימודים שם היו מרתקים. ואהבתי מאוד את הלימודים. הם פתחו לי דלת לתולדות האמנות, ובכלל, זו היתה למידה מעשירה ועשיתי בזה בגרות ותמיד קיבלתי 125. הייתי תלמידה מצטיינת. למדתי שם 4 שפות: אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית.  דרך תולדות האמנות למדתי לספר סיפורים על הביוגרפיה של האמן, ומה מניע ליצור. הבנתי שאני יכולה דרך היצירה שלי לספר את הסיפור שלי ואת הביוגרפיה שלי. תמיד הייתי בספק. בודקת, חושבת, האם זה נכון, או בכלל.

ואיפה המשכת בלימודי אמנות שלך לאחר התיכון?

אחרי התיכון המשכתי במכללת גליל מערבי. בין השנים 1998-2000 למדתי שם פסיכולוגיה ותרפיה באמנות. למדתי המון ועשיתי התמחות בתחריט ובפיסול. והמקום הכתיב את העשייה. בגלל שהייתי קרובה לבית ולחומרים בפיסול, עשיתי איסטליישן גדולים. בסדנת תחריט עם דרורה דקל יצאו לי דברים מדהימים. כבר בגיל 19 הצגתי בבית הגפן.

אחר כך, בין השנים 2001-2004  למדתי לתואר MFA  במדרשה לאמנות בית ברל בכפר סבא. מקום נהדר. מקסים. 4 שנים של למידה ובדיקה ומחקר. ריתקה אותי החווייה להתמודד בזיקה אל הטבע ולעסוק באמנות. עשיתי המון. היה ידוע שבזמן החופש, הייתי לוקחת קורסים שלא הייתי צריכה, להתנסות אצל כל האמנים מהשורה הראשונה. רציתי להכיר אפשרויות לבחירה. תמיד היו מוצאים אותי בספריית הויידיאו בספריה למעלה. זה העולם שלי.

כתוב בעור

איך הסתדרת שם בכפר סבא?

אחרי 3 חודשים, בשנה הראשונה החלטתי שאני לא מחכה לתור הארוך לקבל כתת חלל. והחלטתי שאני לוקחת את החלל תצוגה שלי החוצה, למקום הכי טבעי שלי כאישה. על הגוף שלי. התחלתי לצייר קליגרפיה, שהיא אמנות הכתב הערבית הגבוהה, המכובדת, והנערצת בתרבות הערבית – על הפנים שלי. וכך, אני לא תלויה באחרים לצורך מציאת חלל כדי ליצור את האמנות שלי. כך גם אני יכולה לבטא את זהותי כערביה. לחשוף את  הערכים שלי. וזהו הפרוייקט הגדול של החיים שלי. הגוף שלי. אמנות גוף. עם הסטודיו הראשון שלי. וזהו נושא שאני ממשיכה איתו עד היום.

כבר בשנה הראשונה ללימודים החלטתי להמשיך את העיסוק בקליגרפיה, בשילוב הרצון לעסוק בגוף ווליצור אמנות מנקודת מבט כאשה ערביה. התחלתי לכתוב מילים ומשפטים בערבית על הפנים שלי.

מה כתבת על הפנים?

בהתחלה כתבתי שורות מתוך שירי המשורר מחמוד דרוויש, ומכתביו של הסופר הסורי מוחמד אלמאעו'וט, כמו "فالحرية تأخذ بالمخالب والأسنان" (החירות נלקחת בשיניים ובציפורניים). מאוחר יותר התחלתי לכתוב מילים בודדות ומשפטים משלי  כמו:  "عمري" (חיים שלי/אהובי), "اكتبي" (תכתבי), "علمني" (לימד אותי) ו"الليلة" (הלילה), ו"اكثر واكثر" (יותר ויותר), טקסטים שהשתנו כל יום על הפנים שלי בקליגרפיה.

האם הקליגרפיה הערבית באמנות שלך היא סוג של מחאה פמיניסטית בתרבות המוסלמית? והצהרה תרבותית בחברה הישראלית?

הקליגרפיה הערבית באמנות המוסלמית היא באמת במרכז. אמנות גברית האסורה על נשים. בתקופה שיצרתי את הקליגרפיה לא היה לה מקום. עכשיו זה חוזר ויש לזה מקום. ובכלל, אשה שעושה את הקליגרפיה והחותם של כף היד שלה.

קליגרפיה בצבעי יסוד: אדום צהוב שחור ולבן. צילום: סיגל גליל

מה משמעות הטקסטים שלך בקליגרפיה על הפנים?

כתיבת הטקסטים על הפנים שלי בקליגרפיה, שנמשכת יום יום משנת 2000, היא למעשה פעולת מיצג יומיומית שלי.   אפשר למצוא טקסטים בקליגרפיה גם בחלק מיצירות האמנות שלי. כמו למשל  בסדרת תצלומים – דיוקנאות עצמיים בהם אני נראית ושעל פני כתובים משפטים שונים בקליגרפיה ערבית, כגון: "الحرية تقود الشعب" (החירות מובילה את העם), "سجل : انا عربية حرة" (תרשום: אני ערבייה חופשייה), ו"ديري باللك على حالك" (תשמרי על עצמך).

מה היו התגובות לאמנות הזאת?

היו שלל תגובות. היו חיוביות והיו גם כאלה שלא. היו ששאלו: האם זה באמת אמנות?… זה נראה כאילו שאת מאפרת מקצועית.  וזה פותח את הדיון כל פעם מחדש. ואני אומרת: "לא!  זוהי עבודת האמנות שלי, גם ברחוב ובגם במדרשה".

איזה זכרונות יש לך מהגליל בתקופה הזאת?

הסתובבתי בטבע. במקומות מרתקים עם הרבה השראה. הייתי הרבה בים. יש לי גם החוף שלי בעכו. יש לי קשר מיוחד לים. וגם כמה מהעבודות שלי מתחברות לנושא הים. כך לדוגמא הקשר שלי עם הים היה גם באיוונט מיצב , במיצג של פיתחת התערכה שלי זהב שחור במוזאון הנגב לאמנות. כשהבאתי גלונים של מי ים מעכו ושפכתי אותם ברחבה של המיצג בפתיחה על רצפת חצר המוזאון , על השטיח, ואחר כך שיפשפתי יקירצפתי את השטיח במברשת. אל הים אני מתייחסת גם במיצבים של גבעות החול באותה תערוכה,  החול שנמצא על שפת הים שלי בעכו. בים, כמו במדבר, יש חול. כמו החול שמקיף וסובב את באר שבע, העיר שבה הוצגה התערוכה הגדולה שלי, במבנה שפעם היה מסגד, ליד בניין הסאריה ההיסטורי. יש  איזה דיוקן שלי  "אני והים דומים, שנינו מלוחים" שהוצג בתערוכה הקבוצתית "הים האחר" –  שנערכה ב-2007 בבית האמנים בירושלים. אוצרות התערוכה היו קציעה עלון, דליה מרקוביץ.

"אני והים של עכו שווים. שנינו מלוחים…" אהבה לים של עכו משולבת בעבודות  ובמיצגים של אניסה אשקר. הצילום באדיבות האמנית.

 

בצילומים: הים של עכו, על השטיח בחצר המסגד בבאר שבע. אניסה אשקר במיצב בפתיחת התערוכה "זהב שחור" במוזאון הנגב לאמנות.  הצילום באדיבות מוזאון הנגב לאמנות.

השהייה בפריז – חזרתי עם קו מחשבה על היצירה שלי

מה זה בדיוק הסיטה בפריז?

הסיטה בפריז אלה כמה בניינים , שאליהם באים אמנים מכל העולם במסגרת מילגת שהות רזידנסי. אני גרתי בבניין הראשי שלהם. והיה לי סטודיו ודירה בחלל אחד. הייתי שם חצי שנה מפברואר עד אוגוסט 2019.

כל יום במוזאון אחר. "ראיתי ציורים של ואן גוך במוזאון האורסיי". בתחנת הרכבת הישנה  בגדה השמאלית של נהר הסיין יצירות מופת של האימפרסיוניסטים והאמנים שיצרו בעיר האורות.   מקור הצילום: ויקיפדיה.

איך היה בפריז? מה חווית בעיר האורות והאמנות?

זו היתה תקופה משמעותית בחיי שהשפיעה ותשפיע על העתיד. אני עם פרספקטיבה. אני יודעת מה כן ומה לא על היצירה שלי. אני עם קו מחשבה. בעתיד יש תוצרים למה שהיה בפריז למשך שנה. ריתק אותי המקום להיות בעיר של האמנות עם ההסטוריה של האמנות המערבית . במיוחד להיפגש איתה ולהנגיש אותי לאמנות הזאת במוזיאונים של פריז, בצורה יומיומית, עם היצירות שהשפיעו על היצירה שלי במשך כל השנים.

אהבתי את השגרה המדהימה שאין לי אותה כאן. להיות בסטודיו והיום שלי מתחיל בזה שאני מתחילה עם היצירה החדש שלי . הקפה הראשון שלי בסטודיו. אני משקיפה מהקומה הרביעית ורואה את הסיין והנוטרדאם. מכינה את הסטודיו ליום עבודה. אני חייבת לעבוד נקי ומסודר. הלכלוך זה הלכלוך של הנקי. מושגים שעבדתי איתם במושגים של פילוסופיה, פסיכולוגיה.

 

הצפיה באמנות כחלק מן השגרה שאין לי אותה כאן בארץ. מוזאון הלובר. חצר נפוליאון עם פירמידת הזכוכית. מקור צילום ויקיפדיה.

אני מתחילה את היצירה בנקיון וסדר בשולחן. עובדת. יורדת למטה והולכת למוזאון ברגל. בלי רכבות. בלי מטרו. מגיעה למוזאון אל ושם 4 שעות לפחות אני מתבוננת, וחוזרת ואף פעם לא מספיק. מגייסת עוד חברה או חבר מהיוצרים שפגשתי.  "היום יש לנו את המוזיאון הזה לראות"…  הצפיה באמנות כחלק מן השגרה חוץ מהיצירה. אורח חיים מושלם ליצירה. יכולתי ליצור ויצרתי המון. היה שקט פנימי של הקשבה. של יצירה pure  בלי רעשים מסביב.

איזה אמנים הכרת בפריז?

אמנים בינלאומיים, מכל התחומים. הכרתי בפריז אמנים מדרום אפריקה, שוויץ, טוניס, אלג'יר, ואמנית יפנית אחת וגם אמריקאית, ועוד.  התחברתי עם החברה היפנית. שהיתה מאוד מופתעת שידיעתי הרבה דברים על יפן. היא דיברה אנגלית בקושי, אבל לא היה צריך לדבר הרבה. היא בטח תבקר אותי בארץ. אנחנו בקשר מאז.

חיים פילוסופיים : אני מרגישה כמו ואן גוך. כל הזמן בתנועה

איך החיים שלך מתפצלים בין עכו לתל אביב?

אין פיצול. זה בדרך. הדרך הארוכה של היצירה והמחשבה. אני מתחברת להליכה הזאת של הפילוסופים ביוון העתיקה.  האקרופוליס, המחשבות בהליכה, המחשבה והשוטטות. מימד הזמן והתנועה, ותוך כדי נסיעה ברכבת. את קשובה לקו המחשבה הפנימי שלך. והכל מקבל השראה בדרך אחרת. את רואה את החיים, את הדינמיקה של החושים.אני מרגישה כמו ואן גוך. כל הזמן בתנוכה. אפילו בתוך הסטודיו. אני כל הזמן הולכת. גם בציור, אני לא מציירת בישיבה. אני מפעילה את כל הגוף.

החיים כתנועה. אני מרגישה כמו ואן גוך, שהיה כל הזמן בתנועה. בציור: האמן בדרכו לעבודה, או הדרך לטרסקון. וינסנט ואן גוך ארל 1888.

למה חשוב ללמוד וללמד אמנות?

אני מאמינה בחינוך לאמנות . היה לי קשה להגיע לחינוך לאמנות. בכלל צריך שהחינוך לאמנות יהיה נגיש. צריך שיהיה לאמנות מקום, ומקום מכובד.

אניסה, אני רואה משהו מאוד יפני בעבודות שלך. מין סוג של מינימליזם, בצבע, בצורות, בקליגרפיה.

אני מאוד מושפעת מאמנים יפניים. מאוד מעריצה ואני מנסה גם עם הרקע של האורנמטיקה והקליגרפיה הערבית להגיע למקום של מינימליזם, והאין שנמצא ביש. גם בפורטרט שלי יש נגיעה מאוד יפנית. השפתיים , האודם. נקודה אדומה על התמונה.

שנים אני רוצה לנסוע ליפן. כל מה שאני יודעת על יפן הוא דרך המדיה , הספרים והסיפורים. מאוד מתכתב לי עם ואן גוך, שגם הוא הכיר את יפן דרך ההדפסים היפניים , והוא גם התייחס ליפן בציורים

נראה שהחמניה חוזרת ומהדהדת ומופיעה בכל הלוחות שלך.

החמניה חוזרת ומאתגרת אותי מחדש. ציור של החמניה. כל כמה שנים. כל 3-4 שנים, חוזרת לחמניה, וזה חוזר באופן אחר לגמרי… בכל עבודה גם שיש עיקרון של אדום, צהוב ושחור הצבעוניות חוזרת בצורה אחרת.

 

                                         החמניות הסוערות של אניסה אשקר בהשראת וינסנט ואן גוך : מקליגרפיה בערבית לכתמי צבע חופשיים, בשחור על צהוב. מעבר הדרגתי ממשמעות סימבולית למופשט פואטי.

                 והצהוב היה צהוב מאוד. עם שחור. צילום הפנלים בקיר בעיר # 9 :  סיגל גליל.               

 ציור ואן גוך ואזה עם 14 חמניות  ארל 1889.   מוזאון סייג'י טוגו טוקיו, יפן.   

אומרים שמביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם. לקראת סיום הכתבה המסתעפת הזאת על אניסה אשקר, החלטתי לעשות גם סיכום קצר. ומצאתי באתר של הבית לאמנות ישראלית את הצהרת האמן של אניסה אשקר. ואני מביאה אותו כאן בפניכם הקוראים ככתבו וכלשונו.

ראש עיריית תל אביב רון חולדאי עם אניסה אשקר בערב השקת "קיר בעיר9# " במיצב המחווה לוינסנט ואן גוך והעיר בלי הפסקה. זוהי עבודת קיר בפרויקט "קיר בעיר – אמנות על הדרך" הצילום באדיבות האמנית אניסה אשקר.

אניסה אשקר: הצהרת אמן

"כאישה ואמנית ערבייה-ישראלית יש לי פרספקטיבה ייחודית בהיכנסי לעולם האמנות, דרך השפה המשותפת שיש לי עם אנשים שונים שחולקים איתי לפחות אחד מן המאפיינים האלה. כאמנית, אני מנסה לאתגר את הדרך בה אנחנו, נשים, ערבים, אמנים, חווים את הקיום האישי והמקצועי שלנו. נקודת מוצא כזו מאפשרת לי להשתמש באמנות על מנת לחקור את הדרכים הספציפיות בהן התעצבה הגדרת הנשיות בחברה הערבית והדרכים בהן נושאים וחומרים נשיים מתקשרים לטקסים ולפרקטיקות מקודשות בדת, בתרבות, במוסדות החברתיים ובמערכת האמונות של שני המגזרים – הערבי והיהודי. דרך האמנות אני מעוניינת לחקור כיצד המערכות והמוסדות הללו מונעים מנשים וממיעוטים את האפשרות לפתח לעצמם קול וזהות אישיים ויצירתיים. הנושאים האלה קשורים באופן ישיר לשינויים באטמוספרה הפוליטית-חברתית הנוכחית ומהווים הזדמנות לפתוח דיון בנושאי מגדר בחברה ובתרבות הערבית. שאלות אלה הן רלוונטיות גם לאור השאלות הפוליטיות הרחבות השייכות ליחסי יהודים-ערבים ולמאבקי הכוחות בישראל ובשטחים.

בעבודותיי אני מעלה גם שאלות הקשורות למהות האמנות עצמה ולגבולות שבין היצירה לאמן, תוך שאני משתמשת בגופי ובפניי כבבד קנבס אותו אני מקשטת בקליגרפיה ערבית, כסמל למנהגים דתיים, עממים וחברתיים במסורת הערבית. בארבע עשרה השנים האחרונות הרחבתי את הפרקטיקה הזו גם אל העולם האמיתי ואני מעטרת את פניי מדי בוקר בקליגרפיה גם ללא תלות בפרוייקט ובכך מסמנת את עצמי, את זהותי ואת תרבותי לעיני כל באופן ברור וחד משמעי." 

זהב שחור

ד"ר דליה מנור, מנהלת וואצרת מוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע, כותבת בהערה לכתבה שפורסמה באתר האמנות ערב רב. "הדיאלוג של אניסה אשקר עם תרבות אירופה הקלאסית והמודרנית ועם יצירות איקוניות שלה כפי שמתבטא למשל בתערוכתה "זהב שחור" במוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע מציע מפתחות נוספים לפרשנות. בעבודות אלה אשקר מבקשת למצב את אמנותה בהקשר לתולדות האמנות ולא רק בהקשר הפוליטי/אוריינטליסטי שאיפיין את הפרשנות המוקדמת של עבודתה כפי שצויין במאמר כאן. בתערוכה היא גם פונה אל מקורותיה האישיים, ובמיוחד המשפחה, ההורים – נושא לא שכיח באמנות העכשווית שמעיד על רצונה להתחבר לשורשים אותנטיים מבלי שאלה ישמשו בהכרח ייצוג של קבוצה אתנית או סוגייה פוליטית".

 

 

עידית עמיחי מנהלת הבית לאמונת ישראלית ואורחים מתכבדים בתמרים מצופים בעלי זהב. זו התקרובת שהכינה אניסה אשקר במיצג  הפתיחה של התערוכה "זהב שחור" במוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע.        הצילום באדיבות מוזאון הנגב לאמנות

אצבעות אוחזות בתמר שחור מצופה בעלה זהב. בפתיחת התערוכה זהב שחור.   צילום: סיגל גליל.

בפתיחת התערוכה "זהב שחור" אניסה אשקר עם עמוס שוקן, מוציא לאור אספן ופטרון אמנות. הצילום  באדיבות מוזאון הנגב לאמנות

 

רוביק דנילוביץ' ראש עיריית באר שבע עם אניסה אשקר בפתיחת התערוכה "זהב שחור" במוזאון הנגב לאמנות. הצילום באדיבות מוזאון הנגב לאמנות.

בימים אלה כשהחמניות המפורסמות של ואן גוך כלואות בחשיכה מאחורי סורג ובריח בחמישה מוזיאונים סגורים ברחבי העולם בצל הקורונה, זוהרות החמניות של אניסה אשקר במעבר הפתוח מתחת לבנין עיריית תל אביב.  ממש סמוך לככר רבין,  עכשיו בחסות סגר הקורונה פחות אנשים יכולים להתרגש מהחמניות המוצגות במרחב הפתוח במקום שבימים כתיקונם היה סואן, הומה תנועה וחשוף לעיני ציבור הרחב.

אניסה אשקר יוצרת קליגרפיה ערבית ומעניקה פרח תמורת סיפור אהבה בפתיחת "קיר בעיר # 9" פרוייקט שיזמה מחלקת האמנויות של עיריית תל אביב, ואצרה עדנה מושנזון. החמניות בהשראת ואן גוך מעבירות מסר של שלום ואהבה. צילום סיגל גליל.

את אניסה אשקר הכרתי כאמנית בשנת 2009 בתערוכה "ואן גוך בתל אביב" שציינה יובל  25 שנה למוזיאון ראובן רובין. הפנטה אותי העבודה שלה המתכתבת בצורה פואטית ושובת לב עם החמניות האיקוניות של ואן גוך. צילום הפורטרט של אניסה, שאת שיערה מקשטת חמניה צהובה פורחת, ועל פניה טקסט מצוייר בקליגרפיה ערבית, מהדהד את הקשר האינטימי ביותר בין אניסה לאהוב ליבי וינסנט ואן גוך, ואולי גם לקשר הסמוי שלה לתרבות יפן. אניסה מכניסה את החמנית של גאון הציור אדום השיער כחלק אינטגרלי לפורטרט העצמי שלה, שחושף טפח מזהותה הישראלית, ערבית פלסטינית, וכאמנית בינלאומית החשופה לתרבויות המערב, המזרח התיכון, והמזרח הרחוק.

"צובעת בריסי…"   עבודת מחווה ראשונה לוינסנט ואן גוך עם החמניה האיקונית שלו. אניסה אשקר 2005.                                                                 הצילום באדיבות האמנית.

בתערוכה המיוחדת הזאת, שהציגה את טביעות האצבע העמוקות של וינסנט ואן גוך באמנות הישראלית דרך יצירות הומאז' של דורות של אמנים ישראליים שהושפעו ממנו והעריצו אותו, היו  אמנים החל מראובן רובין, אריה ארוך, יגאל תומרקין, מנשה קדישמן, אביבה אורי, משה גרשוני, יאיר גרבוז,  דרך מאיה כהן לוי, אוסבלדו רומברג ופיצ'חדזה ועד אניסה אשקר, כמו גם רבים אחרים.  העבודה של אניסה אניסה אשקר, שבה היא מתייחסת לחמניות האיקוניות של ואן גוך, חודרת לתודעה ובלתי נשכחת.

לאחר ההתרגשות בערב הפתיחה החגיגי בהשתתפות פרופסור מוטי עומר מנהל מוזאון תל אביב, ובכירים מעולם האמנות הישראלי כגון פרופסור מיכאל לוין ועוד, חזרתי שוב לתערוכה המפעימה כמו חולת ירח . הפעם בסיור מודרך ויחד עם הסטודנטים שלי שהשתתפו בקורס על ואן גוך שלימדתי באוניברסיטה. ושוב, מבעד לכ-70 יצירות, הדמות השקטה והמיסתורית של אניסה, עם החמניה של ואן גוך שהפכה להיות הסמל האיקוני של ואן גוך, בעיניים עצומות ומאופרת ברסיסי זהב, וקליגרפיה ערבית סביב העין – הותירה עלי רושם עז.

לראשונה הזדמן לי לפגוש אישית את אניסה בשנת 2010 בבית ציוני אמריקה. אי אפשר היה שלא לזהות אותה בתוך קהל שלמעלה מ-100 איש שהגיעו להרצאה שלי "ואן גוך-יפן: סיפור אהבה".  על פניה היתה מצוייר טקסט בקליגרפיה ערבית, שהפך לסימן ההיכר שלה.

מאז נפגשנו עוד כמה פעמים בנסיבות מרתקות.  אם זה בפתיחה המרגשת של תערוכת היחיד שלה "זהב שחור" במוזאון הנגב לאמנות בבאר שבע, במסגד שבו שוכן המוזאון לתרבויות האסלאם ועמי המזרח, שבה ערכה מיצג עוצר נשימה. לבושה בשמלה ערבית רקומה, היא חילקה לאורחים תמרים מצופים בעלי זהב, ושפכה גלוני מי ים שהגיעו מעכו על שטיח שהיא קירצפה וניקתה, תוך כדי דיבור בערבית.

שופכת מי ים מעכו במסגד הישן בבאר שבע שהפך למוזאון. אניסה אשקר במיצג הפתיחה של התערוכה "זהב שחור" במוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח במוזאון הנגב לאמנות.               צילום סיגל גליל

פעמים אחרות שמחתי לראות אותה בהרצאתי "ואן גוך משוגע או גאון" בגלריה עמליה ארבל בתל אביב, או בבית קפה תל אביבי עם חברתי עידית עמיחי, שאת סלון ביתה מקשטת העבודה המיוחדת הזאת של אניסה, ומחברת בין שלושתנו.

תמיד פניה של אניסה מעוטרים באיפור מקורי ומסקרן שמזמין התבוננות בפניה. היא מציירת מדי יום בכתיבה תמה של קליגרפיה טקסטים בערבית. בדרך כלל בצבע שחור, ולפעמים עם נגיעות של כחול או תורכיז. על שפתיה כתם עז בצבע אדום. ופיה נראה כמו דובדבן בשל. עיניה מאופרות למשעי. וזאת אחת מדרכי הביטוי האמנותיות שלה. אמנות גוף. כשהאמנות שלה כתובה בשפת אימה, ויוצרת דימוי שמיד מסמן אותה כאחרת. כערביה. מישהי שטומנת בחובה סוד, מיסתורין, ומסרים בלתי מפוענחים.

קיר מדבר מספר 9 אניסה אשקר מדברת אהבה בחמניות של ואן גוך. המעבר הסואן מתחת לעיריית תל אביב .  צילום: יוסי צברי

יצירת המחווה שלה שיצרה לואן גוך בשנת 2005 , הפכה להיות עבודה איקונית של אניסה אשקר, שחוזרת לתודעה הציבורית מדי פעם. לאחרונה, צילום הפורטרט המדהים שלה, פותח את הקיר האמנותי והמיצב  בפרוייקט המדהים "קירות מדברים # 9", ביוזמת המחלקה לאומנויות של עיריית תל אביב יפו, שאצרה עדנה מושנזון.

זהו קיר אמנות מתמשך שאורכו 40 מטר, המוצב במפלס הרחוב ממש מתחת לבנין עיריית תל אביב. במעבר הסואן שחוצה את רחוב איבן גבירול שעובר מרחוב בלוך אל שדרות בן גוריון, במרחק נגיעה מככר רבין.

מקום טעון זכרונות טראומטיים.

אמנות כשכבות זכרון ומשמעות היסטורית   

התרגשות עזה תקפה אותי פתאום כשהגעתי בערב פתיחת המיצג עם המיצב של אניסה אשקר אל המעבר הסואן שחוצה את רחוב איבן גבירול אל שדרות בן גוריון, במרחק נגיעה מככר רבין. הסקרנות שלי היתה עצומה. כל כך ציפיתי לראות את הקיר הזה. בעיקר בגלל שידעתי שיופיע בו הומאז' לוואן גוך, האמן שאני חוקרת ומעריצה מזה שנים. זה היה בסופו של יום עמוס.  בחזרה מעין חרוד מסיור עיתונאים בתערוכת חיים סוטין במוזאון …… זה היה בערב סתיו ה-7.11.2019.

אנדרטת זיכרון לרצח יצחק רבין, רחוב איבן גבירול , למגלות בניין עיריית תל אביב
"רבין, סליחה". האנדרטה לזכרו של יצחק רבין במקום שנרצח לאחר עצרת השלום ב-4.11.1995. למרגלות עיריית תל אביב. מעבר לפינה "הקיר בעיר" עם תצוגות האמנות והמיצב של אניסה אשקר. שנרצח לאחר עצרת השלום ב-4.11.1995. מקור הצילום: ויקיפדיה.

דמעות עמדו לי בעיניים. ורעדתי בכל הגוף… לא יכולתי לשכוח, שכאן, בדיוק כאן, התרחש הרצח של יצחק רבין. בדיוק לפני 24  שנים ושלושה ימים. ממש כאן למרגלות בניין עירית תל אביב בעצרת השלום ב-4.11.1995. שנערכה בככר מלכי ישראל, ששמה הפך לככר רבין אחרי מעשה הנבלה המזעזע שגם רצח את השלום.

לא יכולתי לעצור את הזכרונות שעלו וצפו בדימיוני. כאן במקום הזה, ממש מעל לקיר האמנות הזה, המעבר הזה היה מלא בכל הציורים, המילים, הפרחים, הנרות והדמעות של מעגלי המתאבלים על מותו של רבין.  הם ישבו כאן ימים ולילות. כאן על המדרכה הזאת וביכו את מותו של השלום. זה היה בסתיו 1995. כאן ישבנו וגם בכינו בזכרנו את רבין וואת חזון השלום.

"יצחק רבין סליחה ששתקנו", 1995. אוסף טבנקין, 1995-הספריה הלאומית. הטקסטים וביטויי האבל על הקיר לאחר רצח רבין . עכשיו המקום הפך לקיר תצוגה לאמנות חוצות. כותל שטומן בחובו כמה רבדים של זיכרון.

גם לא יכולתי להירגע מלחשוב על וינסנט ואן גוך גאון הציור, האמן המיוסר שקטף את חייו במו ידיו,  לאחר שלא הצליח למכור בחייו אלא רק ציור אחד, והרגיש שכבר אין מוצא… שלא מכירים באמנות שלו, ושלא יצליח להתפרנס ממנה בחיים…  ועכשיו כאן, בלב תל אביב, מתחת לעירייה מוצג הומאז' ענק, לחמנית שלו, הפרח שמסמל אותו יותר מכל. כאן במעבר שוקק אנשים ותנועת מכוניות בחוצות העיר. במיקום מרכזי מאוד, וטעון משמעויות בתל אביב. אניסה אשקר עושה כבוד לחמניות שלו. וליבו וודאי מתרחב מנחת אי שם במקום מושבו במרומים…

וכאן , במקום הזה, גם קבעתי להיפגש עם חברתי עידית עמיחי  בערב ההשקה של קיר האמנות של אניסה אשקר.

"צובעת את חזרתךָ בריסיי, בצבעי חוטי השמש המוזהבים"

זהו השם הפואטי והציורי של העבודה שפותחת את קיר בעיר #9 יצירתה של אניסה אשקר שהושקה במסגרת אירועי "אוהבים אמנות. עושים אמנות" בתל אביב.

בערב ההשקה ערכה אניסה מיצג מיוחד בהשתתפות הקהל. המיצב הינו חלק מסדרת מיצבים שהחלה אניסה במהלך שהותה בתכנית הרזידנסי קריית האמנים בסיטה בפריז. בסדרת המיצבים, שנראה במבט ראשון כגרפיטי שטוף אור ושחור עם הצהוב של ואן גוך, נגיעות שחורות של גרעיני חמניות, ועיטורים בקליגרפיה ערבית טבולים בכחול ואדום – חוקרת אשקר את 14 דרגות האהבה בתרבות הערבית.

14 גוונים של אהבה: קליגרפיה בשפת האם של אניסה אשקר

כשרואים את הדמות המיוחדת של האשה המיסתורית הזאת ביצירת המחווה לוינסנט ואן גוך, עם עיטור הכתיבה בערבית על עור הפנים של אניסה, אי אפשר שלא להיזכר בסרטו המדהים והחושני של פיטר גרינאוויי "כתוב בעור" משנת 1966 שמתרחש ביפן. בסרט נאגיקו גיבורת הסרט, היא צעירה יפנית שבילדותה נהג אביה לכתוב על גבי פניה וגופה בקליגרפיה יפנית. בבגרותה היא חווה עונג אירוטי כאשר מאהביה כותבים על גופה קליגרפיה יפנית, והיא מתמכרת למגע המכחול על עורה החשוף.

כתוב בעור סרטו של פיטר גרינאוויי מ-1996 עוסק בקליגרפיה יפנית על הגוף כאקט אירוטי פולחני.

בהקשר היצירות של אשקר, עולות לתודעה גם יצירות האמנות בשחור על גבי עור של שירין נאשט, האמנית האיראנית, שמכסה את פניה או את כפםות רגליה בטקסט צפוף באותיות ערביות.  נאשט, מתעמתת בדרך זו בקודים דתיים, חברתיים ותרבותיים של החברה האיסלאמית ומצב האישה בחברה המוסלמית כיום. הנשים ביצירתה מצולמות כשגופן מעוטר בצפיפות קליגרפיה פרסית.

קליגרפיה ערבית היא הז'אנר הנעלה ביותר באמנות המוסלמית. בספרים על שירין נאשט האמנית האירנית הגולה שחיה בניו יורק, היא מתריסה באופן חתרני תוך שימוש בסוג האמנות שמותרת לגברים בלבד, כאמירה פמיניסטית נגד הקודים הגבריים של התרבות המוסלמית.  "הנשים של אללה",  הוא אחד בין עטיפות הספרים הרבים על שירין נאשט.  מקור הצילומים: אמזון.

 נראה שאניסה אשקר, מתכתבת עם גרינוויי ונאשט, בדרך מקורית משלה. דרך עור הפנים האישי והחשוף שלה היא מתעמתת עם הקודים החברתיים והפוליטיים, הדתיים והתרבותיים ששסביבתה מזמנת לחייה.

דרך האמנות המיוחדת שלה מספרת אניסה אשקר את חוויית הקיום שלה כאשה ערביה מוסלמית בחברה ישראלית, כילידת הגליל המערבי שחיה ופועלת בין עכו ותל אביב. דרך הקליגרפיה הערבית, אמנות גברית האסורה על נשים, שנחשבת בתרבות המוסלמית לדרגת האמנות הגבוהה ביותר, היא מתמודדת בצורה חזותית עם הנשיות ועם הערביות שלה. כאמנית שחשה בתודעתה את המפגש הלפעמים אלים בין התרבויות, היא יוצרת אמנות ערבית בתוך סביבה ישראלית. היא גם מבטאת את האמנות הים תיכונית הספוגה בערכי התרבות המערבית, ואפילו, גם עם קמצוץ של ניחוח מתרבות רחוקה שמגיעה מיפן.

אניסה, מהי עבורך המשמעות של הקיר המדבר הזה בתל אביב?

אני ביצירה כבר 21 שנה. ורציתי להראות קו דרך, שנכון לאינסטלשיין תוך התייחסות למקום. במיצב הזה התחלתי ב"אל אהוואה" – דרגה ראשונה באהבה. ומה שמוצג על הקיר זה מה שציירתי בתהליך של שנים. כל פעם אני בודקת מוטיב אחר של האהבה.

 

ההחמניה של אניסה אשקר, הופכת לחמניה סוערת עם משיחות אצבעות וכתמים שחורים על הצהוב של ואן גוך. מחווה מתמשכת לגאון הציור, שהחמניות הפכו להיות המסמן שלו. במעבר מתחת לבנין עיריית תל אביב יפו.  צילום: סיגל גליל

יש כאן עבודה שעשיתי במיוחד לקיר ולמקום הזה, שכוללת עבודות שהרגשתי שאי אפשר בלעדיהן. יש במיצב הזה 19 יצירות שמוצגות ברצף.  20 פאנלים. אחד הוא טקסט והשאר עבודות. כל עבודה עומדת בפני עצמה.

המיצב כולל עבודות מ-2016, 2019, וגם עבודה מ-2018 שעוד לא הצגתי אותה. האור השחור-צהוב. האור והחושך. התייחסתי אליהם ביצירות שלי. אני עוסקת במשמעות השחור. הכל מופיע בהרבה מהעבודות שלי. מתחיל מ-2003, עבודה בשחור ולבן.  ב-2004 לבן. ויש עבודות שבשמות שלהן מופיע הצבע הלבן או הצבע השחור. ויש  עבודות שלא הצגתי עדיין.  כמו העבודה לבן על לבן – שבה התכתבתי עם מאלביץ'.

מה מבטא צילום הדיוקן העצמי שלך עם החמניה שפותח את הקיר במעבר מתחת לבנין עיריית תל אביב?

בתצלום הדיוקן העצמי שלי המעוטר בפרח החמנייה מופיע המשפט ״צובעת את חזרתךָ בריסיי, בצבעי חוטי השמש המוזהבים״ כאיפור סביב עיני, בקליגרפיה בערבית, שפת אמי. התצלום, שנעשה בשנת 2005 בתחילת דרכי האמנותית, היה מחווה ראשונה שלי לוינסנט ואן גוך, שממשיך להיות מקור השראה משמעותי ביצירתי, כפי שאפשר לראות בעבודת הקיר כאן. עבורי ואן גוך מסמל את החופש לבחור בדרך חיים של יצירה, כביטוי לעצמי הסוער והאקספרסיבי, לתחושות ולרגשות המניעים את יצירתי.

מאז ועד היום, הפך איפור העין אצלי בטקסט פואטי לפעולה יום־יומית. בהמשך, הדיוקן העצמי המוצג כאן יוביל אותי לפעולת האיפור הגופנית כפעולה ציורית הבעתית יום יומית. ביצירתי אני חושפת ביטוי אמנותי עם משמעות פואטית,רומנטית, תרבותית, חברתית ופוליטית.

לעבודה קראתי בשם של הקליגרפיה שמצויירת מתחת לעין שלי בפורטרט שבו אני מצולמת עם החמניה של ואן גוך. יצרתי את העבודה הזאת כשהיה קיץ, חם, ובעצם החמניה מסמלת את הקיץ. הרבה שנים רציתי להתכתב עם ואן גוך. וזה התחיל מהעתקות של רפרודוקציות שלו מהספרים עליו. אך שום דבר שעשיתי לא יצא נכון. רציתי משהו שיהיה שלי. ואז כשעשיתי את הפורטרט, הרגשתי שאני עושה משהו שהוא לגמרי שלי, וגם התכתבתי עם ואן גוך.

מה עניין אותך בואן גוך?

שיטת הציור שלו עניינה אותי עוד כילדה.  דרך החיים שלו, הנדודים, הנסיעות בתקופות השונות שלו, בתקופה שהיה הרבה יותר קשה לנסוע. בעצם עבודות הפורטרטים שלו עוד לפני המצלמה, הוא עשה לנו את הסלפי בשפה של היום. הוא לא היסס להבין רגש, ולצייר מה שעובר על נפשו בפורטרטים שלו. השיטה המיוחדת של הציור שלו זה ריתק אותי. כי המסה ברמת החושניות של הצבע, והשפע שיש שם. אמנם לפי הסיפורים שזה הפוך. הוא מוגדר כאמן עני. אך הוא לא חסך מאיתנו את השפע של הציורים ושל הצבע.

דיוקן עצמי וינסנט ואן גוך
סן רמי, 1889, מוזאון אורסיי, פריז

איזה פורטרט של ואן גוך הכי משך אותך?

כולם חשובים לי באותה מידה. כל אחד מביע רגש מסויים. דרך הפורטרט יכולתי לעקוב אחר מצב הרגשות שלו. ומה שמעניין אותי בלב האמנות בעשיה שלי זה :  לאן העבודה מובילה? לאיזה רגש היא מכוונת.

הפורטרטים העצמיים של וינסנט ואן גוך כהשראה.
וינסנט ואן גוך, דיוקן עצמי עם כובע לבד, פריז , 1887-8,       מוזאון ואן גוך אמסטרדם הולנד. מקור הצילום ויקיפדיה

את משתמשת הרבה בצבע הצהוב במיצב שלך על הקיר, זהו הצהוב המיוחד של ואן גוך. מהו מסמל?

צהוב בשבילי זה השמש, וזאת גם החמנית. בערבית קוראים לחמניה זהרת עבד א שמס . פרח שהוא סוגד לשמש. שזה הסגידה לשמש. זו הסיבה שהעיניים שלי עצומות בעבודה. עוצמת את העיניים בשמש. אנחנו רואים את האנרגיות ואת ההילה. עוצמת את העיניים, כי האקט של הראיה הוא מפריע. זוהי אנרגיה שעוברת מעבר לראייה.

מהי הטכניקה של היצירות בקיר?

אין משיחות מכחול. הציורים עצמם נעשו בידיים על נייר.  לא יכולה לעבוד דרך מחשב. והדימויים הוגדלו על הקיר. זהו ציור ביד. בעצם גם החווייה הגופנית שלי. בקיר אני מתחילה בפורטרט המחווה שלי לואן גוך מ-2005, ומסיימת אותו בעבודות משנת 2019. אני משתמשת בצבעים הבסיסיים  של הפוביזם – צהוב, כחול, אדום. והרקע הלבן, המקום שהטקסט צובע. במקום הזה מתמצת את החווייה הגופנית והפיזית שלי בצורה ובאקט של הציור  –  גם בפורטרט וגם בציורים. זוהי חווייה גופנית בציור. החושניות הזאת היא כמו החושניות כשאני שמה את האודם על השפתיים. האודם של השפתיים הכתם האדום שמופיע בתוך התמונה.

פרח חמנית תמורת סיפור אהבה

אניסה מה התרחש במיצג שלך באירוע ההשקה של פתיחת הקיר?

קראתי למיצג 14 דרגות האהבה – אל-האווה. העבודה של המיצג גם מביעה  14 דרגות של אהבה בשפה הערבית. אל אווהה – באוויר. זוהי התאהבות לא מוגדרת. היא הההתחלה והיא הבלנס בשבילי.  התחלתי ב"אל אהוואה" – הדרגה הראשונה באהבה.  השלב הראשון של האהבה, מבקש לתאר את תחילתו של היווצרות רגש האהבה, שלב שבו מתחילים משיכה ותשוקה, אך הם עדיין אינם מוגדרים. וכך מתפתחת האהבה עד לשלב האחרון שלה שלב האהבה כטירוף, של אהבה עד מוות.

בערב הההשקה של הקיר האומנותי ישבתי ממש סמוך לפנלים של המיצב על הקיר במעבר מתחת לעיריית תל-אביב יפו, ולידי דלי מלא בפרחי חמניה. במהלך המיצג הזמנתי עוברים ושבים לספר לי סיפור קצר על אהבה ובתמורה ציירתי על פניהם טקסט של אהבה בערבית והענקתי להם פרח חמנית.

מתי נולד הרעיון לקיר שלך במסגרת קירות מדברים בתל אביב?

זה התחיל בעצם בפריז. פריז שואן גוך חיי בה. פריז ששהיתי בה במסגרת מילגת שהות בקריית האמנים הבינלאומית בסיטה, למשך חצי שנה מתחילת 2019. ראיתי את הדרך היצירתית שלו,  גם את היצירות הנהדרות שלו שמוצגות במוזאון האורסיי, ובמוזאונים אחרים בפריז.  בהמשך , כמו בחיים,  לא, אי אפשר לחזור על אותו הרגש. וזה כמובן גם מתייחס למיקום הספציפי, של הקיר במעבר מתחת לבניין העירייה. הדרך הזאת, שהיתה הדרך שלי לסטודיו הישן, זה המקום שחוויתי אותו כ-5 שנים. זה המסלול שאני הולכת לסטודיו שלי הישן באיבן גבירול. מכירה את הדרך כמו סוס. בכל מארג הרגשות עם הבנה מאוד עמוקה . ממש לא מזמן עברתי לסטודיו חדש בסדנאות האמנים של עיריית תל אביב.

"מכירה את הדרך הזאת כמו סוס…"  הדרך לסטודיו הישן.  קיר המיצב של אניסה אשקר.            צילום יוסי צברי

במקביל, פנו אלי מעיריית תל אביב, והזמינו אותי ליצור על הקיר שמיועד לאמנים להציג עליו את האמנות שלהם. וזה התאים לי.  בפרוייקט הזה אני מספר 9 במסגרת קירות מדברים וקיר בעיר.  8 אמנים כבר הציגו לפני כאן. כך שהיה לי מספיק זמן לעבוד על זה.

מה הנחה אותך בעבודה על המיצב בקיר הזה?

ראשית, חשוך שם – ורציתי אור. ואנרגיות טובות במקום חשוך בגלל הגשר. ושנית , עוד מימד של ההתייחסות שלי גם לביוגרפיה וליצירה של ואן גוך. הוא בשבילי מישהו שחוקר עמוק את העולם. חווה את הרגשות ומשתף את הקהל. ואני כאן במקום שהוא נגיש לקהל הרחב בלי שהוא צריך ללכת למוזאונים כדי לראות אמנות. לא לשכוח שאנחנו במצב כזה שנורא קשה למצוא חלל תצוגה, וכל מה שחווים האמנים בארץ. אז הפתרון הוא להוציא את החללים החוצה ולהעמיד את האמנות במקומות ציבוריים. עבורי זאת הזדמנות לחזור למקורות שלי ליצירה שלי, לפורטרט. וגם, לא לחכות למוזאונים, ולא לגלריות ולהציג מה שאתה חושב. זוהי הזדמנות בשביל יוצרים במצב כזה.

מאיזה אלמנטים מורכבת עבודת הקיר הענקית הזאת?

עבודת הקיר מאגדת את הסדרה ״בעקבות ואן גוך ומירו בחודש אוגוסט״ מ-2015 ואת סדרת העבודות ״הפרח הסוגד לשמש״ שנוצרה באוגוסט שעבר ב-2018.  בשיא החום, כשהשמש הקופחת מכה בי בדרכי לסטודיו הנמצא במרחק הליכה קצרה מקיר זה.

שיאו של המהלך הוא בסדרת עבודות מן השנה האחרונה, שבה אני חוזרת לכותרת ״צובעת את חזרתךָ בריסיי, בצבעי חוטי השמש המוזהבים״ כמחווה חומרית ופיזית, העוברת דרך הציור לפעולה פרפורמטיבית של ציור־איפור. זוהי פעולה חושית, חושנית, המתבצעת באמצעות אצבעות הידיים.

מה קורה כשאנשים רואים את קיר החמניות שלך?

בהליכה לאורך הקיר, מצטרפים אלי העוברים והשבים למסע מתמשך בן חמש עשרה שנים של מהלך היצירה, ולמסע בין עכו עיר הולדתי לסטודיו שלי בליבה של תל אביב; מסע מהצהוב של חולות הזהב של ילדותי בעכו, אל השמש היוקדת ואל האור של העיר.

"הנה באה ואן גוך" – היו אומרים עלי בעכו

אניסה אשקר נולדה בעכו בשנת 1979 במשפחה מוסלמית מרובת ילדים. בנעוריה היא למדה אמנות בבית ספר תיכון נוצרי קאתולי בגליל, בכפר עיבלין. במהלך שנות ה-2000, היא החלה לצייר על פניה מדי יום קליגרפיה בערבית. במשך שנות יצירתה השתתפה אניסה והציגה בתערוכות רבות בארץ ובחללים יוקרתיים כגון ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון באר שבע לאמנות, גלריות נבחרות ויצירותיה הוצגו בפסטיבלים ותערוכות בארץ וברחבי העולם כגון:  אתונה, טאלין, ניו ג'רזי, ניו יורק, ברלין, דיסלדורף, גרקוב, שטרסבורק, מינכן ולונדון ובפסטיבל עכו ופסטיבל פיגרס העיר של דאלי בספרד.

ביצירותיה היא עושה שימוש במדיה שונות כגון צילום, מיצג, מיצב או ציור. בעבודתיה בולט העיסוק בעירוב של ארוטיקה וסמליות, דימויים פוליטיים יחד עם זכרונות ילדות. מגיל 9 עד גיל 17 היא למדה  שיטות קליגרפיה שונות. קליגרפיה ערבית, קליגרפיה עברית תנ"כית וקליגרפיה אנגלית.

השמש הקופחת בדרך לסטודיו. צילום: סיגל גליל

במקביל לעשייתה האמנותית פועלת אשקר לאורך השנים גם בזירה החינוך לאמנות. פעילותה מאופיינת בשילוב בין יצירה להוראת אמנות. היא לימדה ומלמדת במוסדות חינוך שונים כגון מכללת מנשר לאמנות, ביתה הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב שנקר, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל,  המכללה לצילום במוסררה, המתנ"ס היהודי-ערבי ביפו, ואורט עכו.

אשקר זכתה בהערכה ופרסים יוקרתיים על מצויינות ומקויות באמנות מטעם מכללת בית ברל, מילגת אמן-מורה של משרד התרבות והספורט, פרס האמן הצעיר של משרד המדע התרבות והספור, מילגת שהיה Kunsthuas בדיסלדורף גרמניה, פרס האמנויות והמדעים ע"ש לנדאו של מפעל הפיס, ולאחרונה זכתה ב-2109 במילגת שהיה יוקרתית בקריית האמנים הבינלאומית ב"סיטה בפריז".

מי את אניסה אשקר?

נולדתי בעכו בשכונת ברבור. הורי ילידי עכו. אמא נולדה ב-1948 ואבא מבוגר ממנה ב-5 שנים. האמא שלי היא עקרת בית ומגדלת 11 ילדים למופת. כל הילדים טובים. אני אניסה מספר 7 בין האחים. זה מספר מזל. אנחנו 8 בנות ו-3 בנים. האחיות הן המשפיעות במשפחה. הקול הנשי מוביל אצלינו. אחיותי מקסימות. האבא עבד בהרבה עבודות. הוא היה מנהל מפעל קטן לפלדה בעכו, באיזור התעשיה. ובערב הוא היה דייג. הוא גם עבד בדואר כדוור. ואז לפני שנתיים גיליתי שאבא שלי היה גם צלם. היה לו איזה קטע של אמנות, שלא ידעתי עליו הרבה שנים.  אבל מי מתעסק באומנות?…

לאבא היה איזה קטע באמנות. רק לאחרונה גיליתי שהוא אהב לצלם. צילום ההורים בתערוכת "זהב שחור" במוזאון הנגב לאמנות .         צילום: סיגל גליל

אני שונה במשפחה. עשיתי תערוכת יחיד באורנים, ואני שילבתי צילום של אבא שלי בעבודות שלי. שילבתי תצלומי הורים, כמחווה לאבא שלי. והוא לא ידע, והבאתי אותו לפתיחה, עשיתי לו הפתעה. ואז הפעם הראשונה שאבא שלי נחשף לעבודות שלי. הוא התרגש. בשקט ממש. והיה לו כיף.

ההורים שלי לא ידעו מה זה אמנות. לא הבינו מאיפה זה בא להם. לא ידעו מה אפשר לעשות עם זה… אבל הם נתנו לי ללמוד כי הם ראו שאני מאמינה בזה. הייתי תלמידה מצטיינת. הצטיינתי בפיזיקה, ביולוגיה, והם חשבו שאני אהיה רופאה. אמרתי לאבא שלי ישל לכם מהכל טוב בין הילדים. טוב שיש לך גם בת אמנית במשפחה שתבנה קוסמוס. והוא חייך, וידע גם הבין שהדברים האלה הם שלו, ושזה בא ממנו. האסתטיקה,  העיניים שלי הם כמו העיניים שלו. הוא מתבונן עלי לרחוק, מתבונן ועוקב. יש לנו שיחות בימי שישי. שיחות של הבוקר. אנחנו צופים בטלויזיה בערוץ נשיונאל ג'אוגרפיק הערוץ של הטבע וזה ממש מרתק ומעניין בפני עצמו.

לא ידעתי שאני ממשיכת דרך.  במקרה, פעם אחת, האחיינים שלי חיפשו צילומים וריתק אותי מה שהם מצאו במגרה התחתונה והתחלנו להסתכל. זה היה צילום אינטימי בתוך חדר שינה. זה לא יכול להיות שמישהו אחר צילם. שאלנו את אבא שלי אבא מי צילם את הצילומים? אז הוא אמר לנו "זה אני"…  אחיינית שלי הקטנה בת 5 גם היא אמנית. אלמה, שואלת  מי זה? זהו סבא צעיר ויפה. דרך הדור השלישי, שהוא האחיינית הסקרנית שלי, גיליתי את כשרון הצילום של אבא שלי .

התחלתי לחפש, ועכשיו זה ארכיון משפחתי מתצלומי הורים. ריגש אותי שיש לזה בסיס.  חשבתי מאין המשיכה שלי לאמנות?… וכך במקרה גיליתי. ווזה מחזיר אותי לביוגרפיה של האמנים, ולביוגרפיה שלי.

פורטרט האבא – בתערוכת "זהב שחור" במוזאון הנגב לאמנות בבאר שבע. צילום: סיגל גליל

איזו מין ילדה היית?

הייתי ילדה טובה, עדינה, שקטה, שיש לה הרבה מה להגיד. והתבוננתי בדברים, ושואלת שאלות ואני חושבת שאני ממשיכה את זה, ואני מעבירה את זה הלאה דרך התלמידים או הסטודנטים שלי.

איך הגעת לואן גוך?

החשיפה הזאת לביוגרפיה של ואן גוך היתה בחטיבת הביניים. עם הרבה אהבה. זה היה מרתק. הרבה לפני שעשיתי את העבודה שלי על ואן גוך. אצלנו בשכונה, כשהיו רואים אותי היו אומרים עלי: הנה באה ואן גוך, באה ואן גוך. זה היה הכינוי שלי, גם במשפחה. ואז אני רואה שאפילו אנשים שלא בקיאים באמנות מכירים רק את ואן גוך מכל האמנות ומכל ההיסטוריה של תולדות האמנות.

צילומי המשפחה בתערוכה "זהב שחור"  צילום: סיגל גליל

איפה למדת?

למדתי בבית ספר יסודי ערבי בעכו. בתיכון עברתי לבית ספר קתולי נוצרי שנמצא בכפר עיבלין ליד תמרה כי רציתי ללמוד אמנות. נרשמתי בלי שההורים שלי ידעו. לא רציתי לאכזב אותם אם לא אתקבל. למרות שהיה קשה להתקבל לבית הספר היוקרתי הזה, אני התקבלתי.

איך היו הלימודים?

הלימודים שם היו מרתקים. ואהבתי מאוד את הלימודים. הם פתחו לי דלת לתולדות האמנות, ובכלל, זו היתה למידה מעשירה ועשיתי בזה בגרות ותמיד קיבלתי 125. הייתי תלמידה מצטיינת. למדתי שם 4 שפות: אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית.  דרך תולדות האמנות למדתי לספר סיפורים על הביוגרפיה של האמן, ומה מניע ליצור. הבנתי שאני יכולה דרך היצירה שלי לספר את הסיפור שלי ואת הביוגרפיה שלי. תמיד הייתי בספק. בודקת, חושבת, האם זה נכון, או בכלל.

ואיפה המשכת בלימודי אמנות שלך לאחר התיכון?

אחרי התיכון המשכתי במכללת גליל מערבי. בין השנים 1998-2000 למדתי שם פסיכולוגיה ותרפיה באמנות. למדתי המון ועשיתי התמחות בתחריט ובפיסול. והמקום הכתיב את העשייה. בגלל שהייתי קרובה לבית ולחומרים בפיסול, עשיתי איסטליישן גדולים. בסדנת תחריט עם דרורה דקל יצאו לי דברים מדהימים. כבר בגיל 19 הצגתי בבית הגפן.

אחר כך, בין השנים 2001-2004  למדתי לתואר MFA  במדרשה לאמנות בית ברל בכפר סבא. מקום נהדר. מקסים. 4 שנים של למידה ובדיקה ומחקר. ריתקה אותי החווייה להתמודד בזיקה אל הטבע ולעסוק באמנות. עשיתי המון. היה ידוע שבזמן החופש, הייתי לוקחת קורסים שלא הייתי צריכה, להתנסות אצל כל האמנים מהשורה הראשונה. רציתי להכיר אפשרויות לבחירה. תמיד היו מוצאים אותי בספריית הויידיאו בספריה למעלה. זה העולם שלי.

כתוב בעור

איך הסתדרת שם בכפר סבא?

אחרי 3 חודשים, בשנה הראשונה החלטתי שאני לא מחכה לתור הארוך לקבל כתת חלל. והחלטתי שאני לוקחת את החלל תצוגה שלי החוצה, למקום הכי טבעי שלי כאישה. על הגוף שלי. התחלתי לצייר קליגרפיה, שהיא אמנות הכתב הערבית הגבוהה, המכובדת, והנערצת בתרבות הערבית – על הפנים שלי. וכך, אני לא תלויה באחרים לצורך מציאת חלל כדי ליצור את האמנות שלי. כך גם אני יכולה לבטא את זהותי כערביה. לחשוף את  הערכים שלי. וזהו הפרוייקט הגדול של החיים שלי. הגוף שלי. אמנות גוף. עם הסטודיו הראשון שלי. וזהו נושא שאני ממשיכה איתו עד היום.

כבר בשנה הראשונה ללימודים החלטתי להמשיך את העיסוק בקליגרפיה, בשילוב הרצון לעסוק בגוף ווליצור אמנות מנקודת מבט כאשה ערביה. התחלתי לכתוב מילים ומשפטים בערבית על הפנים שלי.

מה כתבת על הפנים?

בהתחלה כתבתי שורות מתוך שירי המשורר מחמוד דרוויש, ומכתביו של הסופר הסורי מוחמד אלמאעו'וט, כמו "فالحرية تأخذ بالمخالب والأسنان" (החירות נלקחת בשיניים ובציפורניים). מאוחר יותר התחלתי לכתוב מילים בודדות ומשפטים משלי  כמו:  "عمري" (חיים שלי/אהובי), "اكتبي" (תכתבי), "علمني" (לימד אותי) ו"الليلة" (הלילה), ו"اكثر واكثر" (יותר ויותר), טקסטים שהשתנו כל יום על הפנים שלי בקליגרפיה.

האם הקליגרפיה הערבית באמנות שלך היא סוג של מחאה פמיניסטית בתרבות המוסלמית? והצהרה תרבותית בחברה הישראלית?

הקליגרפיה הערבית באמנות המוסלמית היא באמת במרכז. אמנות גברית האסורה על נשים. בתקופה שיצרתי את הקליגרפיה לא היה לה מקום. עכשיו זה חוזר ויש לזה מקום. ובכלל, אשה שעושה את הקליגרפיה והחותם של כף היד שלה.

קליגרפיה בצבעי יסוד: אדום צהוב שחור ולבן. צילום: סיגל גליל

מה משמעות הטקסטים שלך בקליגרפיה על הפנים?

כתיבת הטקסטים על הפנים שלי בקליגרפיה, שנמשכת יום יום משנת 2000, היא למעשה פעולת מיצג יומיומית שלי.   אפשר למצוא טקסטים בקליגרפיה גם בחלק מיצירות האמנות שלי. כמו למשל  בסדרת תצלומים – דיוקנאות עצמיים בהם אני נראית ושעל פני כתובים משפטים שונים בקליגרפיה ערבית, כגון: "الحرية تقود الشعب" (החירות מובילה את העם), "سجل : انا عربية حرة" (תרשום: אני ערבייה חופשייה), ו"ديري باللك على حالك" (תשמרי על עצמך).

מה היו התגובות לאמנות הזאת?

היו שלל תגובות. היו חיוביות והיו גם כאלה שלא. היו ששאלו: האם זה באמת אמנות?… זה נראה כאילו שאת מאפרת מקצועית.  וזה פותח את הדיון כל פעם מחדש. ואני אומרת: "לא!  זוהי עבודת האמנות שלי, גם ברחוב ובגם במדרשה".

איזה זכרונות יש לך מהגליל בתקופה הזאת?

הסתובבתי בטבע. במקומות מרתקים עם הרבה השראה. הייתי הרבה בים. יש לי גם החוף שלי בעכו. יש לי קשר מיוחד לים. וגם כמה מהעבודות שלי מתחברות לנושא הים. כך לדוגמא הקשר שלי עם הים היה גם באיוונט מיצב , במיצג של פיתחת התערכה שלי זהב שחור במוזאון הנגב לאמנות. כשהבאתי גלונים של מי ים מעכו ושפכתי אותם ברחבה של המיצג בפתיחה על רצפת חצר המוזאון , על השטיח, ואחר כך שיפשפתי יקירצפתי את השטיח במברשת. אל הים אני מתייחסת גם במיצבים של גבעות החול באותה תערוכה,  החול שנמצא על שפת הים שלי בעכו. בים, כמו במדבר, יש חול. כמו החול שמקיף וסובב את באר שבע, העיר שבה הוצגה התערוכה הגדולה שלי, במבנה שפעם היה מסגד, ליד בניין הסאריה ההיסטורי. יש  איזה דיוקן שלי  "אני והים דומים, שנינו מלוחים" שהוצג בתערוכה הקבוצתית "הים האחר" –  שנערכה ב-2007 בבית האמנים בירושלים. אוצרות התערוכה היו קציעה עלון, דליה מרקוביץ.

"אני והים של עכו שווים. שנינו מלוחים…" אהבה לים של עכו משולבת בעבודות  ובמיצגים של אניסה אשקר. הצילום באדיבות האמנית.

 

בצילומים: הים של עכו, על השטיח בחצר המסגד בבאר שבע. אניסה אשקר במיצב בפתיחת התערוכה "זהב שחור" במוזאון הנגב לאמנות.  הצילום באדיבות מוזאון הנגב לאמנות.

השהייה בפריז – חזרתי עם קו מחשבה על היצירה שלי

מה זה בדיוק הסיטה בפריז?

הסיטה בפריז אלה כמה בניינים , שאליהם באים אמנים מכל העולם במסגרת מילגת שהות רזידנסי. אני גרתי בבניין הראשי שלהם. והיה לי סטודיו ודירה בחלל אחד. הייתי שם חצי שנה מפברואר עד אוגוסט 2019.

כל יום במוזאון אחר. "ראיתי ציורים של ואן גוך במוזאון האורסיי". בתחנת הרכבת הישנה  בגדה השמאלית של נהר הסיין יצירות מופת של האימפרסיוניסטים והאמנים שיצרו בעיר האורות.   מקור הצילום: ויקיפדיה.

איך היה בפריז? מה חווית בעיר האורות והאמנות?

זו היתה תקופה משמעותית בחיי שהשפיעה ותשפיע על העתיד. אני עם פרספקטיבה. אני יודעת מה כן ומה לא על היצירה שלי. אני עם קו מחשבה. בעתיד יש תוצרים למה שהיה בפריז למשך שנה. ריתק אותי המקום להיות בעיר של האמנות עם ההסטוריה של האמנות המערבית . במיוחד להיפגש איתה ולהנגיש אותי לאמנות הזאת במוזיאונים של פריז, בצורה יומיומית, עם היצירות שהשפיעו על היצירה שלי במשך כל השנים.

אהבתי את השגרה המדהימה שאין לי אותה כאן. להיות בסטודיו והיום שלי מתחיל בזה שאני מתחילה עם היצירה החדש שלי . הקפה הראשון שלי בסטודיו. אני משקיפה מהקומה הרביעית ורואה את הסיין והנוטרדאם. מכינה את הסטודיו ליום עבודה. אני חייבת לעבוד נקי ומסודר. הלכלוך זה הלכלוך של הנקי. מושגים שעבדתי איתם במושגים של פילוסופיה, פסיכולוגיה.

 

הצפיה באמנות כחלק מן השגרה שאין לי אותה כאן בארץ. מוזאון הלובר. חצר נפוליאון עם פירמידת הזכוכית. מקור צילום ויקיפדיה.

אני מתחילה את היצירה בנקיון וסדר בשולחן. עובדת. יורדת למטה והולכת למוזאון ברגל. בלי רכבות. בלי מטרו. מגיעה למוזאון אל ושם 4 שעות לפחות אני מתבוננת, וחוזרת ואף פעם לא מספיק. מגייסת עוד חברה או חבר מהיוצרים שפגשתי.  "היום יש לנו את המוזיאון הזה לראות"…  הצפיה באמנות כחלק מן השגרה חוץ מהיצירה. אורח חיים מושלם ליצירה. יכולתי ליצור ויצרתי המון. היה שקט פנימי של הקשבה. של יצירה pure  בלי רעשים מסביב.

איזה אמנים הכרת בפריז?

אמנים בינלאומיים, מכל התחומים. הכרתי בפריז אמנים מדרום אפריקה, שוויץ, טוניס, אלג'יר, ואמנית יפנית אחת וגם אמריקאית, ועוד.  התחברתי עם החברה היפנית. שהיתה מאוד מופתעת שידיעתי הרבה דברים על יפן. היא דיברה אנגלית בקושי, אבל לא היה צריך לדבר הרבה. היא בטח תבקר אותי בארץ. אנחנו בקשר מאז.

חיים פילוסופיים : אני מרגישה כמו ואן גוך. כל הזמן בתנועה

איך החיים שלך מתפצלים בין עכו לתל אביב?

אין פיצול. זה בדרך. הדרך הארוכה של היצירה והמחשבה. אני מתחברת להליכה הזאת של הפילוסופים ביוון העתיקה.  האקרופוליס, המחשבות בהליכה, המחשבה והשוטטות. מימד הזמן והתנועה, ותוך כדי נסיעה ברכבת. את קשובה לקו המחשבה הפנימי שלך. והכל מקבל השראה בדרך אחרת. את רואה את החיים, את הדינמיקה של החושים.אני מרגישה כמו ואן גוך. כל הזמן בתנוכה. אפילו בתוך הסטודיו. אני כל הזמן הולכת. גם בציור, אני לא מציירת בישיבה. אני מפעילה את כל הגוף.

החיים כתנועה. אני מרגישה כמו ואן גוך, שהיה כל הזמן בתנועה. בציור: האמן בדרכו לעבודה, או הדרך לטרסקון. וינסנט ואן גוך ארל 1888.

למה חשוב ללמוד וללמד אמנות?

אני מאמינה בחינוך לאמנות . היה לי קשה להגיע לחינוך לאמנות. בכלל צריך שהחינוך לאמנות יהיה נגיש. צריך שיהיה לאמנות מקום, ומקום מכובד.

אניסה, אני רואה משהו מאוד יפני בעבודות שלך. מין סוג של מינימליזם, בצבע, בצורות, בקליגרפיה.

אני מאוד מושפעת מאמנים יפניים. מאוד מעריצה ואני מנסה גם עם הרקע של האורנמטיקה והקליגרפיה הערבית להגיע למקום של מינימליזם, והאין שנמצא ביש. גם בפורטרט שלי יש נגיעה מאוד יפנית. השפתיים , האודם. נקודה אדומה על התמונה.

שנים אני רוצה לנסוע ליפן. כל מה שאני יודעת על יפן הוא דרך המדיה , הספרים והסיפורים. מאוד מתכתב לי עם ואן גוך, שגם הוא הכיר את יפן דרך ההדפסים היפניים , והוא גם התייחס ליפן בציורים

נראה שהחמניה חוזרת ומהדהדת ומופיעה בכל הלוחות שלך.

החמניה חוזרת ומאתגרת אותי מחדש. ציור של החמניה. כל כמה שנים. כל 3-4 שנים, חוזרת לחמניה, וזה חוזר באופן אחר לגמרי… בכל עבודה גם שיש עיקרון של אדום, צהוב ושחור הצבעוניות חוזרת בצורה אחרת.

 

                                         החמניות הסוערות של אניסה אשקר בהשראת וינסנט ואן גוך : מקליגרפיה בערבית לכתמי צבע חופשיים, בשחור על צהוב. מעבר הדרגתי ממשמעות סימבולית למופשט פואטי.

                 והצהוב היה צהוב מאוד. עם שחור. צילום הפנלים בקיר בעיר # 9 :  סיגל גליל.               

 ציור ואן גוך ואזה עם 14 חמניות  ארל 1889.   מוזאון סייג'י טוגו טוקיו, יפן.   

אומרים שמביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם. לקראת סיום הכתבה המסתעפת הזאת על אניסה אשקר, החלטתי לעשות גם סיכום קצר. ומצאתי באתר של הבית לאמנות ישראלית את הצהרת האמן של אניסה אשקר. ואני מביאה אותו כאן בפניכם הקוראים ככתבו וכלשונו.

ראש עיריית תל אביב רון חולדאי עם אניסה אשקר בערב השקת "קיר בעיר9# " במיצב המחווה לוינסנט ואן גוך והעיר בלי הפסקה. זוהי עבודת קיר בפרויקט "קיר בעיר – אמנות על הדרך" הצילום באדיבות האמנית אניסה אשקר.

אניסה אשקר: הצהרת אמן

"כאישה ואמנית ערבייה-ישראלית יש לי פרספקטיבה ייחודית בהיכנסי לעולם האמנות, דרך השפה המשותפת שיש לי עם אנשים שונים שחולקים איתי לפחות אחד מן המאפיינים האלה. כאמנית, אני מנסה לאתגר את הדרך בה אנחנו, נשים, ערבים, אמנים, חווים את הקיום האישי והמקצועי שלנו. נקודת מוצא כזו מאפשרת לי להשתמש באמנות על מנת לחקור את הדרכים הספציפיות בהן התעצבה הגדרת הנשיות בחברה הערבית והדרכים בהן נושאים וחומרים נשיים מתקשרים לטקסים ולפרקטיקות מקודשות בדת, בתרבות, במוסדות החברתיים ובמערכת האמונות של שני המגזרים – הערבי והיהודי. דרך האמנות אני מעוניינת לחקור כיצד המערכות והמוסדות הללו מונעים מנשים וממיעוטים את האפשרות לפתח לעצמם קול וזהות אישיים ויצירתיים. הנושאים האלה קשורים באופן ישיר לשינויים באטמוספרה הפוליטית-חברתית הנוכחית ומהווים הזדמנות לפתוח דיון בנושאי מגדר בחברה ובתרבות הערבית. שאלות אלה הן רלוונטיות גם לאור השאלות הפוליטיות הרחבות השייכות ליחסי יהודים-ערבים ולמאבקי הכוחות בישראל ובשטחים.

בעבודותיי אני מעלה גם שאלות הקשורות למהות האמנות עצמה ולגבולות שבין היצירה לאמן, תוך שאני משתמשת בגופי ובפניי כבבד קנבס אותו אני מקשטת בקליגרפיה ערבית, כסמל למנהגים דתיים, עממים וחברתיים במסורת הערבית. בארבע עשרה השנים האחרונות הרחבתי את הפרקטיקה הזו גם אל העולם האמיתי ואני מעטרת את פניי מדי בוקר בקליגרפיה גם ללא תלות בפרוייקט ובכך מסמנת את עצמי, את זהותי ואת תרבותי לעיני כל באופן ברור וחד משמעי." 

זהב שחור

ד"ר דליה מנור, מנהלת וואצרת מוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע, כותבת בהערה לכתבה שפורסמה באתר האמנות ערב רב. "הדיאלוג של אניסה אשקר עם תרבות אירופה הקלאסית והמודרנית ועם יצירות איקוניות שלה כפי שמתבטא למשל בתערוכתה "זהב שחור" במוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע מציע מפתחות נוספים לפרשנות. בעבודות אלה אשקר מבקשת למצב את אמנותה בהקשר לתולדות האמנות ולא רק בהקשר הפוליטי/אוריינטליסטי שאיפיין את הפרשנות המוקדמת של עבודתה כפי שצויין במאמר כאן. בתערוכה היא גם פונה אל מקורותיה האישיים, ובמיוחד המשפחה, ההורים – נושא לא שכיח באמנות העכשווית שמעיד על רצונה להתחבר לשורשים אותנטיים מבלי שאלה ישמשו בהכרח ייצוג של קבוצה אתנית או סוגייה פוליטית".

 

 

עידית עמיחי מנהלת הבית לאמונת ישראלית ואורחים מתכבדים בתמרים מצופים בעלי זהב. זו התקרובת שהכינה אניסה אשקר במיצג  הפתיחה של התערוכה "זהב שחור" במוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע.        הצילום באדיבות מוזאון הנגב לאמנות

אצבעות אוחזות בתמר שחור מצופה בעלה זהב. בפתיחת התערוכה זהב שחור.   צילום: סיגל גליל.

בפתיחת התערוכה "זהב שחור" אניסה אשקר עם עמוס שוקן, מוציא לאור אספן ופטרון אמנות. הצילום  באדיבות מוזאון הנגב לאמנות

 

רוביק דנילוביץ' ראש עיריית באר שבע עם אניסה אשקר בפתיחת התערוכה "זהב שחור" במוזאון הנגב לאמנות. הצילום באדיבות מוזאון הנגב לאמנות.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן