מאת: שירית כשר

הלכנו לקנות מסכות פנים לקראת הגזירות החדשות שיוחלו ביום ראשון, כמו שאר שומרי החוק במדינה הזאת. גיחה ראשונה מאז הוטלו עלינו הגזירות והסגר, לא זוכרת מתי.

נסענו לסופר – פארם הקרוב 5 דקות נסיעה. בן הזוג שם כפפות ויצא לרכוש מסכות תמורת סכום שקלים מופקע לכל הדעות. בעודי מחכה לו אני קוראת שגם הנשיא הפר את הסגר ואירח את בתו לחג, לא רק ראש הממשלה. אנחנו, המון העם, העברנו את הסדר בבידוד בזום עם ההורים שגם הם לבד לגמרי. לגמרי לבד. והם, ״המנהיגים״ מורמים מעם, גבוהים מחוק ומתקנות חירום, פטורים מציות. הם יבקשו סליחה, או אפילו זה לא וימשיכו בדרכם ״המנהיגותית״ ואנחנו נחזור לבידוד עד להודעה חדשה. וזה פוצץ אותי מכעס, כעס לאו בר כיבוש.

בא לי לזרוק את המסכות מהחלון ויחד איתן את כל חובת הציות לחוק.

בא לי לא לשלם יותר מיסים. או לנסוע חופשי באור אדום. או לגנוב מקופת המדינה. לשקר, לרמות ובעיקר לצפצף על כולם.

בא לי להפר את כל התקנות המסריחות האלה שאלוהים יודע מה מהן נכונות ומה מהן פוליטיקה זולה. לא מאמינה למילה של אף אחד יותר.

בא לי להגיד להם בפרצוף שאני בזה להם בכל נימי לבי ונפשי, שהם לא ראויים לעם הזה. שלעם הזה מגיע יותר מהאנשים הקטנים האלה שגרים במגדלי השן שאנחנו מממנים להם על כל צבא המשרתים והעוזרים והשומרים והשד יודע מה עוד.

בא לי שכולנו, המון העם, נקום ונגיד שנשבר לנו מהם ושאם הם לא מתכוונים לשרת אותנו אז לנו אין שום כוונה להמשיך לשרת אותם ושיעופו לנו מהחיים.

נגיד להם שבא לנו מנהיגים אחרים, אמתיים, כאלו עם דוגמה אישית, וערכים וצניעות ודרך ארץ. אנשים שפועלים לטובתנו ולא לטובת עצמם. כן, אשכרה משרתי ציבור במובן העמוק של המילה.

שנגיד להם שאנחנו לא מסכימים לממן להם אף מסכה ואף בדיקה, לא להם ולא למשפחתם ושיעמדו בתור כמו כולנו. ולא יבדקו את עצמם כל שני וחמישי כשהבת שלי ושלכם, וההורים שלי ושלכם לא נבדקים כי אין בדיקות.

בא לי שהם ישלמו על הניתוק הזה שלהם, שפעם אחת אנחנו, העם, נראה להם סוף סוף את נחת זרוע הדמוקרטיה ושנראה להם את הדלת.

ושיפסיקו לחשוב שהצלחת הזאת שהם אוכלים ממנה שלהם. היא לא!! היא שלנו, של משלמי המיסים, של מיליון המובטלים, של העובדים למחייתם, של הכלואים בביתם, של האזרחים, של האנשים בבתי האבות, שלי, שלך ושלנו. אבל חד משמעית לא שלהם.

בי נשבעתי, כי לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא מנהיגים ראויים יותר לעם הזה. לא יודעת איך ולא יודעת מתי אבל בי נשבעתי. הגיעו מים עד נפש.