הפנים הכפולות של הלוויות: על "בבוא מותי" של ויליאם פוקנר

הספר "בבוא מותי" של ויליאם פוקנר מגולל את סיפור קבורתה של אָדי באנדרן. המסע שעורכת משפחתה של אדי בכדי לקבור אותה, ממחיש את הפנים הכפולות של טקסי מעבר כמו לוויות, שנועדו הן למתים והן לחיים, ואת העובדה שלא תמיד הרצון של הראשונים עולה בקנה אחד אם זה של האחרונים

הפנים הכפולות של הלוויות: על "בבוא מותי" של ויליאם פוקנר

הספר "בבוא מותי" של ויליאם פוקנר מגולל את סיפור קבורתה של אָדי באנדרן. המסע שעורכת משפחתה של אדי בכדי לקבור אותה, ממחיש את הפנים הכפולות של טקסי מעבר כמו לוויות, שנועדו הן למתים והן לחיים, ואת העובדה שלא תמיד הרצון של הראשונים עולה בקנה אחד אם זה של האחרונים

במהלך שלושת החודשים האחרונים בהם נגיף הקורונה חגג בראש חוצות, ספרים שעסקו במגפות כמו "הדבר" של אלבר קאמי או "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גרסיה מארקס כיכבו ברשימת המלצות הקריאה. מבלי לגרוע מכבודם של אלו – מה ששלהם שלהם – הספר "בבוא מותי" של ויליאם פוקנר הולם אף הוא את התקופה, שכן הוא מאיר פנים גלויות פחות ומנוולות יותר של המגפה הנוכחית: לוויות.

לוויות, כמו תחנות אחרות במעגל החיים, הן טקסי-מעבר שבמרכזן עומדים – או יותר נכון, שוכבים – המנוחים. וכמו בכל טקס מעבר, החגיגה היא כפולה: היא נועדה הן לחתן או כלת האירוע, והן לחברה ולמשפחה של כוכבי האירוע. לוויות לכן נועדו למתים ולחיים בו זמנית: הן אמנם האפשרות לחלוק למתים כבוד אחרון, אך נדמה כי תפקידן העיקרי של הלוויות הוא ל"שורדים", הן מאפשרות להם לעבד את האבל, שהרי בניגוד לטקסי מעבר אחרים, המת לא זוכה ליהנות מהחגיגות.

בשיאם של ימי הקורונה הלוויות נערכו בצניעות, בהיחבא ובחיפזון, בהשתתפות של בני אדם ספורים. בכך נמנע מהמתים הכבוד הראוי להם, אך חשוב מכך – נמנע מהחיים האפשרות לעבד את אבלם. קריאה של "בבוא מותי" במהלך ימי הקורונה העצימה בי את הניגוד הזה.

לבני משפחת באנדרן שעומדת במרכז "בבוא מותי", לעומת זאת, היה שפע של זמן לעבד את אבלם. הספר נפתח כשאָדי, אם המשפחה, שוכבת על ערש-דווי. מבעד לחלון מיטת חולייה היא שומעת, במשך ימים רבים, את קולות הלמות הפטיש והניסור של ארון המתים שמכין לה קאש, אחד מבניה. אך אדי לא זוכה למנוחה אחרונה עם מותה. אַנְס בן זוגה מתעקש למלא את צוואתה ולקבור אותה בעיר נעוריה, למרות שזו נמצאת מרחק קילומטרים רבים מביתם ועל-אף שמזג האוויר שיבש את הדרכים והפך את המסע לכמעט בלתי-אפשרי.

הספר מגולל את סיפור קבורתה של אדי. לכאורה פרוצדורה פשוטה שצריכה לארוך לכל היותר יום-יומיים, אך במקרה של אדי נמשכת כשבועיים רוויי מכשולים. ההכנות המתמשכות לקבורה, והמסע שעורכת משפחתה של אדי בכדי לקבור אותה, ממחישות אף הן את הפנים הכפולות של טקסי מעבר, ואת העובדה שלא תמיד הרצון של הראשונים עולה בקנה אחד אם זה של האחרונים. הספר ממחיש לכן את מה שאני מכנה הדינמיקה של המוות. המוות הוא לא מצב סטטי; למוות יש דינמיקה משלו. אלא שכל עוד האדם חי, הוא זה שמארגן לעצמו את חייו; עם מותו, קרוביו ומבקשי טובתו – מבקשי רעתו? – הם אלו שמניעים את העלילה. לוויות מאפשרות לחיים לעבד את אבלם, אך גם מאפשרות להם לקבוע את הדרך שבה המנוח יונצח. כך ש"מסע הלוויה הארוך" של אדי מנסר בחלל הספר את השאלה: האם אכן הדבר נעשה לרצונה?

"בבוא מותי" משופע בשלל היכולות הספרותיות שפוקנר מתברך בהם. למשל, כל פרק בו מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת, דבר המאפשר מבט פוליפוני על המתרחש. הספר גם שזור במשפטים נהדרים ותובנות יפות. לדוגמא, אחד הפרקים מסופר מנקודת מבטה של אדי, ובו היא משתפת במחשבותיה על בני משפחתה, מחשבות שמהדהדות את כל עלילת הספר. תובנה אחרת נוגעת להבדל בין מילים למעשים. כך למשל אדי אומרת: "מילים עולות ישר למעלה בקו דק, מהיר ולא מזיק, אבל מעשה מתקדם על האדמה בצורה איומה כזאת, נצמד אליה, ככה שאחרי כמה זמן שני הקווים רחוקים מדי אחד מהשני ואותו בן אדם לא יכול לעבור מאחד לשני". נדמה לפחות כי בני משפחת באנדרן ניסו במותה לקרב את הקווים שבין מילים למעשים, שבין בקשתה של אדי להיקבר בעיר נעוריה לבין היכולת לממשה. האם הם הצליחו?

בבוא מותי • ויליאם פוקנר • מאנגלית: שרון פרמינגר • פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות • 240 עמ' • 2018

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

במהלך שלושת החודשים האחרונים בהם נגיף הקורונה חגג בראש חוצות, ספרים שעסקו במגפות כמו "הדבר" של אלבר קאמי או "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גרסיה מארקס כיכבו ברשימת המלצות הקריאה. מבלי לגרוע מכבודם של אלו – מה ששלהם שלהם – הספר "בבוא מותי" של ויליאם פוקנר הולם אף הוא את התקופה, שכן הוא מאיר פנים גלויות פחות ומנוולות יותר של המגפה הנוכחית: לוויות.

לוויות, כמו תחנות אחרות במעגל החיים, הן טקסי-מעבר שבמרכזן עומדים – או יותר נכון, שוכבים – המנוחים. וכמו בכל טקס מעבר, החגיגה היא כפולה: היא נועדה הן לחתן או כלת האירוע, והן לחברה ולמשפחה של כוכבי האירוע. לוויות לכן נועדו למתים ולחיים בו זמנית: הן אמנם האפשרות לחלוק למתים כבוד אחרון, אך נדמה כי תפקידן העיקרי של הלוויות הוא ל"שורדים", הן מאפשרות להם לעבד את האבל, שהרי בניגוד לטקסי מעבר אחרים, המת לא זוכה ליהנות מהחגיגות.

בשיאם של ימי הקורונה הלוויות נערכו בצניעות, בהיחבא ובחיפזון, בהשתתפות של בני אדם ספורים. בכך נמנע מהמתים הכבוד הראוי להם, אך חשוב מכך – נמנע מהחיים האפשרות לעבד את אבלם. קריאה של "בבוא מותי" במהלך ימי הקורונה העצימה בי את הניגוד הזה.

לבני משפחת באנדרן שעומדת במרכז "בבוא מותי", לעומת זאת, היה שפע של זמן לעבד את אבלם. הספר נפתח כשאָדי, אם המשפחה, שוכבת על ערש-דווי. מבעד לחלון מיטת חולייה היא שומעת, במשך ימים רבים, את קולות הלמות הפטיש והניסור של ארון המתים שמכין לה קאש, אחד מבניה. אך אדי לא זוכה למנוחה אחרונה עם מותה. אַנְס בן זוגה מתעקש למלא את צוואתה ולקבור אותה בעיר נעוריה, למרות שזו נמצאת מרחק קילומטרים רבים מביתם ועל-אף שמזג האוויר שיבש את הדרכים והפך את המסע לכמעט בלתי-אפשרי.

הספר מגולל את סיפור קבורתה של אדי. לכאורה פרוצדורה פשוטה שצריכה לארוך לכל היותר יום-יומיים, אך במקרה של אדי נמשכת כשבועיים רוויי מכשולים. ההכנות המתמשכות לקבורה, והמסע שעורכת משפחתה של אדי בכדי לקבור אותה, ממחישות אף הן את הפנים הכפולות של טקסי מעבר, ואת העובדה שלא תמיד הרצון של הראשונים עולה בקנה אחד אם זה של האחרונים. הספר ממחיש לכן את מה שאני מכנה הדינמיקה של המוות. המוות הוא לא מצב סטטי; למוות יש דינמיקה משלו. אלא שכל עוד האדם חי, הוא זה שמארגן לעצמו את חייו; עם מותו, קרוביו ומבקשי טובתו – מבקשי רעתו? – הם אלו שמניעים את העלילה. לוויות מאפשרות לחיים לעבד את אבלם, אך גם מאפשרות להם לקבוע את הדרך שבה המנוח יונצח. כך ש"מסע הלוויה הארוך" של אדי מנסר בחלל הספר את השאלה: האם אכן הדבר נעשה לרצונה?

"בבוא מותי" משופע בשלל היכולות הספרותיות שפוקנר מתברך בהם. למשל, כל פרק בו מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת, דבר המאפשר מבט פוליפוני על המתרחש. הספר גם שזור במשפטים נהדרים ותובנות יפות. לדוגמא, אחד הפרקים מסופר מנקודת מבטה של אדי, ובו היא משתפת במחשבותיה על בני משפחתה, מחשבות שמהדהדות את כל עלילת הספר. תובנה אחרת נוגעת להבדל בין מילים למעשים. כך למשל אדי אומרת: "מילים עולות ישר למעלה בקו דק, מהיר ולא מזיק, אבל מעשה מתקדם על האדמה בצורה איומה כזאת, נצמד אליה, ככה שאחרי כמה זמן שני הקווים רחוקים מדי אחד מהשני ואותו בן אדם לא יכול לעבור מאחד לשני". נדמה לפחות כי בני משפחת באנדרן ניסו במותה לקרב את הקווים שבין מילים למעשים, שבין בקשתה של אדי להיקבר בעיר נעוריה לבין היכולת לממשה. האם הם הצליחו?

בבוא מותי • ויליאם פוקנר • מאנגלית: שרון פרמינגר • פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות • 240 עמ' • 2018

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן