Skip to content

הפעמונים מצלצלים לכם, בני וגבי. קומו והילחמו

אל"מ (מיל') זאב רז – יליד קיבוץ גבע, מפקד טייסת 117 שהוביל את המבנה שהשמיד את הכור הגרעיני בעיראק ועל כך קיבל מרפאל איתן (רפול) את צל"ש הרמטכ"ל, חרד. חרד לאופייה הדמוקרטי של ישראל ומזהיר מפני סיפוח וכיבוש של עם פלסטיני. על אשכנזי וגנץ: "כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם של מאות אלפי ישראלים, שני רמטכ"לים מקפלים […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
זאב רז (צילום באדיבות המצולם)

יוני 1967 – היום הארוך ביותר

גדלתי לצלילי הגבעטרון, מול הגלבוע – שהיה סוף העולם. ראינו כיצד נעלמות חורבותיהם של הכפרים נוריס, מזר וזרעין ואיך צומחים הכפרים נורית ויזרעאל. כשהיינו בני עשרים כבש צה"ל, תוך ימים ספורים, את העולם שמדרום לגלבוע. מייד התקבצנו לטיול אל מעבר להר – לעמק דותן.
הצעתי לסבא שלי, מחלוצי העליה השניה וממייסדי הקיבוץ, להצטרף לטיול. "לא אדרוך שם" – השיב סבא יעקב מבלי לחייך – "זה שלטון על עם אחר. זה יהרוס אותנו".
עשרים ואחד ביוני אלף תשע מאות שישים ושבע.
היום הארוך ביותר.

הכור הגרעיני בעיראק

כשמנחם בגין, ראש הממשלה ושר הביטחון שלנו בשנת 1981 – כמעט ארבעים שנה – שלח אותי ואת חבריי בערב חג השבועות להשמיד כור גרעיני סמוך לבגדד, ידענו שהסיבה היחידה לכך היא בטחון ישראל. גם מי שלא הסכימו אתו אז לא חשבו לרגע שיכולה להיות לכך סיבה אחרת.

כיום אנו יודעים שראש הממשלה מואשם בשלושה תיקים כבדים שיש עימם קלון, והאנשים הכי קרובים אליו נם עדי מדינה שסיפרו על כך למשטרת ישראל. ועדיין מחכים לנו באפלה תיק עם צוללות ומניות ותיק עם הרבה גז טבעי, שעולה מהם ריח מאד רע.
אנו מקווים שראש הממשלה יידע להסביר בבית המשפט את כל הסיפורים שמספרים עליו האנשים שעבדו אתו צמוד לאורך שנים והקליטו אותו על פי בקשתו.
בינתיים אתם אתו, שני רמטכ"לים, בני וגבי, והריח דבק גם בכם.

הם לא יעברו

היה פעם בצרפת מרשל דגול פיליפ פטן שהיה ממש נהדר במלחמת העולם הראשונה. בקרב ורדן הנורא קנה – בצדק – את תהילתו. "הם לא יעברו" אמר. והם אכן לא עברו.

כסגן ראש הממשלה בפתיחת מלחמת העולם השניה עמד מול שר פנים יהודי ומול תת שר ההגנה שארל דה-גול, שדרשו להמשיך ולהילחם – עם הבריטים – כנגד הוורמאכט. הוא הציג גישה 'מפוכחת' שהכירה בכוחם העודף של הגרמנים, הקים ממשלת שיתוף פעולה שישבה בווישי ותעזכר לדיראון עולם. הצרפתים רואים בו כיום בוגד, אבל הוא ראה קו ישר של נאמנות מוחלטת ועקבית לארצו, מיום היוולדו ועד יום מותו.

הפגנה בראש העין מול ביתו של גנץ

אבן כי נזרקה לבאר – 70 חכמים לא ימשו אותה

את הישגיו המופלאים של שמעון פרס כמנכ"ל צעיר מאד של משרד הביטחון בשנות החמישים – הגרעין, התעשייה הביטחונית – וכראש הממשלה בשנות השמונים – תכנית הייצוב הכלכלית אותה הוביל, כשהוא מציל ממש את כלכלת ישראל מאסון קרוב – ילמדו בארץ ובעולם עוד שנים רבות.

אבל נצחונו של שר הביטחון פרס על ראש הממשלה הצעיר יצחק רבין בשנות השבעים, כשהוא משחרר בסבסטיה את השד המשיחי מהבקבוק וקובע עובדה לדורות, היה ניצחון פירוס.

האבן נזרקה לבאר ושבעים חכמי ישראל לא ימשו אותה.

הסכם לונדון שלו עם המלך חוסיין לא נחתם והסכם אוסלו היה למשל ולשנינה.

כש"שומרי הסף", מאיר דגן, יאיר גולן ואחרים הרימו דגל אדום, נשיא המדינה שתק.

זו יכלה להיות שעה גדולה באמת, ברוחם של שארל דה-גול ויצחק רבין.

היא לא הייתה.

לא קורונה ולא נעלים

שנת 2020, ושוב מנצחת הטקטיקה את האסטרטגיה.

כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם של מאות אלפי ישראלים, שני רמטכ"לים מקפלים את הדגלים, קורצים זה לזה ונכנסים מתחת לאלונקה מדומה. לא קורונה ולא נעליים.
נוכל הנושא לשווא את שמו של הלורד בלפור נעץ סיכה בצמיג של כחול-לבן, בדיוק כפי שעשה בגין לרמטכ"ל יגאל ידין וחבריו לפני שנות דור. בידי שניכם הכוח, כוח שנתנה לכם לפתע ארצות הברית של אמריקה, למנוע אסון נוסף – סיפוח אווילי ומיותר שמתעלם ממיליוני בני אדם, עם אחר שארצנו היא גם מולדתו והוא לא ייעלם מכאן.
אנא, פיקחו את עיניכם והתעלו לגודל השעה.

בני וגבי – הגיע רגע של אמת

כל החשבון עוד לא נגמר, כתב פעם יוסף חיים ברנר.
פנקסי החשבונות עוד ייפתחו.
עכשיו הפעמונים מצלצלים לכם, בני וגבי.
קומו והילחמו, כפי שעשיתם כשלבשתם מדים.
בשבילנו, בשביל ישראל שלנו.
הגיע רגע של אמת.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן