הספר "רחוב מזרח מערב" של פיליפ סנדס הוא בעיני מופת לאופן שבו כתיבה אקדמית יכולה וצריכה להיות מונגשת לקהל הרחב. סנדס, פרקליט בשדה המשפט הבינלאומי ופרופסור למשפטים, שופך אור על מלחמת העולם השנייה ואחד הצמתים המרכזיים בתולדות המשפט הבינלאומי דרך סיפורה של עיר יחסית שולית בפולין – לבוב.

סנדס, שהחל בכתיבת הספר לאחר שקיבל הזמנה מאוניברסיטת לבוב לשאת הרצאה על עבודתו בשדה המשפט הבינלאומי, הבחין בפרט מעניין: שני הוגים חשובים של המשפט הבינלאומי, הרש לאוטרפכט ורפאל למקין, היו יהודים פולנים שלמדו בלבוב בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, בהפרש של כמה שנים. לבוב היא גם העיר שממנה הגיע סבו של סנדס, ליאון, והיא גם אחת הערים שהיו בשליטתו של הנס פרנק, המושל הכללי של פולין מטעם השלטון הנאצי. במהלך הספר סנדס מתחקה אחר קורותיהם של ארבעת אלו, וכן של דמויות-משנה בעלילה, כמו מיס טילני מנוריץ, מסיונרית נוצרית שהצילה את חיי אמו בשואה.

התוצאה מרשימה. סנדס מצליח לארוג פרטים ביוגרפיים והיסטוריים רבים לכדי סיפור מרתק. במקרים רבים דווקא אותן אנקדוטות היסטוריות רבות או האופנים בהם הסיפורים השונים מצטלבים, הם שהופכים את הספר למפעים כל כך. פרט לצירופי מקרים אזוטריים אך מדהימים ממש – כמו העובדה שאחותו של אדולף היטלר הייתה מנהלת משק הבית במעונות הסטודנטים של לאוטרפכט – כוונתי היא בעיקר לנרטיב שסנדס יוצר באמצעות הצלבת הגותם של לאוטרפכט ולמקין (שנוגעת כמובן גם לפרנק, מושא הגותם של לאוטרפכט ולמקין, ובמידה מרוחקת יותר לליאון, הקורבן של אותם פשעים).

בשלהי מלחמת העולם השנייה לאוטרפכט ולמקין ניסחו שני פשעים שהם מן העקרונות החשובים ביותר של המשפט הבינלאומי: לאוטרפכט ניסח את העבירה "פשעים נגד האנושות", שהיא הרג של יחידים כחלק מתכנית שיטתית; למקין הגה את הרעיון של הג'נוסייד, קרי הרג של רבים מתוך כוונה להשמיד את הקבוצה שהם חלק ממנה.

על אף שהרעיונות של לאוטרפכט ולמקין מציבים דגשים שונים – אצל לאוטרפכט הפרט הוא במרכז ואילו אצל למקין הקבוצה – הם כמובן לא סותרים. אולם סנדס יוצר מעין תחרות ויריבות בין שני ההוגים ושני הרעיונות, באופן שיוצר מתח ועניין בסיפור. התחרות מגיעה לשיאה במשפטי נירנברג שנערכו לבכירי המפלגה הנאצית בתום מלחמת העולם השנייה, וביניהם פרנק. הן למקין והן לאוטרפכט ביקשו להחדיר את רעיונותיהם לכתבי האישום ולפסק הדין במשפט. גם כאן סנדס מצליח לחולל דרמה: על אף שנדמה כי בתום המשפט ידו של אחד מהם הייתה העליונה – בכדי לא לקלקל, איני מפרט רעיון של מי – דווקא הרעיון שלא זכה לתהילה במשפט אומץ לראשונה בשנים שלאחר מכן על ידי העצרת הכללית של האו"ם.

לצד היותו של "רחוב מזרח מערב" ספר עיון שנקרא כמו ספר מתח עוצר-נשימה, אני מצאתי בו, כהיסטוריון בתחילת דרכי, ואולי מבלי שסנדס התכוון לכך – ספר מתודולוגי מעולה. שלא כמו שמקובל לרוב במחקר היסטורי, סנדס מתעד את המסע שלו לעבר השלמת הפאזל ההיסטורי, ובכך חושף את האופן שבו עובד וחושב היסטוריון. המסע הזה לפעמים מתחיל מפיסת נייר מצהיבה או רק תמונה, והוא כולל גם הסתייעות בעשרות אנשי קשר וביקור במדינות ממספר יבשות. האופן הבלשי המדוקדק הזה הוא מצד אחד מעורר התפעלות, ומאידך, בתור פרח-היסטוריון, הוא קצת ריפה את ידיי – זו עבודה כל כך סיזיפית!

כספרות עיונית שמופנית לקהל הרחב, סנדס גולש לעתים למחוזות הקיטש. פעמים אלו הניסיונות המאולצים לצירופי מקרים מוזרים; פעמים אלו המקומות השונים בספר בהם הוא מנסה לעשות אאוטינג לדמויות מסוימות על סמך ספקולציות בלבד. הקריצה לקהל הרחב באה לידי ביטוי גם בשם הספר: העיקרון המארגן של הספר הוא כאמור העיר לבוב. עם זאת, רחוב מזרח-מערב, שהספר נקרא על שמו, נמצא בעיר ז'ולקייב, שנמצאת צפונית ללבוב (ושחלק מהדמויות קשורות אליה בעקיפין או במישרין). לכל אורך הספר סנדס לא מנמק מדוע הוא בחר בשם זה כשם הספר, וקשה להימנע מהתחושה שהוא עשה זאת רק כיוון שמדובר במטאפורה מגניבה, על אף שכאמור לא זו העיר שעומדת במרכז הספר. בספר שאמון על דיוק היסטורי אני מצאתי בכך טעם לפגם.

רחוב מזרח מערב • פיליס סנדס • מאנגלית: עודד פלד • כנרת, זמורה – מוציאים לאור • 2016 • 528 עמ'