ואורי כל כך רצה לחיות: סרט אנושי ונוגע , על מי שגרם לנו להתאהב בו כשצפינו בו ובמיכל בת זוגו בתכנית 'בקרוב אהבה'. עם זאת, המעקב המצולם אחר מי שסובל ממחלה סופנית מטלטל ומעורר תהייה ומבוכה.

כבר מתחילת העונה של 'בקרוב אהבה' היה די ברור שמיכל שפירא היא הקלף המנצח של התכנית. הבחורה עם המאהב המבוגר שמתעתע בה, המפגש הקשה עם אמה, הוידויים החושפניים בנושא חיי המין שלה, הנונשלאנטיות כביכול, בצד רגישות הגבוהה.

ואז בא אורי. החבר החדש ישן. ואיתו נפתחה הסדרה למוות האורב בפתח, הבא והולך. איתו תיעדה הסדרה רגעים של אופטימיות ושל שברון לב.

בשידורי קשת תפסו את ההזדמנות בעשר אצבעות וליוו את הצמד המרגש כמעט עד לרגע מותו של אורי ממחלת הסרטן באוקטובר האחרון.

הבמאית עמליה מרגולין יצרה עבור שידורי קשת את הסרט המרגש  והרגיש הזה "הלוואי שתמותי", אותו הם מכנים 'סרט דוקומנטרי' אף כי יש בו אלמנטים רבים של ריאליטי.

המצלמה פלשה לרגעים הכי אינטימיים, לוידויים הרגשיים הכי עמוקים של אורי ומיכל, אורי והוריו, אורי ואחיו. וכל זה, כשברקע מתנגנת המוסיקה הנפלאה שלו ושל מיכל. השיר 'הלוואי שתמותי'. מוזר שדווקא השיר נותר אלמותי.

היתה תחושה של יותר מאמפתיה, נראה לי שלמדנו לאהוב את אורי ואת מיכל. אולי זה מסביר את הגוש הגדול בגרון כשאורי מתוודה על תחושותיו. כשהוא נלחם, כשהוא נפרד.

אי אפשר לדעת אם החשיפה למצלמות עשתה לו טוב, אבל הוא הסכים לעשות זאת. לא בטוח שהוא בחר בכך. מיכל היא שבחרה, מלכתחילה, להשתתף בסדרת דוקו ריאליטי בטלוויזיה. הוא נקלע לשם במקרה.

קשה שלא לתהות אם לא נעשתה פה מניפולציה בכאבו ובסבלו. בדומה לתכנית 'האח הגדול' בבריטניה שתיעדה את מותה של אחת המשתתפות, על פי דרישתה, גם כאן קשה שלא לשאול אם מה שראינו היה 'אותנטי' ואם נוכחות המצלמה לא יצרה מצג בדיוני, שחי לו לצד האמת ואז לתהות מהי, בעצם, האמת.

מפתיע, עם זאת, איך סדרה מסוג זה הצליחה לחדור למקומות כל כך עמוקים ודווקא כשהמקריות היא שהכתיבה כאן את החדירה לשאלות פילוסופיות על החיים. ועל המוות.

היה נראה שלא נופתע אם המצלמה תנציח גם את תמונתו של אורי לאחר נשימתו האחרונה. אבל לא. תמונות אחרונות של מיכל דומעת . של פינוי החפצים מדירתו של אורי. נשיקה – עוד נשיקת פרידה אחת, של מיכל מהוריו, והיא נכנסת למונית עם שקיות שבה מגובבים חלק מהחפצים שהיו פעם אורי.

קאט.

הלוואי שתמותי/ שידורי קשת. 22.12.2011