הגוף הנשי בטקסי טיהור ונידוי, מילת נשים, מחיקה ודיכוי, בתערוכה "מסיגות גבול"

15 אמניות פלסטיניות ויהודיות-דתיות חברו בתערוכה במוזאון לאמנות האיסלאם ועושות שימוש חתרני בגוף האישה ובדיוקנה כסמל של מחאה חברתית ותרבותית. האם האמניות יצליחו דרך האמנות שלהן לחולל שינוי?… – שבוע אחרון לתערוכה האמיצה והזועמת שאצרה ד"ר סיגל ברקאי במוזאון לאמנות האיסלאם בירושלים. לרוץ לראות!!!

הגוף הנשי בטקסי טיהור ונידוי, מילת נשים, מחיקה ודיכוי, בתערוכה "מסיגות גבול"

15 אמניות פלסטיניות ויהודיות-דתיות חברו בתערוכה במוזאון לאמנות האיסלאם ועושות שימוש חתרני בגוף האישה ובדיוקנה כסמל של מחאה חברתית ותרבותית. האם האמניות יצליחו דרך האמנות שלהן לחולל שינוי?… – שבוע אחרון לתערוכה האמיצה והזועמת שאצרה ד"ר סיגל ברקאי במוזאון לאמנות האיסלאם בירושלים. לרוץ לראות!!!

בין שפע האירועים המתרחשים בנוזאי מיגדר ודיכוי הדרה ורצח נשים והתערוכות של נשים אמניות בנושא המוצגות לאחרונה בארץ בולטת במיוחד בעצמתה התערוכה "מסיגות גבול" במוזאון לאמנות האיסלאם שנפתחה מחדש לקהל במסגרת מיתווה החזרה של התו הסגול במוסדות האמנות והתרבות.

"מסיגות גבול" – התערוכה במוזאון לאמנות האיסלאם בירושלים מפגישה בין האמניות רוואן אבו פילאת, פאטמה אבו-רומי, אנדי ארנוביץ, מרים ברזסקי, חנה גולדברג, אמירה זיאן, שירה זלוור, מג'דה חלבי, רחמה חמזה, לאה לאוקשטיין, היאם מוסטפה, יארא מחאג'נה, רובא סלאמה, הילה קרבלניקוב-פז, פאטמה שנאן, – שמעבירות כל אחת בדרכה מסר חברתי תרבותי, ואולי אפילו מנסות לחולל כאן שינוי. 

 

הילה קרבלניק-פז, ונוס עולה מן הים, וללא כותרת טקסי טיהור נשיים במקוות מים         . צילום: סיגל גליל

 15 אמניות פלסטיניות ויהודיות-דתיות, וגם נוצריה לשעבר שהתגיירה, מציגות בתערוכה עבודות חדשות מתריסות כנגד הנורמות המגדריות והדתיות. התערוכה ממקדת מבט בתופעה חדשה יחסית בחברה היהודית ובחברה הפלסטינית בישראל: נשים הבאות מרקע שמרני, דתי ופטריארכלי, ויוצרות אמנות אמיצה, המתמודדת עם מוסכמות החברה שממנה הן מגיעות.

במקביל לדרישה של אירגונים פמיניסטיים להשוואת מעמדן של האמניות נשים לנוכחות ולהגמוניה הגברית בשדה האמנות, מגפת הקורונה שפלשה אלינו אולי רק חידדה את הדרת הנשים, והסלימה את האלימות בכלל, ונגד נשים בפרט. יותר ויותר נשים נרצחו על ידי בני זוגן / משפחתן בחברה הישראלית בכלל, ובמיגזר הערבי בפרט.

שירה זלוור, סידור פרחים 2019-2020. ברקע המיצב אירוע. צילום: סיגל גליל

 בימים שבהם הולכים ומתחזקים הקולות הקוראים להדרת נשים והשתקתן במרחב הציבורי מטעם מימסדיים דתיים המשתלטים על החברה הישראלית,  כדוגמת הפרדת נשים וגברים באירועים ציבוריים, באוטובוסים ועוד, אנו עדים בשנים האחרונות לתופעה חדשה בחברה היהודית ובחברה הפלסטינית בישראל: יותר ויותר נשים  הגדלות בחברות שמרניות ופטריכאליות, יוצרות אמנות המתמודדת בהתרסה ובמחאה נגד חוקי החברה שממנה הן מגיעות.

המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים פתח בחודש ינואר השנה, עוד טרם פרוץ הקורונה בישראל, את התערוכה "מסיגות גבול" העוסקת בתופעה זו. בתערוכה מוצגות יצירות במיגוון מדיות של 15 אמניות פלסטיניות ויהודיות-דתיות המשקפות התרסה, זעם, תחושות מחנק, כמיהה לשחרור ורצון לפרוץ את גבולות תפקידי המגדר המסורתיים.

הן מבטאות את המתח בלתי נסבל בין המרחב הדיגיטלי – גלובלי בזכותו הן נחשפות למתרחש בעולמות אחרים לבין התחזקות מגמות הדיכוי כלפי נשים בחברות שבהן הן חיות. עם זאת, האמניות בתערוכה בוחרות לחיות בקהילותיהן וליצור במרחב של חירות אישית ומודעות ביקורתית.

חיאם מוסטפה, ללא כותרת, דמויות הנשים כצללים או כרוחות חסרות פנים מיסתוריות ומאיימות.  צילום: שי בן אפרים.

האמניות היהודיות מוחות בעבודותיהן על צווים חברתיים המניעים אותן לריבוי לידות ומשעבדים אותן לעול גידול הילדים. האמניות הערביות מתריעות ומוחות על האלימות המופנית כלפי האישה בשם "כבוד המשפחה".

האמניות, בנות כל הדתות במזרח התיכון, מתייחסות כולן אל חוקי הצניעות כאל מחיקה והגבלה של הזהות האישית והעצמאית שלהן. הן ממקמות את עצמן בין דור האימהות ששתקו והושתקו לבין הבנות הצעירות שהן חרדות לגורלן ולעתידן. כל העבודות מעלות  סוגיות מורכבות בהקשרי הגוף הנשי, כגון דמוקרטיה וחופש בחירה,  השליטה במיניות הנשית, כיסוי וגילוי, תפקידי מגדר, דיכוי, אפליה וניצול של נשים.

בסידרת עבודותיה "דיוקן גופי" משתמשת  פאטמה שנאן זוכת פרס קרן Outset בגופה כמודל לציורים שיצרה במיוחד לתערוכה. בעבודות החדשות היא מביימת את עצמה בזווית קשה לצפייה, כשהוא צבוע בצבעי הסוואה או קטוע, לעולם לא במבט ישיר וחשוף אל הצופה. המראה שנוצר מהווה מבחינתה סמל לאינסטינקט ההסוואה החייתי שמתקשר לשיטות לחימה וצייד המזוהות עם הזכר בחברה, כאשר אימוץ הדימוי הזכרי על גופה הנשי נועד לחתור תחת התפקידים המסורתיים המצופים מגברים ומנשים.

בין העבודות עזות המבע בתערוכה, ניתן לראות את היצירות של האמנית פאטמה אבו-רומי, שנולדה ב-1977, וחיה ויוצרת בטמרה. היא מציגה עבודות הנשענות על מסורת הציור הריאליסטי, אך מותירות אותו "בלתי גמור", תוך הצבעה על חוסר שלמות, על פירוק ועל פיצול תודעתי. בסדרה הקרויה "פאטמה", כשם האמנית, שבמקום לדבוק בהגדרה "דיוקן עצמי", הלקוחה מעולם האמנות, בוחרת להזדהות עם הפולקלור ועם המורשת הערבית. הרקמות על חזית השמלה הערבית מכילות קודים חברתיים, המאפשרים ליודעי דבר לזהות את הנשים ולסווגן על פי הדימויים המופיעים על בגדיהן: רווקה, נשואה, זרה, מקומית, אלמנה.

פטימה אבו רומי, פטימה 2, צילום: שי בן אפרים

אבו-רומי מצביעה על הפרפורמנס החברתי הטמון בבגד, ומשלבת את דמותה בתפקידים חברתיים משתנים: פעם היא מופיעה בדמותה החסודה של האם או האלמנה בחברה הערבית, ומיד לאחר מכן – כאישה צעירה, הבוחרת את מחלצותיה בעצמה ונועצת בצופה מבט המפגין העזה, ביטוי אישי וחופש בחירה. ברמז לחילוף תפקידי מגדר, היא לובשת אמנם את השמלה המסורתית, אך בידיה היא אוחזת "מסבחה", שרשרת תפילה גברית. מבטה נעוץ בעתיד בחשש, כמי שנדרשת לדאוג לפרנסת המשפחה – תפקידו המסורתי של הגבר.

אמירה זיאן אמנית דרוזית שנולדה ב 1978 חיה ויוצרת בירכא. בסדרת הצילומים שלה בתערוכה היא חוקרת את גוף האישה כדימוי נוכח-נפקד. כמי שמגיעה מחברה שמרנית, שבה מתקיים מאבק תמידי על השליטה בדמות האישה, הגוף הנשי מסקרן אותה. ההבנה כי הגוף האנושי-נשי אינו נתון ביולוגי בלבד, אלא מושפע מגורמים חברתיים, תרבותיים והיסטוריים עודדה אותה לבחון את מעמד האישה במופעיו השונים בתולדות האמנות, ולעסוק בשאלת ההחפצה של הגוף הנשי ובביטול היישות העצמאית של האישה, הן באמנות והן בחיים.

מבט לתערוכה: אמירה זיאן ללא כותרת. ביצירותיה  העבעת זעם, תחושות מחנק, כמיהה לשחרור ורצון לפרוץ את גבולות תפקידי המגדר המסורתיים. צילום: שי בן אפרים

 

זיאן מדגישה את הניגודים הבינאריים המוכמנים בגוף האישה, כגון יש ואין, מותר ואסור, רווח והפסד. כך, לדוגמה, בתצלום שבו נראית אישה מכוסה בבד תחרה אדום, המזוהה בחברה הדרוזית כשמלה, שאותה נוהגות נשים ללבוש לאחר חתונתן. בעיני האמנית, הצבע האדום משלב בתוכו את הניגוד שבין יופי לפחד, ומבחינה תרבותית הוא מסמל מצד אחד דם, אלימות ועונש, ומצד אחר אהבה, תשוקה ורומנטיקה. בד אדום זה מכסה וחושף בו-זמנית. האמנית שואלת שאלות לגבי מקומה של האישה בתוך ביתה: עד כמה היא מוגנת לאחר חתונתה או, שמא, דווקא במקום זה היא הופכת להיות פגיעה יותר?

 

לדעתי, את העבודות החזקות ביותר בתערוכה יצרה האמנית יארא מחג'נה שנולדה ב- 1993 במועאוויה שחיה ויוצרת בניו יורק. בעבודת הווידיאו המרשימה  שלה סיר  יארה מתארת  אישה הנודדת במרחב הררי פראי, לרגלה חבל עבה, ואליו קשור סיר גדול וכבד, המשקשק ברעש, כמו כדור מתכת, המשתלשל מרגליו האזוקות של אסיר. הסיר מסמל את הכבלים הקושרים אישה לביתה, גם כאשר היא מנסה למצוא את דרכה במרחבים החיצוניים לבית. הוא מצלצל ומתריע על מקום הימצאה, הופך אותה לכִבְדת תנועה מחד גיסא, ולחשופה מאידך גיסא, עד לסופה הטראגי והטראומטי.

העבודה היא חלק מן המיצג קת'יבן מהילא (2017) – עד שההרים יהפכו לחול – המתאר חברה נשית פוסט-טראומטית, שהומצאה על ידי האמנית כמחוז חפץ, שבו יתקיימו שיתוף והכלה ותסופק תמיכה בין-אישית ובין-נשית למי שחוו טראומה. זוהי התרסה כנגד כל אותן חברות אנושיות, שאינן רואות ואינן שומעות את הטראומה הנשית.

עבודת הווידיאו-אנימציה שלה מילת נשים היא מטאפורה סימבולית המצויירת כרישום של פרח ורד פתוח שנתפר בחוט ומחט. כמובן שיש רפרור למשפט "גן נעול אחותי כלה" משיר השירים, ולדימוי ערוות האישה כפרח שנפתח. בסרטון היפהפה יארה מתארת את טקס מילת הדגדגן מעורר המחלוקת, הנהוג בחברות מסוימות, מנקודת מבטה של האישה, העוברת סירוס ומשמיעה את זעקת-הלחש של סבלה ואת זוועת השפלתה.

 

רחמה חמזה שנולדה ב- 1995, וחיה ויוצרת בביר אל מכסור, עוסקת בפירוק ובהרכבה מחדש של צורות אורגניות מן הטבע, המאזכרות לעתים איברי מין נשיים. היא משלבת בין מוטיבים דתיים ומיניים, סמלים פרה-אסלאמיים ומסורת מוסלמית עכשווית. יצירתה מזכירה מאוד את ציורי הפרחים של ג'ורג'יה אוקיף.

אירוטיקה ומיניות נשית מסתתרים בציורי פרחים אקזוטיים. התכתבות עם ג'ורגיה אוקיף.  רחמה חמזה 2020. צילום סיגל גליל.

 

בחירת המוטיבים הצמחיים והדימויים מתחום הבוטניקה נקבעת על פי קריטריונים, כגון הרקע התרבותי וההיסטורי של הצמח, מופעיו הקודמים בתולדות האמנות, תכנים ביולוגיים בעלי פוטנציאל מטאפורי או צורתו החיצונית, המעוררת את ההקשר התוכני הנשאף.

בעבר יצרה חמזה מסבחות (מחרוזת תפילה לגבר), שחרוזיהן דימו שדיים ואיברי מין נשיים. באמצעות שילוב סמלים "גבריים" ו"נשיים" מזמינה האמנית את הצופים להרהר במוסכמות דתיות ובטאבו החזותי, המוטל על צופים המגיעים מחברות שמרניות. העבודה המוצגת בתערוכה, נוצרה במיוחד עבורה ומותאמת למקום. הציור הישיר על גבי הקיר מנסה לפרוץ אל מעבר לגבולות שנתחמו עבורו, "להציץ" מעבר לדלת או למחסום כלשהו ולהנכיח את עצמו בחלל.

 

חנה גולדברג אשר מחתה בעבודותיה המוקדמות כנגד מנגנון הלידות המרובות, ממשיכה לעסוק גם בסדרה החדשה "חשופה" במעמד האישה בחברה הדתית שחייה ועולמה נותרים סמויים מן העין הציבורית. גולדברג מציגה את דיוקנה בסטודיו כאשר בדי הציור הגדולים מסתירים את דמותה, וכל שהצופים יודעים על הציירת הוא שהיא נאבקת להתגלות.

מבט לתערוכה: "חשופה" של חנה גולדברג ברקע עבודות של אמירה זיאן. צילום שי בן אפרים.

הילה קרבלניקוב – פז מציגה סדרת עבודות שהן בבחינת תיעוד נועז מחיי האישה הדתית: רגע הטבילה ב"חוף לנשים בלבד" והטבילה במקווה ערב חופתה.

הילה קרבלניקוב-פז, טקס טיהור הגוף הנשי בטבילה במקוה נשים ערב החתונה. צילום שי בן אפרים.

עבודתה של מאג'דה חלבי תושבת מג'דל שמס – צעיף דרוזי מסורתי הפרוש על פני שטיח, מצביעה על הקשר הרב-דורי עם נשים במשפחתה, ועל הזיקה למלאכות האומנות ולמנהגי האבלות שלהן. חלבי מייצגת את חוויית דור הביניים הנשי: בין הנשים המבוגרות ממנה, שנכנעו כליל לתכתיבים המסורתיים, לבין הצעירות, החותרות לשינוי ולהתאמה לעולם העכשווי.

אדי ארנוביץ, ברוך שעשני אשה, צילם: שי בן אפרים. באדיבות המוזאון לאמנות האיסלאם בירושלים

לאה לאוקשטיין שנולדה ב 1986 בוולקה, לטביה, חיה ויוצרת במעלות. ביצירת הווידיאו שלה קורבן אשםקורבן השם  לאה לאוקשטיין, שנולדה כנוצרייה, אך בחרה להתגייר ולקיים אורח חיים יהודי דתי בישראל, היא עוסקת בקשר בין דת ורגשות אשם.

לאה לאוקשטיין , מתוך עבודת וידיאו. הזמנה לאירוע בהשתתפותה שבוטל בשל הקורונה. מתוך קיר הפייסבוק של המוזאון לאמנות האיסלאם.

כילידת לטביה בחרה האמנית להתמקד בידיים המגלפות בעץ, כיוון שמלאכה זו של פיסול דמויות כמו–אליליות נפוצה בתרבות הלטבית, שבה עדיין נותרו עקבות פגאניים עזים בפולחן ובתרבות החומרית. במקביל היא זועקת בעברית בקולות הרקע, במעין תחינה או תפילה יהודית, המנסה להתנקות מרגשות האשם. באופן זה מחברת העבודה בין שלושת מרכיבי הזהות של האמנית: האשמה כאלמנט נוצרי, התפילה והתחינה כמאפיין יהודי והגילוף בעץ בהשפעת המסורת הפגאנית.

וכך נכתב בהזמנה לאירוע שלא התקיים: ממעלות תרשיחא שבצפון, האמנית המרתקת לאה לאוקשטיין שמציגה בתערוכה "מסיגות גבול" את העבודה "קורבן אשם – קורבן השם". לאה שנולדה כנוצרייה, אך בחרה להתגייר ולקיים אורח חיים יהודי דתי בישראל, תוהה לגבי רגשות אשם כצורת חשיבה שגורה בחברה הדתית, היהודית והנוצרית כאחת. היא חשה כי אצל האישה הדתייה רגשות אלה חריפים יותר, מחמת מסרים חברתיים רבים, המציבים אותה בעמדת התנצלות על כל חריגה מן הנורמה.

מרים ברזסקי שנולדה באופקים בשנת 1987 חיה ויוצרת בפתח תקוה. היא למדה אמנות בשלוחה החרדית של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. את עבודת הווידיאו צילמה בעיר הולדתה, אופקים, שאליה חזרה לביקור לאחר שנים רבות של היעדרות. העיירה הדרומית הקטנה והפריפריאלית עוררה בה זיכרונות ילדות ותחושות של חופש ושל שחרור, שאליהן היא כמהה כיום כאישה בוגרת, כרעיה וכאם בחברה הדתית. הפעולות החזרתיות, המוקרנות על גבי טריפטיכון של מסכי וידיאו, מעלות באופן גופני ומוחשי את זיכרונות החופש ואת החיפוש אחריו. האמנית משחזרת פעולות משחקיות הזכורות לה מימי ילדותה, כגון ריצה הלוך ושוב במעלה ובמורד גבעה, יצירת "שעון חול" מכף היד, או ניסיון לשמור על שיווי המשקל על גבי גזע עץ. הווידיאו מפגיש את שתי היישויות: זו של האמנית הבוגרת, הטוענת פעולות פשוטות אלה במשמעויות בעלות אופי פסיכולוגי ופילוסופי, וזו של הילדה הקטנה שהייתה פעם.

מרים ברזנסקי, אופקים, טריפטיק עבודות וידיאו בחלל הכניסה לתערוכה 2019. צילום: סיגל גליל

"בחירתן של האמניות להמשיך ולהשתייך לחברות המוצא שלהן, ובד בבד לייצר מרחבי חירות, היא בבחינת הליכה זהירה אך נחושה על חבל דק. מצע הבד משמש להן כעין זירה, שבה הן מתוות את דרכן בגבולות ההפרדה המגדרית. רבות מן האמניות אף יוצרות מתוך תחושה של שליחות ומבקשות להשמיע את קולן הנאלם של נשים רבות בקהילותיהן, וכך הופכות למעין דוברות של בנות מינן."  – ציטוט מפתח הדבר של נדים שיבאן מנהל המוזאון ועידית שרוני האוצרת הראשית של המוזאון.

 

"האפשרות שאישה־אמנית תנוּדֶה מהחברה שבה היא חיה, על רקע ההעזה לומר את אשר על לִבה, היא ממשית. רבות מהאמניות בתערוכה מצביעות בעבודתן על הדרכים השונות לטשטוש דמות האישה ולמחיקתה באמצעים פסיכולוגיים
ופיזיים. עם זאת ניכר שוני באופן שבו ממושטרת האישה בחברה היהודית ובחברה הערבית. האמניות היהודיות מוחות על צווים חברתיים, המניעים אותן לריבוי לידות, ומשעבדים אותן לעול גידול הילדים, תוך שהם מונעים מהן את הזמן ואת המרחב לביטוי זהותן הפרטית והייחודית. האמניות הערביות, לעומתן, מתריעות על האלימות המופנית כלפי האישה, על דריסת חירותה, נשמתה הייחודית ולעתים אף חייה בשם נורמות מגדריות מפלות, המכפיפות אותה לשמירה על ”כבוד המשפחה“. – דבריה של אוצרת התערוכה ד"ר סיגל ברקאי.

קישור לסרטון עם אוצרת התערוכה ד"ר סיגל ברקאי.

מועד נעילת התערוכה שהיה אמור להיות ב-30.5.הוארך ל-30.6.2020. המוזאון פועל בקפדנות בהתאם להנחיות התו הסגול. 

שעות פעילות המוזיאון:

שני – רביעי : 10:00- 15:00

חמישי: 10:00- 19:00

שישי – שבת: 10:00 – 14:00

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בין שפע האירועים המתרחשים בנוזאי מיגדר ודיכוי הדרה ורצח נשים והתערוכות של נשים אמניות בנושא המוצגות לאחרונה בארץ בולטת במיוחד בעצמתה התערוכה "מסיגות גבול" במוזאון לאמנות האיסלאם שנפתחה מחדש לקהל במסגרת מיתווה החזרה של התו הסגול במוסדות האמנות והתרבות.

"מסיגות גבול" – התערוכה במוזאון לאמנות האיסלאם בירושלים מפגישה בין האמניות רוואן אבו פילאת, פאטמה אבו-רומי, אנדי ארנוביץ, מרים ברזסקי, חנה גולדברג, אמירה זיאן, שירה זלוור, מג'דה חלבי, רחמה חמזה, לאה לאוקשטיין, היאם מוסטפה, יארא מחאג'נה, רובא סלאמה, הילה קרבלניקוב-פז, פאטמה שנאן, – שמעבירות כל אחת בדרכה מסר חברתי תרבותי, ואולי אפילו מנסות לחולל כאן שינוי. 

 

הילה קרבלניק-פז, ונוס עולה מן הים, וללא כותרת טקסי טיהור נשיים במקוות מים         . צילום: סיגל גליל

 15 אמניות פלסטיניות ויהודיות-דתיות, וגם נוצריה לשעבר שהתגיירה, מציגות בתערוכה עבודות חדשות מתריסות כנגד הנורמות המגדריות והדתיות. התערוכה ממקדת מבט בתופעה חדשה יחסית בחברה היהודית ובחברה הפלסטינית בישראל: נשים הבאות מרקע שמרני, דתי ופטריארכלי, ויוצרות אמנות אמיצה, המתמודדת עם מוסכמות החברה שממנה הן מגיעות.

במקביל לדרישה של אירגונים פמיניסטיים להשוואת מעמדן של האמניות נשים לנוכחות ולהגמוניה הגברית בשדה האמנות, מגפת הקורונה שפלשה אלינו אולי רק חידדה את הדרת הנשים, והסלימה את האלימות בכלל, ונגד נשים בפרט. יותר ויותר נשים נרצחו על ידי בני זוגן / משפחתן בחברה הישראלית בכלל, ובמיגזר הערבי בפרט.

שירה זלוור, סידור פרחים 2019-2020. ברקע המיצב אירוע. צילום: סיגל גליל

 בימים שבהם הולכים ומתחזקים הקולות הקוראים להדרת נשים והשתקתן במרחב הציבורי מטעם מימסדיים דתיים המשתלטים על החברה הישראלית,  כדוגמת הפרדת נשים וגברים באירועים ציבוריים, באוטובוסים ועוד, אנו עדים בשנים האחרונות לתופעה חדשה בחברה היהודית ובחברה הפלסטינית בישראל: יותר ויותר נשים  הגדלות בחברות שמרניות ופטריכאליות, יוצרות אמנות המתמודדת בהתרסה ובמחאה נגד חוקי החברה שממנה הן מגיעות.

המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים פתח בחודש ינואר השנה, עוד טרם פרוץ הקורונה בישראל, את התערוכה "מסיגות גבול" העוסקת בתופעה זו. בתערוכה מוצגות יצירות במיגוון מדיות של 15 אמניות פלסטיניות ויהודיות-דתיות המשקפות התרסה, זעם, תחושות מחנק, כמיהה לשחרור ורצון לפרוץ את גבולות תפקידי המגדר המסורתיים.

הן מבטאות את המתח בלתי נסבל בין המרחב הדיגיטלי – גלובלי בזכותו הן נחשפות למתרחש בעולמות אחרים לבין התחזקות מגמות הדיכוי כלפי נשים בחברות שבהן הן חיות. עם זאת, האמניות בתערוכה בוחרות לחיות בקהילותיהן וליצור במרחב של חירות אישית ומודעות ביקורתית.

חיאם מוסטפה, ללא כותרת, דמויות הנשים כצללים או כרוחות חסרות פנים מיסתוריות ומאיימות.  צילום: שי בן אפרים.

האמניות היהודיות מוחות בעבודותיהן על צווים חברתיים המניעים אותן לריבוי לידות ומשעבדים אותן לעול גידול הילדים. האמניות הערביות מתריעות ומוחות על האלימות המופנית כלפי האישה בשם "כבוד המשפחה".

האמניות, בנות כל הדתות במזרח התיכון, מתייחסות כולן אל חוקי הצניעות כאל מחיקה והגבלה של הזהות האישית והעצמאית שלהן. הן ממקמות את עצמן בין דור האימהות ששתקו והושתקו לבין הבנות הצעירות שהן חרדות לגורלן ולעתידן. כל העבודות מעלות  סוגיות מורכבות בהקשרי הגוף הנשי, כגון דמוקרטיה וחופש בחירה,  השליטה במיניות הנשית, כיסוי וגילוי, תפקידי מגדר, דיכוי, אפליה וניצול של נשים.

בסידרת עבודותיה "דיוקן גופי" משתמשת  פאטמה שנאן זוכת פרס קרן Outset בגופה כמודל לציורים שיצרה במיוחד לתערוכה. בעבודות החדשות היא מביימת את עצמה בזווית קשה לצפייה, כשהוא צבוע בצבעי הסוואה או קטוע, לעולם לא במבט ישיר וחשוף אל הצופה. המראה שנוצר מהווה מבחינתה סמל לאינסטינקט ההסוואה החייתי שמתקשר לשיטות לחימה וצייד המזוהות עם הזכר בחברה, כאשר אימוץ הדימוי הזכרי על גופה הנשי נועד לחתור תחת התפקידים המסורתיים המצופים מגברים ומנשים.

בין העבודות עזות המבע בתערוכה, ניתן לראות את היצירות של האמנית פאטמה אבו-רומי, שנולדה ב-1977, וחיה ויוצרת בטמרה. היא מציגה עבודות הנשענות על מסורת הציור הריאליסטי, אך מותירות אותו "בלתי גמור", תוך הצבעה על חוסר שלמות, על פירוק ועל פיצול תודעתי. בסדרה הקרויה "פאטמה", כשם האמנית, שבמקום לדבוק בהגדרה "דיוקן עצמי", הלקוחה מעולם האמנות, בוחרת להזדהות עם הפולקלור ועם המורשת הערבית. הרקמות על חזית השמלה הערבית מכילות קודים חברתיים, המאפשרים ליודעי דבר לזהות את הנשים ולסווגן על פי הדימויים המופיעים על בגדיהן: רווקה, נשואה, זרה, מקומית, אלמנה.

פטימה אבו רומי, פטימה 2, צילום: שי בן אפרים

אבו-רומי מצביעה על הפרפורמנס החברתי הטמון בבגד, ומשלבת את דמותה בתפקידים חברתיים משתנים: פעם היא מופיעה בדמותה החסודה של האם או האלמנה בחברה הערבית, ומיד לאחר מכן – כאישה צעירה, הבוחרת את מחלצותיה בעצמה ונועצת בצופה מבט המפגין העזה, ביטוי אישי וחופש בחירה. ברמז לחילוף תפקידי מגדר, היא לובשת אמנם את השמלה המסורתית, אך בידיה היא אוחזת "מסבחה", שרשרת תפילה גברית. מבטה נעוץ בעתיד בחשש, כמי שנדרשת לדאוג לפרנסת המשפחה – תפקידו המסורתי של הגבר.

אמירה זיאן אמנית דרוזית שנולדה ב 1978 חיה ויוצרת בירכא. בסדרת הצילומים שלה בתערוכה היא חוקרת את גוף האישה כדימוי נוכח-נפקד. כמי שמגיעה מחברה שמרנית, שבה מתקיים מאבק תמידי על השליטה בדמות האישה, הגוף הנשי מסקרן אותה. ההבנה כי הגוף האנושי-נשי אינו נתון ביולוגי בלבד, אלא מושפע מגורמים חברתיים, תרבותיים והיסטוריים עודדה אותה לבחון את מעמד האישה במופעיו השונים בתולדות האמנות, ולעסוק בשאלת ההחפצה של הגוף הנשי ובביטול היישות העצמאית של האישה, הן באמנות והן בחיים.

מבט לתערוכה: אמירה זיאן ללא כותרת. ביצירותיה  העבעת זעם, תחושות מחנק, כמיהה לשחרור ורצון לפרוץ את גבולות תפקידי המגדר המסורתיים. צילום: שי בן אפרים

 

זיאן מדגישה את הניגודים הבינאריים המוכמנים בגוף האישה, כגון יש ואין, מותר ואסור, רווח והפסד. כך, לדוגמה, בתצלום שבו נראית אישה מכוסה בבד תחרה אדום, המזוהה בחברה הדרוזית כשמלה, שאותה נוהגות נשים ללבוש לאחר חתונתן. בעיני האמנית, הצבע האדום משלב בתוכו את הניגוד שבין יופי לפחד, ומבחינה תרבותית הוא מסמל מצד אחד דם, אלימות ועונש, ומצד אחר אהבה, תשוקה ורומנטיקה. בד אדום זה מכסה וחושף בו-זמנית. האמנית שואלת שאלות לגבי מקומה של האישה בתוך ביתה: עד כמה היא מוגנת לאחר חתונתה או, שמא, דווקא במקום זה היא הופכת להיות פגיעה יותר?

 

לדעתי, את העבודות החזקות ביותר בתערוכה יצרה האמנית יארא מחג'נה שנולדה ב- 1993 במועאוויה שחיה ויוצרת בניו יורק. בעבודת הווידיאו המרשימה  שלה סיר  יארה מתארת  אישה הנודדת במרחב הררי פראי, לרגלה חבל עבה, ואליו קשור סיר גדול וכבד, המשקשק ברעש, כמו כדור מתכת, המשתלשל מרגליו האזוקות של אסיר. הסיר מסמל את הכבלים הקושרים אישה לביתה, גם כאשר היא מנסה למצוא את דרכה במרחבים החיצוניים לבית. הוא מצלצל ומתריע על מקום הימצאה, הופך אותה לכִבְדת תנועה מחד גיסא, ולחשופה מאידך גיסא, עד לסופה הטראגי והטראומטי.

העבודה היא חלק מן המיצג קת'יבן מהילא (2017) – עד שההרים יהפכו לחול – המתאר חברה נשית פוסט-טראומטית, שהומצאה על ידי האמנית כמחוז חפץ, שבו יתקיימו שיתוף והכלה ותסופק תמיכה בין-אישית ובין-נשית למי שחוו טראומה. זוהי התרסה כנגד כל אותן חברות אנושיות, שאינן רואות ואינן שומעות את הטראומה הנשית.

עבודת הווידיאו-אנימציה שלה מילת נשים היא מטאפורה סימבולית המצויירת כרישום של פרח ורד פתוח שנתפר בחוט ומחט. כמובן שיש רפרור למשפט "גן נעול אחותי כלה" משיר השירים, ולדימוי ערוות האישה כפרח שנפתח. בסרטון היפהפה יארה מתארת את טקס מילת הדגדגן מעורר המחלוקת, הנהוג בחברות מסוימות, מנקודת מבטה של האישה, העוברת סירוס ומשמיעה את זעקת-הלחש של סבלה ואת זוועת השפלתה.

 

רחמה חמזה שנולדה ב- 1995, וחיה ויוצרת בביר אל מכסור, עוסקת בפירוק ובהרכבה מחדש של צורות אורגניות מן הטבע, המאזכרות לעתים איברי מין נשיים. היא משלבת בין מוטיבים דתיים ומיניים, סמלים פרה-אסלאמיים ומסורת מוסלמית עכשווית. יצירתה מזכירה מאוד את ציורי הפרחים של ג'ורג'יה אוקיף.

אירוטיקה ומיניות נשית מסתתרים בציורי פרחים אקזוטיים. התכתבות עם ג'ורגיה אוקיף.  רחמה חמזה 2020. צילום סיגל גליל.

 

בחירת המוטיבים הצמחיים והדימויים מתחום הבוטניקה נקבעת על פי קריטריונים, כגון הרקע התרבותי וההיסטורי של הצמח, מופעיו הקודמים בתולדות האמנות, תכנים ביולוגיים בעלי פוטנציאל מטאפורי או צורתו החיצונית, המעוררת את ההקשר התוכני הנשאף.

בעבר יצרה חמזה מסבחות (מחרוזת תפילה לגבר), שחרוזיהן דימו שדיים ואיברי מין נשיים. באמצעות שילוב סמלים "גבריים" ו"נשיים" מזמינה האמנית את הצופים להרהר במוסכמות דתיות ובטאבו החזותי, המוטל על צופים המגיעים מחברות שמרניות. העבודה המוצגת בתערוכה, נוצרה במיוחד עבורה ומותאמת למקום. הציור הישיר על גבי הקיר מנסה לפרוץ אל מעבר לגבולות שנתחמו עבורו, "להציץ" מעבר לדלת או למחסום כלשהו ולהנכיח את עצמו בחלל.

 

חנה גולדברג אשר מחתה בעבודותיה המוקדמות כנגד מנגנון הלידות המרובות, ממשיכה לעסוק גם בסדרה החדשה "חשופה" במעמד האישה בחברה הדתית שחייה ועולמה נותרים סמויים מן העין הציבורית. גולדברג מציגה את דיוקנה בסטודיו כאשר בדי הציור הגדולים מסתירים את דמותה, וכל שהצופים יודעים על הציירת הוא שהיא נאבקת להתגלות.

מבט לתערוכה: "חשופה" של חנה גולדברג ברקע עבודות של אמירה זיאן. צילום שי בן אפרים.

הילה קרבלניקוב – פז מציגה סדרת עבודות שהן בבחינת תיעוד נועז מחיי האישה הדתית: רגע הטבילה ב"חוף לנשים בלבד" והטבילה במקווה ערב חופתה.

הילה קרבלניקוב-פז, טקס טיהור הגוף הנשי בטבילה במקוה נשים ערב החתונה. צילום שי בן אפרים.

עבודתה של מאג'דה חלבי תושבת מג'דל שמס – צעיף דרוזי מסורתי הפרוש על פני שטיח, מצביעה על הקשר הרב-דורי עם נשים במשפחתה, ועל הזיקה למלאכות האומנות ולמנהגי האבלות שלהן. חלבי מייצגת את חוויית דור הביניים הנשי: בין הנשים המבוגרות ממנה, שנכנעו כליל לתכתיבים המסורתיים, לבין הצעירות, החותרות לשינוי ולהתאמה לעולם העכשווי.

אדי ארנוביץ, ברוך שעשני אשה, צילם: שי בן אפרים. באדיבות המוזאון לאמנות האיסלאם בירושלים

לאה לאוקשטיין שנולדה ב 1986 בוולקה, לטביה, חיה ויוצרת במעלות. ביצירת הווידיאו שלה קורבן אשםקורבן השם  לאה לאוקשטיין, שנולדה כנוצרייה, אך בחרה להתגייר ולקיים אורח חיים יהודי דתי בישראל, היא עוסקת בקשר בין דת ורגשות אשם.

לאה לאוקשטיין , מתוך עבודת וידיאו. הזמנה לאירוע בהשתתפותה שבוטל בשל הקורונה. מתוך קיר הפייסבוק של המוזאון לאמנות האיסלאם.

כילידת לטביה בחרה האמנית להתמקד בידיים המגלפות בעץ, כיוון שמלאכה זו של פיסול דמויות כמו–אליליות נפוצה בתרבות הלטבית, שבה עדיין נותרו עקבות פגאניים עזים בפולחן ובתרבות החומרית. במקביל היא זועקת בעברית בקולות הרקע, במעין תחינה או תפילה יהודית, המנסה להתנקות מרגשות האשם. באופן זה מחברת העבודה בין שלושת מרכיבי הזהות של האמנית: האשמה כאלמנט נוצרי, התפילה והתחינה כמאפיין יהודי והגילוף בעץ בהשפעת המסורת הפגאנית.

וכך נכתב בהזמנה לאירוע שלא התקיים: ממעלות תרשיחא שבצפון, האמנית המרתקת לאה לאוקשטיין שמציגה בתערוכה "מסיגות גבול" את העבודה "קורבן אשם – קורבן השם". לאה שנולדה כנוצרייה, אך בחרה להתגייר ולקיים אורח חיים יהודי דתי בישראל, תוהה לגבי רגשות אשם כצורת חשיבה שגורה בחברה הדתית, היהודית והנוצרית כאחת. היא חשה כי אצל האישה הדתייה רגשות אלה חריפים יותר, מחמת מסרים חברתיים רבים, המציבים אותה בעמדת התנצלות על כל חריגה מן הנורמה.

מרים ברזסקי שנולדה באופקים בשנת 1987 חיה ויוצרת בפתח תקוה. היא למדה אמנות בשלוחה החרדית של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. את עבודת הווידיאו צילמה בעיר הולדתה, אופקים, שאליה חזרה לביקור לאחר שנים רבות של היעדרות. העיירה הדרומית הקטנה והפריפריאלית עוררה בה זיכרונות ילדות ותחושות של חופש ושל שחרור, שאליהן היא כמהה כיום כאישה בוגרת, כרעיה וכאם בחברה הדתית. הפעולות החזרתיות, המוקרנות על גבי טריפטיכון של מסכי וידיאו, מעלות באופן גופני ומוחשי את זיכרונות החופש ואת החיפוש אחריו. האמנית משחזרת פעולות משחקיות הזכורות לה מימי ילדותה, כגון ריצה הלוך ושוב במעלה ובמורד גבעה, יצירת "שעון חול" מכף היד, או ניסיון לשמור על שיווי המשקל על גבי גזע עץ. הווידיאו מפגיש את שתי היישויות: זו של האמנית הבוגרת, הטוענת פעולות פשוטות אלה במשמעויות בעלות אופי פסיכולוגי ופילוסופי, וזו של הילדה הקטנה שהייתה פעם.

מרים ברזנסקי, אופקים, טריפטיק עבודות וידיאו בחלל הכניסה לתערוכה 2019. צילום: סיגל גליל

"בחירתן של האמניות להמשיך ולהשתייך לחברות המוצא שלהן, ובד בבד לייצר מרחבי חירות, היא בבחינת הליכה זהירה אך נחושה על חבל דק. מצע הבד משמש להן כעין זירה, שבה הן מתוות את דרכן בגבולות ההפרדה המגדרית. רבות מן האמניות אף יוצרות מתוך תחושה של שליחות ומבקשות להשמיע את קולן הנאלם של נשים רבות בקהילותיהן, וכך הופכות למעין דוברות של בנות מינן."  – ציטוט מפתח הדבר של נדים שיבאן מנהל המוזאון ועידית שרוני האוצרת הראשית של המוזאון.

 

"האפשרות שאישה־אמנית תנוּדֶה מהחברה שבה היא חיה, על רקע ההעזה לומר את אשר על לִבה, היא ממשית. רבות מהאמניות בתערוכה מצביעות בעבודתן על הדרכים השונות לטשטוש דמות האישה ולמחיקתה באמצעים פסיכולוגיים
ופיזיים. עם זאת ניכר שוני באופן שבו ממושטרת האישה בחברה היהודית ובחברה הערבית. האמניות היהודיות מוחות על צווים חברתיים, המניעים אותן לריבוי לידות, ומשעבדים אותן לעול גידול הילדים, תוך שהם מונעים מהן את הזמן ואת המרחב לביטוי זהותן הפרטית והייחודית. האמניות הערביות, לעומתן, מתריעות על האלימות המופנית כלפי האישה, על דריסת חירותה, נשמתה הייחודית ולעתים אף חייה בשם נורמות מגדריות מפלות, המכפיפות אותה לשמירה על ”כבוד המשפחה“. – דבריה של אוצרת התערוכה ד"ר סיגל ברקאי.

קישור לסרטון עם אוצרת התערוכה ד"ר סיגל ברקאי.

מועד נעילת התערוכה שהיה אמור להיות ב-30.5.הוארך ל-30.6.2020. המוזאון פועל בקפדנות בהתאם להנחיות התו הסגול. 

שעות פעילות המוזיאון:

שני – רביעי : 10:00- 15:00

חמישי: 10:00- 19:00

שישי – שבת: 10:00 – 14:00

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן