עיצוב תערוכה קטנה או גדולה ככל שתהא, הוא לטעמי האלמנט החשוב ביותר בתערוכה. אם לא נציג את המוצגים בצורה מעניינת, העבודות תלכנה לאיבוד. חנן דה לנגה, מבכירי המעצבים בישראל, אחראי על הגישה העיצובית של 5 החללים בהם מוצגת הביאנלה. "עיצוב ביאנלה שונה מעיצוב של תערוכה רגילה." מסביר דה לנגה, "הביאנלה מלהיבה ומאתגרת, ייחודית בתוכן ובסדרי הגודל, ובעובדה המשמעותית שהיא הביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב – מסורת בהתהוות. ראשית התהליך הייתה בהתבוננות מעמיקה בעבודות שיוצגו ובפגישות אינטנסיביות עם האוצרים. בהמשך ערכנו סיורים בשטחי המוזיאון הפתוחים, בתצוגות הקבע ובחללי התצוגה לתערוכות מתחלפות. בסיום מהלכים אלו הגעתי למסקנה שהתערוכה תהיה מורכבת משפות שונות של עיצוב חלל. זו ההנחה הבסיסית שממנה נארגו הפתרונות השונים. לא ראיתי צורך לכפות שפה אחידה על הביאנלה כולה. יצרתי קווים מנחים כלליים, אך כל חלל תצוגה קיבל את ה"אישיות" העיצובית שלו, כל אחד והתנאים המשתנים שבו, לצד היצירות שיוצגו בו. להצעות היו הקשרים אוצרותיים, רעיוניים, חומריים, צבעוניים, תנועה בחלל, תאורה וכדומה, ועדיין, לכל אזור או חלל תצוגה היו לי מחשבות וסקיצות שונות".

התערוכה המרכזית באולם רוטשילד הגדול, מחולקת למתחמים בגבהים שונים, כך שהמרחב יוצר סיור חופשי כשכל יצירה מקבלת גבולות משלה. החלל כולו פתוח ללא קירות הפרדה. בגלרית המגדל, הקירות לבנים והתצוגה בהירה ומוצפת אור. בחללים של ביתן הזכוכית, קרמיקה, אדם ועמלו, העיצוב משתמש בחללים הקיימים.

מוזיאון ארץ ישראל עוסק בתערוכותיו ביצירה ישראלית. היוזמה לפרויקט המוזיאלי נולד אצל ד"ר דבי הרשמן, סמנכ"לית ואוצרת ראשית מתוך הצורך להצעיד את המוזיאון למאה ה-21: "כדי לצעוד למאה ה־21, רצינו לעשות משהו חדש שיענה על ההגדרה קראפט ועיצוב עכשוויים, יוזמה בעלת עוצמה, שתחבר את כל התחומים, ותציג בכל שנתיים תמונת מצב עכשווית של האומניות והעיצוב הישראלי".

צילום: שרה פלד

אין אפשרות שלא להתפעל מעבודת הנמלים האובססיבית המאפיינת את תחום הקראפט. העבודות המוצגות, נעשו בתכנון מוקפד, המשלב טכניקות וטכנולוגיות שונות הדורשות התמצאות בפיסיקה, כימיה, הנדסה, ייצור ממוחשב ועוד. התערוכה מציגה עבודות ברמות שונות, מן המתוחכמות ביותר ועד לפופוליסטיות. לעיתים, טקסט האוצרות המלווה, עושה עוול ליצירה פשוטה, עם מילים המנסות להתחכם ללא צורך.

שטיח אבן, מעיין שחר

העבודה מורכבת מאבני טוף בגוונים טבעיים שונים ואבני חצץ שנאספו בקפידה מגינות, כיכרות וחניונים ציבוריים ברחבי הארץ. האבנים מוינו, חוררו ולבסוף נשזרו למערך המדמה שטיח בעל דגם טיפוסי. מלאכת השזירה היתה איטית, תובענית וסזיפית ודרשה שעות עבודה רבות. הטכניקה עברה פיתוח עד שהותאמה למאפייני האבן והעניקה לשטיח תכונות אלסטיות המתאימות לפריסתו ולגלגולו על אף משקלו הרב. הצבעים שנבחרו הן תוצר של מנעד פלטת האבן הטבעית, בתוספת סילר לגיוון הברק.

ביני לביני, ליטל גולדנברג

היוצרת משתמשת בחומר נדיר בעולם הצורפות: שקיות ניילון יומיומיות, שאותן היא מותחת, מכווצת ומחברת בצורות שונות ליצירת מדרג של שקיפויות. בזכות השימוש בשקית הניילון, האור נעשה לחומר גלם ולאלמנט מרכזי המוסיף רובד של ניצוץ וברק, שהופך את השקית הפשוטה לתכשיט יוקרתי ופואטי.

Happy Genetica , יוכי שרם

העבודה עוסקת באופן שבו הגנטיקה שלנו מושפעת מאירועים שאנו חווים במהלך חיינו. היצירה נדמית כצמחייה תלויה מהתקרה. מתוך בסיסה הירוק משתלשלים מעין גידולים סרוגים בעלי צורות, טקסטורות וצבעים מגוונים, המחקים את צורות הכרומוזומים, ה-DNA והחלבונים.

מתוך הסדרה רקוויאם לחומר # 3, מאיה גטניו

היוצרת מציגה שמלות יוצאות דופן המעוטרות בדימויים מתוך כתבי יד רנסנסיים. באחת השמלות נראית מריה אוחזת בישו. פניה ממוסגרות בחישוק רקמה מסורתי, הממוקם על בד גולמי וטבעי. בהמשכה של השמלה שולבו שני חומרים סינתטיים- פייטים צבעוניים וריבועי פרספקס חתוכים בלייזר- היוצרים צורה של פיקסלים האופיינית לתמונה דיגיטלית. היצירה היא חלק מקולקציה העוסקת בחיבור בין הידני והחומרי לבין התעשייתי והדיגיטלי. בטרם המצאת הדפוס נכתבו ואוירו הספרים בעבודת יד, כך שכל עותק היה ייחודי וחד-פעמי. גטניו מתבססת על מלאכת היד העמלנית והעמוסה בפרטים, אך משכפלת ומפרקת אותה באמצעות הפשטה ופיקסול.

עטלפים של ילדותנו, מקס אפשטיין

העבודה מציגה נקודת מבט אירונית וביקורתית על התרבות והחינוך הסובייטים. אפשטיין נולד ברוסיה בשנת 1974 ובשנת 1990 עלה לישראל. בעבודתו, ארבעה פסלונים של דיוקנאות אישים רוסיים מוצמדים לפיסות בד שחורות, שאותם הוא תולה בהיפוך כתנוחת עטלפים. הדיוקנאות שייכים למשורר אלכסנדר פושקין, לסופר מקסים גורקי, למלחין מיכאיל גלינקה ולסופר המהפכן ומייסד ברית המועצות ולדימיר לנין. אפשטיין מספר שכילד ברוסיה ארבעתם נכחו בכל פינה בחייו, בבתי הספר ובמרכזי התרבות, וכשעלה לישראל, לתחושתו, הם המשיכו לעקוב אחריו. פסלי האישים, שבהם השתמש אפשטיין לעבודה, נלקחו ממדפי הספרים שבבית סבו בירושלים. שם, הם עמדו במרחק, ונאסר עליו לשחק בהם. לימים, נפטר הסב והפסלונים עברו לרשות אפשטיין. כעת, דרך הפעולה האמנותית, יכול אפשטיין סוף סוף לשחק בהם: בעבודה אירונית והומוריסטית זו, הוא משתמש בדימוי העטלף, כדי להעביר את תחושת המעקב והרדיפה הסובייטיות שליוו את ילדותו.

סודות, טלי גרינשפן

את המגילות יצרה גרינשפן מעיסת זכוכית שאותה היא שרפה בתנור בחום נמוך. שיטת עבודה זו אפשרה לאמנית ליצור את קיפולי המגילות והבטיחה שהזכוכית לא תיהפך לשקופה ותחשוף את תוכנה. חלק ממגילות הזכוכית גרינשפן כורכת ברצועות עור, המשוות להן מראה המזכיר תפילין או מגילות קדומות, הקוראים לנו לפתוח אותן ולגלות סודות מהעבר. בתוך כל אחת מהמגילות חבוי טקסט, אולם כדי לגלות אותו, נהיה מוכרחים לשבור אותן – מהלך שממנו אין דרך חזרה.

סמנכ"לית ואוצרת ראשית, מייסדת הביאנלה: ד"ר דבי הרשמן

אוצרים ראשיים: אנריאטה אליעזר ברונר, יובל סער

אוצרי משנה: ניר הרמט, מירב רהט, ליאורה רוזין

עיצוב הביאנלה: חנן דה לנגה, סטודיו דה לנגה

עיצוב גרפי: הליגה

ביצוע: עמרי בן ארצי, סטודיו OBA

מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב, תל-אביב