נפתח בגילוי נאות: את ג'רמי ליבן אני מכיר מאז מחאת 2011. צעדנו יחד, הפגנו יחד, הסתובבנו בלילות ובימים והמחאה בערה בעצמותינו. ג'רמי, גבר עדין נפש וחכם בער להביא את השינוי זה היה בלשד עצמותיו.  ברם – גם הוא וגם אני (כמו רבים אחרים במחאה ההיא), עשינו יחדיו את אותה הטעות. חשבנו שמאות אלפים שצעדו יחד בהפגנת הענק שכונתה הפגנת המיליון, ישנו משהו.  חשבנו שההפגנות שבערו באותיות של קידוש לבנה בתקשורת הכתובה והמשודרת, נצרבו בדעת הציבור, שהן תשננה משהו. היינו משוכנעים שמשהו ישבר וישתנה בלבבות ובמוחותיהם הקרים של ראש הממשלה, שריו, ובעיקר? בראשיהם של הטייקונים. אז טעינו. טעינו ובגדול.
אבל, אז בחודשי יולי, אוגוסט 2011,  מאהלי המחאה החברתית פרחו בכל הארץ. ממטולה, קריית שמונה בצפון ועד אילת בדרום. עשרות ומאות מאהלי מחאה הוקמו ודרשו שינוי. שינוי ביוקר המחיה, שכירויות, בניה, מזון ותרופות ועד (וגם בעיקר) העידוד והעזרה לאוכלוסייה מוחלשת.
וכך מצאתי את עצמי מוחה עם ג'רמי בלילות ואוכל אתו בבוקר מלאבי טעים רצח, שם בשוק התקווה. כן, אז האמנו שכוחנו נעוץ במספרים ולא באלימות.אז האמנו.. SO WHAT?

מאהל רוטשילד בתל אביב שהיווה את דגל המחאה, היה מאהל של חברותא. מאות האנשים שהסתופפו בו היו שווי ערך זה לזה וכמטאפורה ניתן לומר כי כולם שרו את שלום חנוך ושלמה ארצי וקיוו לטוב. וזו בדיוק הייתה הבעיה – היינו פשוט תמימים ונאיביים עד כדי טמטום. אבל אז, כך התנהלנו. בערבים היו מחאות ובימים ישבתי עם לפטופ והעברתי חומרים ל"מגפון ניוז" שהיה עדיין בחיתוליו. המחאה נראתה מבטיחה וריח השינוי המיוחל עמד באוויר. רק שהוא בושש ולא הגיע.
פשוט לא הגיע. ומה שהגיע אלינו, היו השתולים.

המחאה שנראתה בתחילה מבטיחה, לא נענתה כמבוקשה ואט, אט אצרה לתוכה זעם ועלבון. זעם על כך שהממשלה לא הגיבה, ועלבון על כך שראש הממשלה לא התייחס אליה ישירות, והטייקונים? הם שתקו בצדם.
הזעם החל לחלחל בלבבות צבור המחאה הענק אבל הוא תתפלאו, ברובו ככולו נותר מאופק.
עמיתי לעבודה, העיתונאי עמית מנדלזון שחי בצרפת אמר לי לא פעם: ""תמשיכו לשיר שירי שלום ואהבה, תעשנו קצת ג'וינטים וכלום לא יקרה (ציטוט מזכרוני), אם כלום לא יבער כמו אצלנו בצרפת? כלום לא יקרה. לא הסכמתי איתו.
רק מי שעיניו היו מפוקסות היטב – במבט על ניתן היה לראות  כי ראש הממשלה ועד אחרון שריו פשוט מכילים את המחאה ולא יותר. מאפשרים אותה ותו לא.
להאמין כי השינוי יבוא מכוח המספרים, זו היה הטעות של כולנו ובגדול!

מאוחר יותר למדנו כי מתחת לשטח, מתחת לחתימת הרדאר, ראש הממשלה פעל. ועוד איך הוא פעל.
ולא הוא לא היה לבד.  גם הטייקונים לא נותרו אדישים ופעלו תוך שת"פ יחד איתו.
בוטים ומעבירי מסרים  צצו ברחבי הפייסבוק. חלקם קרא להסלים ותבע אלימות וחלקם "התנגד" לאותה הסלמה. וזה עבד –  בקרב קבוצות המחאה נוצרו אט אט מחנות יריבים.
בעוד מחנה אחד שאף להסלים את המחאה, המחנה השני דרש להשקיטה בגבולותיה. וכך גבירותי ורבותי הקוראים, כך החלה תקופת שקיעת המחאה החברתית.
בשלב הזה, כמה צפוי, עצרות, מצעדי ההפגנות ומחאות רחוב החלו ל"התפוצץ". פה כיסא שבור ושם שמשיה שנעקרה.  האלימות החלה לצבור תאוצה והתקשורת, איך לא?, כמובן חזרה להתעניין. יש אקשן, יש מה לצלם. יש על מה לדווח. כאן המקום וצריך לומר כי חלק מהאלימות היה תגובה אוטנטית של ציבור אנשי מחאה שזעם נוכח אדישות של הממשלנה והטייקונים.
אבל, וכאן האבל הגדול – האלימות לשמה, הגיעה בחלקה הגדול מקומץ "בלתי מזוהים" שהגיעו חדורי מוטיבציה ל"פוצץ", וידעו גם איך.  כן, בינינו הושתלו "סוכנים" שפעלו לפרק את המחאה ולהבאישה בעיניי הציבור.

כמו, אם תרצו לדוגמה, כמו אותו מפגין  "הזועם", והאלמוני – חשוב להדגיש. אלמוני שהיגיע  וידע  לנסות להפיל את המיקרופון מידי איש הימין, העיתונאי אבישי בן חיים שאמור היה לעלות לשידור באותן שניות בערוץ 13.
אותו "אלמוני זועם" נצפה מאוחר יותר על ידי כתב עיתון 'הארץ', כשהוא מנסה להצית את דגל ישראל מעל אחד לגגות הבתים ו"השתכנע", בסופו של דבר לקריאות האנשים שזיהו את מעשיו שלא לעשות זאת כי זה רק יזיק למחאה. מיהו הבן אדם? השד יודע.

וכך גבירותי ורבותי, לאט לאט החלנו במחאה ההיא,  לזהות בינינו ולעיתים מאוחר מידי, את ה"מושתלים".
חלקם פרצופים חדשים  וחלקם היו "רדומים", כאלו שכוונו וידעו להיטמע בחבורות המובילות של המחאה, וברגעים הנכונים להלהיב, לשסות ולפוצץ הפגנה ותמיד מול מצלמות תקשורת וכתביה.

ומה נכון להיום?

היה לי ברור שגם הפעם זה יקרה. אחד ממובילי המחאה, אמיר השכל הנו טייס ומפקד שאין בו רבב. אדם שיושרתו והאינטגריטי שלו לא מוטלים בספק. פשוט מפקד וג'נטלמן.
כשהוא החליט למחות מול מעון ראש המשלה, הודיע כי כך יעשה. הוא לא יצר "איוונט", הוא לא בקש מאלפים להצטרף אליו ולא לווה את הצעד הכל כך קשה הזה מבחינתו במסע של יחסי ציבור.
השכל פשוט פעל. עזב את ביתו מבצרו, יצא מאזור הנוחיות שלו אותו השיג בעשרות שנות הגנה על מדינת ישראל ועלה אל השמש והחום עם הלילות הקרים מול מעונו של נתניהו בבלפור.
השכל כמו מרבית הציבור, איננו מוכן לקבל שראש ממשלה החשוד בפלילים חמורים התלויים ועומדים נגדו בבית דין פלילי, צריך ויכול לנהל מדינה.
אליו הצטרפו בתחילה בודדים, ואז עשרות ומאות וכך הלאה עד ההפגנה האחרונה בה השתתפו בין 7 אלפים ל 10 אלפי מפגינים. להבדיל מה"אלפים הבודדים" כפי שששדרו ודיווחו אמצעי התקשורת הממסדיים.

מול השכל, מול ה-CRIMEMINISTER, מול מחאת הדגלים השחורים, ואחרים, מטה "הצד השני" (כך נקרא לו), יודע לעבוד. הצד השני יתן פייט. לא תמיד בראש חוצות ובדרך כלל יפעל במחשכים. לפרק, למסמס ולעקר מתוכנה את המחאה הנוכחית.
כן רבותי, ראש הממשלה, בנימין נתניהו יודע לעבוד. יודע לחשב צעדים מראש. נתניהו יודע לעבוד גם כאן מתחת לרדאר. זה במגרש שלו ובתנאיו שהוא מכתיב. ובתנאים אלו, הוא שחקן שחמט מדהים. שחקן שחמט חדור מטרה ונטול כל מוסר ערכי.

ולכן, זאת צריכים פעילי המחאה הנוכחית לשנן ולזכור היטב: ראש הממשלה לא בוחל בשום טריק ואין לו בעיה עם פוילע שטיק (תרגיל מלוכלך ביידיש). עמוד הפייסבוק שלו, הטוויטר ושאר הרשתות החברתיות מוכיחים כי הוא יודע לכלכל את מעשיו ולחשבן אותם מראש. הוא פועל במרץ. זה מטריד אותו יותר מהקורונה. פחות ממשפטו הפלילי שלגביו כבר תכנן מהלכים, אבל יותר מהקורונה.

אני מוכן להמר שברגע זה יושבים עשרות בני אדם מטעמו ומנטרים שיחות ותכתובות פייסבוק וכדומה.
ברור לי שבנימין נתניהו לא מתכוון ללכת הביתה. הוא חדור מטרה להשיג את מבוקשו – ארדואניזציה של המדינה.
שלטון יחיד ללא מצרים תחת כסות דמוקרטיה בכחול לבן.

הוא היה קרוב מאוד להשגת המטרה, קרוב מאוד, אלמלא משבר הקורונה (אותה הוא יודע היטב לנצל כבמת יחיד של האב הרחום והתקיף, שמציל ויציל את העם בישראל),  ואלמלא המחאות. ביבי כבר היה שם. כמעט. הוא כבר יכול היה להריח את המטרה לחוש אותה. ולכן? הוא לא יוותר. אין מצב שיוותר. הוא יילחם עד טיפת דמה האחרון של הדמוקרטיה.

כפי שלא התבייש לקבל את השמנת שלו בתצורת הטבות מיסוי והחזרים כשראה ששעת הכושר הגיעה, כפי שלא התבייש ודאג שהווילה שלו בקיסריה תטופל על חשבון במדינה, בעוד המוני מדינת ישראל חשים את קשות מצוקת הכיס, כך הוא לא יבחל בשום טריק ופילע שטיק בדרך אל המטרה.
אם צריך, יפרק את מערכת בתי המשפט ויכופף את מערכת החוק והאכיפה לצרכיו. מבחינת נתניהו, המטרה מקדשת את האמצעים. הוא לא ייתן למחאה לעצור אותו.

ולכן קוראים יקרים, כשכתב טלוויזיה קורא לחבורה שצעדה בכיכר פריז: חבורת "אנרכיסטים", צר לי לאכזבו. הטרמינולוגיה הזו מתאימה רק לו, לבעלי הערוץ בו הוא עובד ולביבי כמובן. זו טרמינולגיה פרי בית מדרשו של נתניהו.
אבל היא לא האמת. ממש לא.
היא המצאת מוחו הקודח של נתניהו ואנשיו. אותה ישרשו הוא  ומהדהדיו בקרב הציבור. המחאה? ישאלו וימהרו לפמפם: זו קבוצת אנרכיסטים מהשמאל.
אלא שהפעם יהיה קשה יותר שכנע ציבור שלם שהשכל ועמיתיו למחאה הם אנרכיסטים. קשה עד בלתי אפשרי.

ג'רמי

לפני 23 שנה, השתתפתי בהפגנה הראשונה בחיי. הפגנה בה השתתפו יותר מחצי מיליון איש צעדו ברחבי העיר שטראסבורג כנגד אירוע פסגה של המפלגה הפאשיסטית, האנטישמית והקסנופובית – מפלגת החזית הלאומית של ז'אן-מרי לה פן. ההפגנה הייתה מדהימה. אבל בערב, הגיעו כ-30, 40 פעילי המפלגה והתעמתו עם השוטרים והרסו את כל החנויות בכיכר העיר.

אתמול, חשתי את אותה התחושה. הפגנה שאומרת די לרודן מבלפור. אבל אט אט, אנחנו מגלים ששתלו פעילים ביביסטים שעשו פרובוקציות, תקפו ועוד. בין היתר, אני חטפתי אגרוף מאחד מהם.

ומה משותף לשתי ההפגנות הללו?

בשתי ההפגנות, התקשורת עסקה אך ורק באלימות שלא בהכרח מצד המפגינים, אלא בוצעה על ידי ביביסטים שתולים.

אני לא אומר שרק פרובוקטורים ביביסטים פעלו באלימות. אבל גם חשוב לדעת לא לקפוץ ישר למסקנות והכי חשוב – אני מוצא כי תומכי נתניהו נוהגים באותן שיטות של מפלגות שפלות אנטישמיות ופאשיסטיות כמו החזית הלאומית הצרפתית. ולכן, אם יספרו לכם על אלימות, כדאי שתדעו: הפרובוקטורים הביביסטים חדרו להפגנה, כדי שתוצג כאלימה.