לא תרמתי, וגם לא אתרום. לדעתי, העמותות מנציחות את הנזקקים הקשים שתמיד יהיו נזקקים קשים, ומנציחות לעולמי-עד את הפקרות הממשלה, עליבות השר הממונה ואפסות הפקידים. דעה אחרת

מאת זיו טרנר

חיכיתם לזה, חשבתם על זה, לבכם החסיר פעימה מהתרגשות, הנה זה בא, התרומתרון של ישראל לפסח. תודו, עונת השנור הלאומי עושה לכם טוב בלב וטוב בנשמה. חג חירות השנור הגיע בזמן, כרגיל כמו בכל שנה. חירות הכספים מהחשבון הבנק שלי לטובת ארוחת חג של אגודות, מוסדות, מפעלי צדקה, עמותות ותרומות לנזקקים. תמיד נזקקים.

אני לא אוהב את המילה נזקקים. כל אותם צביקה הדר/ שירי מימון/ יעל בר זוהר ושלל כוכבנים של פסטיגלים, זמרים מכובדים ששרים בלבן או בשחור, מאוד אוהבים את אירוע "תרמתי ארוחה" המסורתי של העיתון הגדול או ערוץ טמבלויזיה כלשהו. הם זה ישראל היפה. הם מתנדבים למען האחרים, בעיקר כי מדברים עליהם קצת, רואים פורמואים שאולי יביאו אותם לתוכנית אחרת, בתשלום גבוה, לא של מצוקה. ויקי כנפו, אבל בנגטיב לשופרסל (גם יפים גם עשירים מפרסומות).

השעה תשע ארבעים ואחת בלילה, זה כבר לא ערב. הטלפון מצלצל, ומזלו שהוא ליד המחשב שלי, מזלי גם כן.

"שלום, מר טרנר נמצא בבית?".

אני עונה שלא (מיסטר טרנר תמיד נותן לי הרגשה של בית מלון), אבל אני כאן.

"מדברת אהובה מעמותת תן-לי-עוד-לנזקק, אגודה שפועלת כל השנה, והנה הגענו לחג החירות הנפלא האביבי שלנו".

המתרימים יודעים לפרוט על נימי החג והרגשות היהודיים החמים שלנו. לא מבקשים כסף חלילה, מבקשים ארוחה חמה, אחת או יותר.

"כמה שאתה יכול, ונתחיל בעשר".

אני לא תורם. נקודה. תובהר היטב בעוד כמה שורות.

"זיו יקר, אני רואה שתרמת אצלנו בשנה שעברה, כמה אתה יכול השנה? אני מקווה שהייתה לך שנה טובה יותר".

אהובה, לא תרמתי בשנה שעברה. גם לא בשנה שלפני כן. לא תורם.

"אז אולי השנה אתה יכול? זה רק מאה שקלים? אתה גר בכפר סווא, נכון?! (נובוריש). בינינו, רק מאה שקלים זה עשר ארוחות חמות לאנשים חסרי כל. קשיי יום".

לא תורם, בהצלחה, אהובה.

"טוב נו, אז חבל מאוד", אהובה בקול מאנפף וצדקני, "במיוחד אם אתה יכול", הפסקה מתודית, סימן קריאה!

"אבל אם תתחרט אז תתקשר אלי. שיהיה לך חג שמ-אח!".

אהובה זו שיחה רביעית לערב, אחת מתוך 27 שיחות אחרות בשבועיים-שלושה שלפני חג החירות. למה הם מתקשרים אלי הביתה? מי מרשה להם? איך הגיע הטלפון שלי במאגר שלהם? למה אין חוק נגד שיחות לא רצויות כאלו, כמו בארה"ב?!

אני נ-ג-ד כל עמותות הצדקה, השנור, מפעלי המזון, חלוקות המזון לנזקקים, מתוך חניונים והאנגרים אחרים, שמחלקים ארגזים מלאים כל טוב לפני החגים, למען יקבל כל אדם ארוחת ליל סדר כהלכתו עם שלוש מצות וגעפילטע משומר. אני נגד. שמעתם נכון, נגד הלב היהודי, והרגש הלאומי-שואתי שלנו. בעיית העניים, הנזקקים, אלו שבאמת אינם מסוגלים לגמור את השבוע, אפילו לא החודש, זו בעיה קשה מאוד, שמעמיקה מיום ליום. אני לא מדבר על אלו שבקושי גומרים את החודש או כאלו שמשקיעים את בקושי הכסף שלהם בסיגריות, הימורים בלוטו-טוטו, ושתייה חריפה, במקום לדאוג לדברים החשובים יותר, ואתם מכירים בדיוק את התופעה עליה אני מדבר.

המדינה מתנהלת בכיבוי שריפות, בשיטת הכיבוי של הצופים

אלו האחרונים גם צעקנים מקצועיים, ורק נהנים מחלוקה כוללת כלשהי שרק מעצימה את היכולת שלהם להתנהל בחוסר אחריות כלכלי מוחלט ולהשתמט ממחויביות אמיתיות למשפחתם. הסוג הראשון זו בעיית מדינה. אני מדגיש, בעיית מדינה. מדינת ישראל לא עושה דבר וחצי דבר, אלפית הדבר לשינוי המצב הקיים, והוצאת משפחות מעוני קשה לחיים סבירים. המדינה מתנהלת בכיבוי שריפות, ובשיטת הכיבוי הידועה של הצופים.

עמותות הצדקה מנציחות את בעיית העוני במדינה, מנציחות את הנזקקים הקשים שתמיד יהיו נזקקים קשים, ומנציחות לעולמי-עד את הפקרות הממשלה, עליבות השר הממונה ואפסות הפקידים. אין טעם להזכיר את ביבי-אני מתחיייב-נתניהו. ולמה? זה הרי דורש הסבר קצת יותר מעמיק.

לטענתי, עמותות הצדקה השונות "מלב-אל-לב-שולחן-עורך-פתוח-בית-חם", עוזרות לממשלה לברוח מאחריות לפתרון קבע לבעיות המצוקה הקשות, על ידי הסתתרות מאחורי תשלום בזוי של כמה שקלים בודדים, בערך שניים, בעיקר בעונת החגים, כאילו והממשלה, בראשותו של שר הרווחה הנרפה התורן, אכן עושה משהו לעזור לנזקקים באמת. זה פחות ממס שפתיים.

צרת הנזקקים הזו שדורשת להפשיל שרוולים, לאמץ את הראש,
למצוא פתרונות ותקציבים, פשוט נדחית לחג הבא

תראו, אם עמותות רבות מתקיימות על תרומות וסבסוד ממשלתי נמוך, חד-חגי, א-ב-ל מצליחות לספק ארוחות חמות לליל הסדר, או אפילו יום נוסף אחרי, הרי שזעקת הנזקקים באמת לא תישמע, כי היא פשוט לא מתקיימת. צרת הנזקקים הזו שדורשת להפשיל שרוולים, לאמץ את הראש, למצוא פתרונות ותקציבים, פשוט נדחית לחג הבא. אם אין סיפורי מצוקה, אם אין סיפורי חג ללא אוכל על השולחן, אם אין סיפורים על בטן ריקה, הרי שאין ממש בעיה. אפילו שהבעיה קיימת, ותחזור להתקיים יום לאחר החג, הרי שאת העיתונות והתקשורת של החג כבר עברנו, ואנחנו חיים עם זה יופי עד לחג הבא*. בישראל, אם אין זעקה בתקשורת הרי שאין בעיה שדורשת טיפול.

אם עמותה כלשהי תיעלם, מה ידאג לעניים, למסכנים, לנזקקים?

העמותות עוזרות לממשלה להסתיר את הבעיה האמיתית. חלוקה של אוכל לנזקקים, בפרמטרים לא ממש ידועים, יוצרת מציאות של בטלה והישענות על טוב לב שאולי מחר בבוקר ייגמר, ואז מה יהיה? אם עמותה כלשהי תיעלם, מה ידאג לעניים, למסכנים, לנזקקים? לאן הם יילכו כל שבוע? וזו הבעיה! העמותות גורמות לממשלה לא לפתח יכולות עזרה מושכלות, ארוכות ומעמיקות לאלו שזקוקים לעזרה הזו.

הממשלה חיה בשלום עם העמותות ככלי לפתרון לטווח ארוך, ובעיקר כלי זול מאוד עבורה. התרומות מגיעות ממפעלים, מהעם, מהעיתון, מהטלויזיה, ולא מהממשלה. ממשלה בכלל לא צריכה לתרום כסף לעם נזקק ככל שיהיה. הממשלה צריכה לטפל בעם שלא יהיו נזקקים דרך גופים ייעודיים. משרד הרווחה הוכיח שהוא אינו מסוגל לבצע את זה. גדול על הפקידות שם, גדול כנראה, על הרצון של הפקידות שם. העמותות כמובן לא לבד. עם ישראל שתורם מרוחב ליבו (בלי ציניות), כל חג חשוב, (למה לא משלוחי מנות בפורים?), עוזר לעמותות, אבל עוזר לממשלה לא לעזור לנזקקים. התרומות רק פוגעות בהם, בנזקקים. התרומות שלכם מרחיקות את התוכניות הממשלתיות לפתרון הקבע.

נתן זהבי צעק על בוז'י, עוד כשהיה שר, על כי הוא לא עושה די ועושה נכון למען הנזקקים. תקשיבו לזהבי, הוא צודק בדרכו הצעקנית והגסה. האמת, לדעתי אין צודק ממנו, ולו רק בגלל שהוא באמת מדבר מנהמת ליבו, עם הכרות מעמיקה של המצוקות השונות, בעיקר עוני. אחד הרעיונות שזהבי הציע לבוז'י היא חלוקת תווי קנייה בסופר, ממש תלושי מזון, במקום כסף לנזקקים. כסף יכול לקנות כל דבר, תלושי מזון בשווי כספי יכולים לקנות רק את שמותר להם, ומצוקת המזון הקשה תצומצם, כסף לא יילך לסיגריות, שתייה והימורים. לא מקשיבים לזהבי. יש לו רעיונות נוספים. אבל השאלה הנצחית היא מי הוא בעל האינטרסים שלא רוצה לעשות?!

אז אני נגד כל מופעי התתרמה, תשדירי השנור, ומודעות ה"סמסו לי רק עשרה שקלים". ליבי קהה ואטום למצוקה הממוסדת הזו. אני לא מאמין לסוג תרומה שכזה, עוד שכן אני לא יודע להיכן הכסף שלי הולך. אני תורם למדינה 25 ימי מילואים בשנה, תורם מס הכנסה ומיסים אחרים כל חודש, כל יום. תורם אחת לשנה אך ורק למען האגודה למלחמה בסרטן ואיל"ן. אני אתרום כשאני רוצה להיכן שאני רוצה.

אז במטותא מכם, אל תתרמו "ארחת חג". אתם פוגעים בנזקקים, תנו לממשלה למצוא פתרון, לכל השנה ולא רק לחגים. לכו עם השכל לא עם הרגש.

*התפרסם לפני שנה בבלוג שלי – ומאז כלום לא השתנה

צילום אילוסטרציה: Michal Marcol / FreeDigitalPhotos.net