הראשונים שהרימו את הכפפה, היתה להקת המחול ורטיגו, אשר הופיעה באויר הפתוח ברחבת סוזן דלל, אל מול 100 איש משתאים ונהנים. כעת, הם מתכוננים לתת שתי הופעות פתוחות לקהל המכוניות, בחניון מתחם התחנה הראשונה בירושלים בשבוע הראשון של אוגוסט. רשויות נוספות מיד פרסמו כי יכשירו מתחמי חנייה להופעות.

אישור קיום מופעים בשטח פתוח בשיטת הדרייב אין אושר ע"י משרדי התרבות והבריאות ב-22.7.2020. החניון יאפשר כניסת 200 מכוניות לא כולל אופנועים, על כל 20 מכוניות יהיה אחראי סדרן אחד שיוודא שיש 2 מ' בין הרכבים. צריכים לשירותים? תאמו עם הסדרן שלכם שיוודא שרק משפחה אחת תשהה בשירותים באותו זמן. גם לאלו שעל הבמה יש מגבלות. עד 10 מופיעים כשהם עוטים מסכות בעת ההופעה, פרט לנשפנים כמובן.

לכאורה, רעיון מעולה להחזיר את עולם התרבות לאנשי וצרכני התרבות. אך האם זה באמת יעיל? אם ניקח את מקרה מופע המחול של ורטיגו, האם נצליח לראות מבעד לשימשת המכונית וממרחק של קילומטרים, מופע לייב? האם נמחא להם כפיים מתוך המכונית הסגורה והם בכלל לא ישמעו? האם זה נעים למופיעים לא לשמוע את תשואות הקהל? האם בעצם נצפה במסכי ענק שיקרינו עבור אלו שלא רואים ממרחקים? ואולי כדאי רק להקרין? אבל את זה אנחנו גם יכולים לעשות מול הטלויזיה במזגן בבית.

אנשי תעשיית התרבות מעלים נקודות בעייתיות בביצוע התכנית, כמו עלויות גבוהות להפקה, ניטרול הריגוש שבהופעות חיות שלא יכול להתרחש במכוניות סגורות. גם מכיוון ציבור הצרכנים עולה השאלה, איך ניתן לצפות בהופעה בליל אוגוסט מהביל בתוך מכונית מופעלת עם מזגן פעיל או לחילופין לשבת בתוך מכונית עם חלונות פתוחים בשיא החום?

בארצות אירופה מקיימים מופעים באוויר הפתוח בשטחים מבוקרים, תוך שמירה על מרווחים. הפארקים הלאומיים יכולים לשמש כפיתרון מצוין לכך. אין צורך לכלוא את האנשים בתוך מכוניות. אצלנו למשל, השחקנית ליליאן ברטו יזמה מופעי ג'ז בחניון תחת כיפת השמים המתקיימים כבר 12 שבועות כל מוצ"ש בשעה 18:00. כך היא מספרת בפוסט בדף שלה בפייסבוק "ביום סגר מדכא במיוחד בתחילת חודש מאי, נפגשתי עם חברתי המעצבת ורד סליבניק, שאמרה לי  ׳עכשיו כשהבנים הגיעו לכאן, לאין כלום הזה, מה הם יעשו בלי הופעות, בלי לנגן עם החברים שלהם? ומה החברים שלהם יעשו? ואנחנו, איך נשמע אותם?׳ שני הבנים שלנו בני 24. נולדו באותו יום, באותו בית חולים. שניהם מוסיקאים , זה מתופף וזה סקסופוניסט, היו ביחד באותו המשפחתון, אותו גן , אותו בית ספר, אותה כיתה, בצבא שניהם היו מוסיקאים מצטיינים , שניהם חיו בניו יורק ובתחילת מרץ שניהם הסכימו לנו לברוח מהקורונה בניו יורק, הביתה. בגיל 9 חודשים במשפחתון הם הכירו ונהיו מייד אחים ומאז ועד היום, אנחנו חברות.׳ קראתי׳ היא אמרה לי עוד בחודש מאי, שבנורבגיה החזירו את הדרייבאינים . מה את אומרת? אולי נציע להם לעשות איתם דרייב אין ג׳אז?׳ נזכרתי במשפט שאמר לי פעם ארי פולמן שלא יוצא לי מהראש, שהכי מפחיד אותו , שייגמר לו הדמיון. חשבתי לעצמי איזו יוזמה מבריקה זו וכמה יהיה מדהים להרים משהו כזה מאפס שיאפשר בימים הקשים האלה במה ומעט פרנסה, למוסיקאים המוכשרים האלה, גם אלו שילדנו וגם אלה שסובבים אותם ואותנו מכל כיוון, ו ב- 9 במאי התחלנו. כל שבת אחרי הצהריים אנחנו נוסעים שתי המשפחות , לחניון הסוללים ליד דרך השלום, סוחבים כבלים, חשמל, מדבקות, כלים, מגברים, מים, ובהובלת שני הבנים שלנו שאנחנו כל כך גאים וגאות בהם, באיזה מוסיקאים שהם ועוד יותר מזה, באיזה אנשים שהם גדלו להיות, אנחנו עושים את אחד הדברים הכי מלהיבים שזכיתי להיות חלק מהם – דריייב אין ג׳אז. האמנית הצעירה והמוכשרת שני ניצן שגם מפיקה את הדרייבאין, פתחה על קיר החניון את תערוכת הציורים ארבעשר Forteen ומעצב מודעות הדריבאין המקוריות והמקסימות, הוא תיאו סליבניק בן ה – 16 שגם עליו, אני בטוחה, עוד תשמעו".

איך זה עובד בנורבגיה? צופרים ונהנים… צפו בסרטון: