אמנים יקרים, תפסיקו להתבכיין – ותעלו על בריקדות. זה המרד האמיתי

ממשלת נתניהו מבצעת פיגוע ממוקד בתרבות ולא רואה את האמנים ממטר. זה לא מספיק, כנראה, כדי להוציא את רוב האמנים, היוצרים ואנשי הרוח מאזור הנוחות שלהם. השתיקה שלהם, ולא בפעם הראשונה, מדאיגה מאוד. עם חתימה על עצומות, התבכיינות בנוסח "שכחו אותנו בבית", איומים ילדותיים ושירים בפארק, לא בונים מהפכה ולא יוצרים שינוי

אמנים יקרים, תפסיקו להתבכיין – ותעלו על בריקדות. זה המרד האמיתי

ממשלת נתניהו מבצעת פיגוע ממוקד בתרבות ולא רואה את האמנים ממטר. זה לא מספיק, כנראה, כדי להוציא את רוב האמנים, היוצרים ואנשי הרוח מאזור הנוחות שלהם. השתיקה שלהם, ולא בפעם הראשונה, מדאיגה מאוד. עם חתימה על עצומות, התבכיינות בנוסח "שכחו אותנו בבית", איומים ילדותיים ושירים בפארק, לא בונים מהפכה ולא יוצרים שינוי

זה לא עניין של ימין ושמאל, אשכנזים נגד ספרדים, ישראל הראשונה מול ישראל השניה, חילונים נגד דתיים. זהו פיגוע ממוקד בתרבות ובאמנות. ממשלת נתניהו לא רואה את האמנים ממטר. לשר התרבות החדש, חילי טרופר, יש רצון טוב, אבל אין לו תחמושת יעילה לייצג את האמנים, היוצרים ועובדי הבמה. אני מנסה לדמיין מה היה קורה אם, למשל, ישראל כץ, היה שר התרבות. אבל זה נועז לחשוב על כך אפילו בתור פנטזיה פרועה.

לא מספיק לנאום בעצרת. אורנה בנאי. צילום: דן בר דב

מלבד מחאות קולניות פה ושם (אורנה בנאי, אסף אמדורסקי ועוד) נעדר קול אחד, חזק, ברור ומשפיע מההפגנות ששוטפות את המדינה: קולם של היוצרים הידועים, האמנים הבכירים ואנשי הרוח המשפיעים. דווקא הם, שחופש הביטוי הוא נשמת אפם, שותקים. עם חתימה על עצומות, התבכיינויות בנוסח "סוגרים אותנו", "שכחו אותנו בבית", בקשה מביבי להיפגש איתו (אביב גפן), איומים ב"מרד" ושירים בפארק צ'ארלס קלור בת"א, לא בונים מהפכה ולא יוצרים שינוי.

זה לא אמור להיות מאבק נחמד ומנומס. זה צריך להיות מאבק לוחמני ובועט. זה לא אמור להיות מאבק רק על כסף או לחם. זה חייב להיות מאבק על פרצופה של המדינה. ובמילים אחרות: זה מאבק על סילוקו של הנאשם והמסית מבלפור, שכל מעשיו נובעים לא מדאגה למדינה ואזרחיה, אלא מהרצון לשמור כל כסאו ולחמוק ממשפט. זהו מאבק על החלפת השלטון, ריפוי המדינה, חופש הביטוי ועתיד התרבות.

יכול להנהיג. גרוסמן. צילום מסך

למה האמנים, היוצרים ואנשי הרוח לא משמיעים את קולם ויוצאים בהמוניהם לרחובות? חלקם מיואשים. אחרים עייפים ולא מאמינים שבכוחם להשפיע. רבים מהם פוחדים. כמה מהם, שהעיזו בעבר הלא רחוק להביע דעות פוליטיות, חטפו ריקושטים ואף פוטרו. אבל כיום, בכאוס שנוצר, הפחד אינו אופציה. צריך לקחת סיכונים ולו מסיבה אחת: לאמנים וליוצרים, כמו גם לעובדים מאחורי הקלעים, שמושבתים כבר 5 חודשים, אין מה להפסיד.

האמנים, היוצרים ואנשי הרוח אינם מהווים קבוצת לחץ במובן המקובל, אבל הם כוח משמעותי. יש להם השפעה על דעת הקהל. גם על התקשורת והפוליטיקה. הם גיבורי תרבות. מובילי דעה. הם מסוגלים לטלטל את סדר היום הציבורי. אני מאמין בכוחה של אמנות לשנות מציאות.

אמנים ויוצרים גדולים בעולם, כאשר חשים בסכנה, נלחמים בשחיתות השלטונית ונושאים את דגל החופש והשוויון. יש להם מה לומר ברגעים מכריעים, מעבר למוזיקה, לספרות, לבמה או למסך. הם יודעים לצאת לרחובות ולעלות על בריקדות.

יכול להוביל. ארצי. צילום מסך

אז איפה אתם שלמה ארצי ושלום חנוך, יונה אליאן וגילה אלמגור, תיקי דיין ונתן דטנר, מוני ובראבא, רוני סומק וצרויה שלו, סמי מיכאל וריטה, יהודית רביץ וגידי גוב, מתי כספי ודני סנדרסון, אהוד בנאי ועברי לידר, מיכה שטרית ויהודה פוליקר (רשימה חלקית בהחלט).

גם קולם של דוד גרוסמן, א.ב. יהושע ועודד קוטלר לא נשמע. אם אין אופוזיציה אמיתית לממשלה הזו, האמנים צריכים למלא את התפקיד. להיכנס לוואקום שנוצר כדי לעורר את דעת הקהל, גם לעורר מחלוקת, לצאת מאזור הנוחות ולצאת לרחובות, עם כל הסיכון שיש בכך לרבים מהם. בכוחם לתמרץ את המחאה בארץ ולעורר תהודה ואהדה לישראל בעולם. לעלות על בריקדות – זה המרד האמיתי.

זו יכולה להיות שעתם היפה של האמנים, היוצרים ואנשי הרוח, שיכולים להתייצב במרכז הבמה כאנשים אמיצים, איכפתים ופורצי דרך. אבל הם שותקים. גם אלה המבוססים כלכלית. הם יכולים להמשיך בשתיקתם הלא רועמת, אבל כדאי שיזכרו את המשפט, שאמר אלברט איינשטיין: "העולם לא יושמד מאלה שעושים רע, הוא יושמד מאלה שעומדים מהצד ולא עושים דבר".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

זה לא עניין של ימין ושמאל, אשכנזים נגד ספרדים, ישראל הראשונה מול ישראל השניה, חילונים נגד דתיים. זהו פיגוע ממוקד בתרבות ובאמנות. ממשלת נתניהו לא רואה את האמנים ממטר. לשר התרבות החדש, חילי טרופר, יש רצון טוב, אבל אין לו תחמושת יעילה לייצג את האמנים, היוצרים ועובדי הבמה. אני מנסה לדמיין מה היה קורה אם, למשל, ישראל כץ, היה שר התרבות. אבל זה נועז לחשוב על כך אפילו בתור פנטזיה פרועה.

לא מספיק לנאום בעצרת. אורנה בנאי. צילום: דן בר דב

מלבד מחאות קולניות פה ושם (אורנה בנאי, אסף אמדורסקי ועוד) נעדר קול אחד, חזק, ברור ומשפיע מההפגנות ששוטפות את המדינה: קולם של היוצרים הידועים, האמנים הבכירים ואנשי הרוח המשפיעים. דווקא הם, שחופש הביטוי הוא נשמת אפם, שותקים. עם חתימה על עצומות, התבכיינויות בנוסח "סוגרים אותנו", "שכחו אותנו בבית", בקשה מביבי להיפגש איתו (אביב גפן), איומים ב"מרד" ושירים בפארק צ'ארלס קלור בת"א, לא בונים מהפכה ולא יוצרים שינוי.

זה לא אמור להיות מאבק נחמד ומנומס. זה צריך להיות מאבק לוחמני ובועט. זה לא אמור להיות מאבק רק על כסף או לחם. זה חייב להיות מאבק על פרצופה של המדינה. ובמילים אחרות: זה מאבק על סילוקו של הנאשם והמסית מבלפור, שכל מעשיו נובעים לא מדאגה למדינה ואזרחיה, אלא מהרצון לשמור כל כסאו ולחמוק ממשפט. זהו מאבק על החלפת השלטון, ריפוי המדינה, חופש הביטוי ועתיד התרבות.

יכול להנהיג. גרוסמן. צילום מסך

למה האמנים, היוצרים ואנשי הרוח לא משמיעים את קולם ויוצאים בהמוניהם לרחובות? חלקם מיואשים. אחרים עייפים ולא מאמינים שבכוחם להשפיע. רבים מהם פוחדים. כמה מהם, שהעיזו בעבר הלא רחוק להביע דעות פוליטיות, חטפו ריקושטים ואף פוטרו. אבל כיום, בכאוס שנוצר, הפחד אינו אופציה. צריך לקחת סיכונים ולו מסיבה אחת: לאמנים וליוצרים, כמו גם לעובדים מאחורי הקלעים, שמושבתים כבר 5 חודשים, אין מה להפסיד.

האמנים, היוצרים ואנשי הרוח אינם מהווים קבוצת לחץ במובן המקובל, אבל הם כוח משמעותי. יש להם השפעה על דעת הקהל. גם על התקשורת והפוליטיקה. הם גיבורי תרבות. מובילי דעה. הם מסוגלים לטלטל את סדר היום הציבורי. אני מאמין בכוחה של אמנות לשנות מציאות.

אמנים ויוצרים גדולים בעולם, כאשר חשים בסכנה, נלחמים בשחיתות השלטונית ונושאים את דגל החופש והשוויון. יש להם מה לומר ברגעים מכריעים, מעבר למוזיקה, לספרות, לבמה או למסך. הם יודעים לצאת לרחובות ולעלות על בריקדות.

יכול להוביל. ארצי. צילום מסך

אז איפה אתם שלמה ארצי ושלום חנוך, יונה אליאן וגילה אלמגור, תיקי דיין ונתן דטנר, מוני ובראבא, רוני סומק וצרויה שלו, סמי מיכאל וריטה, יהודית רביץ וגידי גוב, מתי כספי ודני סנדרסון, אהוד בנאי ועברי לידר, מיכה שטרית ויהודה פוליקר (רשימה חלקית בהחלט).

גם קולם של דוד גרוסמן, א.ב. יהושע ועודד קוטלר לא נשמע. אם אין אופוזיציה אמיתית לממשלה הזו, האמנים צריכים למלא את התפקיד. להיכנס לוואקום שנוצר כדי לעורר את דעת הקהל, גם לעורר מחלוקת, לצאת מאזור הנוחות ולצאת לרחובות, עם כל הסיכון שיש בכך לרבים מהם. בכוחם לתמרץ את המחאה בארץ ולעורר תהודה ואהדה לישראל בעולם. לעלות על בריקדות – זה המרד האמיתי.

זו יכולה להיות שעתם היפה של האמנים, היוצרים ואנשי הרוח, שיכולים להתייצב במרכז הבמה כאנשים אמיצים, איכפתים ופורצי דרך. אבל הם שותקים. גם אלה המבוססים כלכלית. הם יכולים להמשיך בשתיקתם הלא רועמת, אבל כדאי שיזכרו את המשפט, שאמר אלברט איינשטיין: "העולם לא יושמד מאלה שעושים רע, הוא יושמד מאלה שעומדים מהצד ולא עושים דבר".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן