סיפורים לכל חוקר, משפטן ואוהב: על הספר "שלוש סופרות דרומיות"

הספר "שלוש סופרות דרומיות" מביא שלושה סיפורים שכתבו שלוש סופרות מדרום ארצות-הברית: קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור. שלושת הסיפורים כתובים מעולה, והם נגעו בי בשלוש זוויות שונות: כחוקר, כמשפטן וכאדם שהאהבה מעסיקה אותו

סיפורים לכל חוקר, משפטן ואוהב: על הספר "שלוש סופרות דרומיות"

הספר "שלוש סופרות דרומיות" מביא שלושה סיפורים שכתבו שלוש סופרות מדרום ארצות-הברית: קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור. שלושת הסיפורים כתובים מעולה, והם נגעו בי בשלוש זוויות שונות: כחוקר, כמשפטן וכאדם שהאהבה מעסיקה אותו

הספר "שלוש סופרות דרומיות" מביא שלושה סיפורים שכתבו שלוש סופרות מדרום ארצות-הברית: קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור. על אף ששלושת הסיפורים מצוינים, הסיפורים של מק'קלרס ואו'קונור משוכללים יותר, כתובים טוב יותר ובעיקר מרתקים יותר, שכן בכל סיפור טמונה חידה שכל קורא וקוראת נדרשים להשיב עליה בעצמן. לכן אתחיל ואסיים בסיפוריהן.

*

במרכז הסיפור "האלימים ישאוה" של או'קונור עומדת דמותו של פרנסיס מריון טַרווׄטֶר. הוריו של טרווטר ("הנער") נהרגו כשהוא היה צעיר. בתחילה גידל אותו דודו רייבר, מורה במקצועו. אלא שכעבור זמן חוטף אותו דוד-רבא שלו, מייסון טַרווׄטֶר, המכונה "הזקן". הזקן בטוח שהוא נביא, שאלוהים מדבר אליו – ובשל כך הוא אף בילה ארבע שנים בבית משוגעים – ושכחלק משליחותו עליו להכין את הנער ליום שרוח אלוהים תצלח גם עליו. עם מותו של הזקן, נוסע הנער לדודו המורה. המורה סבור שביכולתו לתקן את הנער, שגדל ללא כל השכלה פורמלית, אך לנער יש תכניות אחרות. האם הוא יקבל עליו את תפקיד הנביא? זו החידה שעומדת במרכז הסיפור המעולה הזה.

כחוקר, הסיפור נגע בי בזווית המחקרית שמוצגת בו. הזקן גר לתקופה אצל המורה. הרגע שבו הוא מחליט לעזוב – ובהמשך לחטוף את הנער – הוא הרגע שבו הוא גילה שהמורה ערך עליו תצפיות בסתר ולאחר מכן כתב עליו מאמר בכתב עת למורים. "האחיין הזה, שהכניס אותו הביתה כביכול מתוך צדקה, התחכם בעצם כל אותו הזמן להתגנב לו לנשמה בדלת האחורית". בהמשך הוא מוסיף "זה איפה שהוא רצה אותי, בכתב עת הזה למורים. הוא חשב שאם יצליח להכניס אותי לשם, אני יהיה בעצם בתוך הראש שלו ואני יהיה גמור וזהו זה, סוף פסוק. נו, זה לא היה סוף פסוק! הינה אני יושב כאן. והינה אתה יושב כאן. בני חורין."

הסיפור מציף את אחד האתגרים הגדולים של חוקרים במדעי הרוח והחברה שעורכים מחקרים עם בני אדם: כל מחקר כזה קצת מקטין אותם, ממסגר אותם, כולא אותם בתוך תדמית או תפיסה מסוימת, גונב את חירותם לפרש את חייהם בעצמם, כמו שמלין הזקן. ניתן כמובן למזער את הבעיה הזו, באמצעים שונים – לבקש הסכמה מהנחקרים, לשלב את תובנות הנחקרים במחקר עצמו או לתאר אותם באופן עגול – אך נדמה שהבעיה לא נפתרה במלואה; כל מחקר על בני אדם קצת גונב להם את הנשמה.

*

"יין צהריים" של פורטר מספר על בעל משק כושל בדרום טקסס בשם רויאל ארל תומפסון. יום אחד מגיע לחוותו בחור מוזר בשם אולף הלטון ומבקש לעבוד אצלו. הלטון מתגלה כעובד יעיל, שאין עבודה פחוּתה בעיניו, כולל "עבודות נשיות" – עבודות שבעיני תומפסון הן בזויות, שכן בראש ובראשונה הוא שואל את עצמו "כיצד נראים הדברים, כיצד הוא נראה בעיני אלוהים ואדם". הלטון הוא גם אדם שקט ומסתורי במיוחד, שנוהג לנגן באוסף המפוחיות שלו בשעות הפנאי. סודו הגדול של הלטון מתגלה רק בהמשך הסיפור.

אם "האלימים יישאוה" נגע בי כחוקר, "יין צהריים" גרם לי להרהורים כמשפטן. במהלך הסיפור תומפסון מואשם ועומד למשפט. על אף שהוא מזוכה, תומפסון אינו שקט, והוא מנסה לשכנע את השכנים שלו שהוא אכן זכאי. חוסר האמון של אנשי העיירה בבית המשפט, והעובדה שתומפסון אינו חש הקלה לאחר זיכויו מעידה על מידת האמון של העיירה ושל תומפסון בבית המשפט – ועוד במשפט שנשען על חבר-מושבעים, כלומר על הציבור עצמו. מהבחינה הזו, המסר של הסיפור רלוונטי מאוד לימינו אנו: ללא אמון הציבור, אומר לנו הסיפור, הערך של בית המשפט פחות הרבה יותר.

*

הסיפור האחרון בקובץ, "הבלדה על הקפה העצוב" של מק'קלרס, מספר על מיס אמיליה אֵוַנְס, אישה מצליחה מאוד, "שבכל הדברים שיכול אדם לעשות בידיו עלתה מיס אמיליה ושגשגה". יחסה של אמיליה לאנשים הוא מכשירני, תועלתני – היא לא הרגישה צורך בחברתם, היא לא חשה בנוח בחברתם. "התועלת היחידה שהפיקה אמיליה מבני אדם הייתה להרוויח מהם כסף. ובזאת הצליחה". כך גם אפשר לראות את נישואיה הקצרים בעברה, "נישואים משונים ומסוכנים שהותירו את העיירה תמהה ומזועזעת".

יום אחד הגיע לעיירה אדם גיבן בשם ליימון ויליס, שטען שהוא קרוב משפחה של אמיליה. בניגוד לכל הציפיות, אמיליה נתנה לגיבן לאכול ולשתות ואף הכניסה אותו לביתה. המעשה היה כה חשוד שעד מהרה נפוצה שמועה בעיירה כי אמיליה רצחה אותו. אלא שאמיליה לא רצחה אותו; היא התאהבה בו. בואו של הגיבן סימן את תחילתו של בית הקפה של העיירה שלא היה קיים עד אז בעיירה, שכן אנשיה ראו בהנאה חטא. האידיליה הזו נפסקת כאשר יום אחד מגיע לעיירה דמות מעברה של אמיליה.

הכינוס של שלוש סופרות בכריכה אחת מצביע או משמיע שיש "כתיבה נשית". אני לא בטוח שקטגוריה כזו נחוצה בספרות בכלל, אך "הבלדה על הקפה העצוב" הוא הסיפור הפמיניסטי ביותר מבין השלושה – גם כיוון שבמרכזו עומדת אישה (רוב מוחלט של הדמויות בשני הסיפורים האחרים הם גברים), אך בעיקר כיוון שהוא מערער את האופן שבו מצופה מנשים להתנהג; זה נכון בעיצוב אישיותה של אמיליה, וזה נכון גם בדרך שבה הסיפור נחתם. מק'קלרס גם מתארת גברים באופן קריקטוריסטי, כמו בתיאור הבא של התאגדות גברים כשמתחילה תגרה: "ברגעי מתח, כשמעשה רב כלשהו עומד להתרחש, גברים נאספים ומחכים בצורה כזאת. ומקץ זמן-מה יבוא רגע ובו יפעלו כולם כשאיש אחד לא מתוך מחשבה או מכוח רצונו של גבר אחד כלשהו אלא כאילו יצריהם התמזגו כך שההחלטה לא תשתייך לאף אחד מהם אלא לקבוצה ככלל".

אם הסיפורים הקודמים נגעו בי כחוקר וכמשפטן, "הבלדה על הקפה העצוב" נגע בי כאדם, כאדם שהאהבה מעסיקה אותו. החידה שעומדת בלב הסיפור היא מדוע אמיליה התאהבה בגיבן. יש לכך מספר רמזים בסיפור, אך באופן כזה שמאפשר לכל קורא להשיב על כך בעצמו, לכתוב את סוף הסיפור בעצמו. בהקשר לחידה שבלב הסיפור, בעיקר שבה את ליבי התיאור של מק'קלרס את האהבה: "האהבה היא חוויה משותפת לשני בני אדם – אבל עובדת היותה משותפת אין פירושה שהיא חוויה דומה לשני המעורבים בה. ישנם האוהב והאהוב, אבל שני אלה באים מארצות שונות. פעמים רבות האהוב הוא רק הגירוי לכל האהבה האצורה שנחה לה בשקט בקרבו של האוהב זמן רב לפני כן. וכל אוהב יודע זאת איכשהו. הוא מרגיש בנפשו שהאהבה שלו היא דבר בודד." התיאור הזה, שתיארתי רק את מקצתו, נפרש לאורך שלושה עמודים. בשולי הספר כתבתי – פעמיים, מבלי משים – מדהים.

**

שלוש סופרות דרומיות • קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור • מאנגלית: משה רון ודבורה שטיינהרט • הוצאת עם עובד • 2018• 369 עמ'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הספר "שלוש סופרות דרומיות" מביא שלושה סיפורים שכתבו שלוש סופרות מדרום ארצות-הברית: קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור. על אף ששלושת הסיפורים מצוינים, הסיפורים של מק'קלרס ואו'קונור משוכללים יותר, כתובים טוב יותר ובעיקר מרתקים יותר, שכן בכל סיפור טמונה חידה שכל קורא וקוראת נדרשים להשיב עליה בעצמן. לכן אתחיל ואסיים בסיפוריהן.

*

במרכז הסיפור "האלימים ישאוה" של או'קונור עומדת דמותו של פרנסיס מריון טַרווׄטֶר. הוריו של טרווטר ("הנער") נהרגו כשהוא היה צעיר. בתחילה גידל אותו דודו רייבר, מורה במקצועו. אלא שכעבור זמן חוטף אותו דוד-רבא שלו, מייסון טַרווׄטֶר, המכונה "הזקן". הזקן בטוח שהוא נביא, שאלוהים מדבר אליו – ובשל כך הוא אף בילה ארבע שנים בבית משוגעים – ושכחלק משליחותו עליו להכין את הנער ליום שרוח אלוהים תצלח גם עליו. עם מותו של הזקן, נוסע הנער לדודו המורה. המורה סבור שביכולתו לתקן את הנער, שגדל ללא כל השכלה פורמלית, אך לנער יש תכניות אחרות. האם הוא יקבל עליו את תפקיד הנביא? זו החידה שעומדת במרכז הסיפור המעולה הזה.

כחוקר, הסיפור נגע בי בזווית המחקרית שמוצגת בו. הזקן גר לתקופה אצל המורה. הרגע שבו הוא מחליט לעזוב – ובהמשך לחטוף את הנער – הוא הרגע שבו הוא גילה שהמורה ערך עליו תצפיות בסתר ולאחר מכן כתב עליו מאמר בכתב עת למורים. "האחיין הזה, שהכניס אותו הביתה כביכול מתוך צדקה, התחכם בעצם כל אותו הזמן להתגנב לו לנשמה בדלת האחורית". בהמשך הוא מוסיף "זה איפה שהוא רצה אותי, בכתב עת הזה למורים. הוא חשב שאם יצליח להכניס אותי לשם, אני יהיה בעצם בתוך הראש שלו ואני יהיה גמור וזהו זה, סוף פסוק. נו, זה לא היה סוף פסוק! הינה אני יושב כאן. והינה אתה יושב כאן. בני חורין."

הסיפור מציף את אחד האתגרים הגדולים של חוקרים במדעי הרוח והחברה שעורכים מחקרים עם בני אדם: כל מחקר כזה קצת מקטין אותם, ממסגר אותם, כולא אותם בתוך תדמית או תפיסה מסוימת, גונב את חירותם לפרש את חייהם בעצמם, כמו שמלין הזקן. ניתן כמובן למזער את הבעיה הזו, באמצעים שונים – לבקש הסכמה מהנחקרים, לשלב את תובנות הנחקרים במחקר עצמו או לתאר אותם באופן עגול – אך נדמה שהבעיה לא נפתרה במלואה; כל מחקר על בני אדם קצת גונב להם את הנשמה.

*

"יין צהריים" של פורטר מספר על בעל משק כושל בדרום טקסס בשם רויאל ארל תומפסון. יום אחד מגיע לחוותו בחור מוזר בשם אולף הלטון ומבקש לעבוד אצלו. הלטון מתגלה כעובד יעיל, שאין עבודה פחוּתה בעיניו, כולל "עבודות נשיות" – עבודות שבעיני תומפסון הן בזויות, שכן בראש ובראשונה הוא שואל את עצמו "כיצד נראים הדברים, כיצד הוא נראה בעיני אלוהים ואדם". הלטון הוא גם אדם שקט ומסתורי במיוחד, שנוהג לנגן באוסף המפוחיות שלו בשעות הפנאי. סודו הגדול של הלטון מתגלה רק בהמשך הסיפור.

אם "האלימים יישאוה" נגע בי כחוקר, "יין צהריים" גרם לי להרהורים כמשפטן. במהלך הסיפור תומפסון מואשם ועומד למשפט. על אף שהוא מזוכה, תומפסון אינו שקט, והוא מנסה לשכנע את השכנים שלו שהוא אכן זכאי. חוסר האמון של אנשי העיירה בבית המשפט, והעובדה שתומפסון אינו חש הקלה לאחר זיכויו מעידה על מידת האמון של העיירה ושל תומפסון בבית המשפט – ועוד במשפט שנשען על חבר-מושבעים, כלומר על הציבור עצמו. מהבחינה הזו, המסר של הסיפור רלוונטי מאוד לימינו אנו: ללא אמון הציבור, אומר לנו הסיפור, הערך של בית המשפט פחות הרבה יותר.

*

הסיפור האחרון בקובץ, "הבלדה על הקפה העצוב" של מק'קלרס, מספר על מיס אמיליה אֵוַנְס, אישה מצליחה מאוד, "שבכל הדברים שיכול אדם לעשות בידיו עלתה מיס אמיליה ושגשגה". יחסה של אמיליה לאנשים הוא מכשירני, תועלתני – היא לא הרגישה צורך בחברתם, היא לא חשה בנוח בחברתם. "התועלת היחידה שהפיקה אמיליה מבני אדם הייתה להרוויח מהם כסף. ובזאת הצליחה". כך גם אפשר לראות את נישואיה הקצרים בעברה, "נישואים משונים ומסוכנים שהותירו את העיירה תמהה ומזועזעת".

יום אחד הגיע לעיירה אדם גיבן בשם ליימון ויליס, שטען שהוא קרוב משפחה של אמיליה. בניגוד לכל הציפיות, אמיליה נתנה לגיבן לאכול ולשתות ואף הכניסה אותו לביתה. המעשה היה כה חשוד שעד מהרה נפוצה שמועה בעיירה כי אמיליה רצחה אותו. אלא שאמיליה לא רצחה אותו; היא התאהבה בו. בואו של הגיבן סימן את תחילתו של בית הקפה של העיירה שלא היה קיים עד אז בעיירה, שכן אנשיה ראו בהנאה חטא. האידיליה הזו נפסקת כאשר יום אחד מגיע לעיירה דמות מעברה של אמיליה.

הכינוס של שלוש סופרות בכריכה אחת מצביע או משמיע שיש "כתיבה נשית". אני לא בטוח שקטגוריה כזו נחוצה בספרות בכלל, אך "הבלדה על הקפה העצוב" הוא הסיפור הפמיניסטי ביותר מבין השלושה – גם כיוון שבמרכזו עומדת אישה (רוב מוחלט של הדמויות בשני הסיפורים האחרים הם גברים), אך בעיקר כיוון שהוא מערער את האופן שבו מצופה מנשים להתנהג; זה נכון בעיצוב אישיותה של אמיליה, וזה נכון גם בדרך שבה הסיפור נחתם. מק'קלרס גם מתארת גברים באופן קריקטוריסטי, כמו בתיאור הבא של התאגדות גברים כשמתחילה תגרה: "ברגעי מתח, כשמעשה רב כלשהו עומד להתרחש, גברים נאספים ומחכים בצורה כזאת. ומקץ זמן-מה יבוא רגע ובו יפעלו כולם כשאיש אחד לא מתוך מחשבה או מכוח רצונו של גבר אחד כלשהו אלא כאילו יצריהם התמזגו כך שההחלטה לא תשתייך לאף אחד מהם אלא לקבוצה ככלל".

אם הסיפורים הקודמים נגעו בי כחוקר וכמשפטן, "הבלדה על הקפה העצוב" נגע בי כאדם, כאדם שהאהבה מעסיקה אותו. החידה שעומדת בלב הסיפור היא מדוע אמיליה התאהבה בגיבן. יש לכך מספר רמזים בסיפור, אך באופן כזה שמאפשר לכל קורא להשיב על כך בעצמו, לכתוב את סוף הסיפור בעצמו. בהקשר לחידה שבלב הסיפור, בעיקר שבה את ליבי התיאור של מק'קלרס את האהבה: "האהבה היא חוויה משותפת לשני בני אדם – אבל עובדת היותה משותפת אין פירושה שהיא חוויה דומה לשני המעורבים בה. ישנם האוהב והאהוב, אבל שני אלה באים מארצות שונות. פעמים רבות האהוב הוא רק הגירוי לכל האהבה האצורה שנחה לה בשקט בקרבו של האוהב זמן רב לפני כן. וכל אוהב יודע זאת איכשהו. הוא מרגיש בנפשו שהאהבה שלו היא דבר בודד." התיאור הזה, שתיארתי רק את מקצתו, נפרש לאורך שלושה עמודים. בשולי הספר כתבתי – פעמיים, מבלי משים – מדהים.

**

שלוש סופרות דרומיות • קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור • מאנגלית: משה רון ודבורה שטיינהרט • הוצאת עם עובד • 2018• 369 עמ'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן