והצנע לכת: על הספר "ארון העדות – חזרתו של המודחק האחרון" של ישי מבורך

"ארון העדות – חזרתו של המודחק האחרון" הוא הספר החותם את הטרילוגיה של ישי מבורך, העוסקת ב"אמונה שלאחר שנות התוהו". כמו שני הספרים שקדמו לו, הספר מספק מבט מרענן על היהדות, כפי שזו מוכרת בפרהסיה הישראלית, יהדות אשר נשבתה בידי הפוליטיקאים מזה והתנועות ליהדות מתקדמת מזה. הגותו של מבורך אינה מבקשת ליפות את היהדות או לגייסה לטובת שיווקה להמונים או לטיעון פוליטי; יש בה לכן משהו מאוד אמיתי, הגם שלא תמיד התכנים נעימים או קלים לעיכול

והצנע לכת: על הספר "ארון העדות – חזרתו של המודחק האחרון" של ישי מבורך

"ארון העדות – חזרתו של המודחק האחרון" הוא הספר החותם את הטרילוגיה של ישי מבורך, העוסקת ב"אמונה שלאחר שנות התוהו". כמו שני הספרים שקדמו לו, הספר מספק מבט מרענן על היהדות, כפי שזו מוכרת בפרהסיה הישראלית, יהדות אשר נשבתה בידי הפוליטיקאים מזה והתנועות ליהדות מתקדמת מזה. הגותו של מבורך אינה מבקשת ליפות את היהדות או לגייסה לטובת שיווקה להמונים או לטיעון פוליטי; יש בה לכן משהו מאוד אמיתי, הגם שלא תמיד התכנים נעימים או קלים לעיכול

לפני למעלה מחמש עשרה שנה, שמעתי שיעור של הרב יובל שרלו שבו למדנו את אחת מתורותיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. את תכני השיעור אינני זוכר, אולם אני זוכר ששרלו, שהוא כמובן לא קוטל קנים, פתח את השיעור במילים הבאות: "אני מבין אולי 5% ממה שכתוב בתורה הבאה של הרב קוק שאנו הולכים ללמוד". נזכרתי בשיעור הזה כשקראתי את "ארון העדות – חזרתו של המודחק האחרון" של ישי מבורך. אני אמנם מקווה שהבנתי מעט יותר מ-5% מהספר, אך מנגד אינני בטוח שהבנתי 100% ממנו. לכן ניגשתי לכתיבת הביקורת עם קורטוב של צניעות.

צניעות, כפי שמבורך כותב באפילוג, מאפיינת את הספר "ארון העדות". זהו הספר החותם את הטרילוגיה של מבורך, העוסקת ב"אמונה שלאחר שנות התוהו" (גילוי נאות: מבורך הוא קרוב משפחה שלי). קדמו לו "תיאולוגיה של חסר" ו"היהודי של הקצה" (עליהם כתבתי כאן וכאן). כמו קודמיו, גם "ארון העדות" משלב את הגותם של הוגים יהודים כמו רבי נחמן מברסלב, רבי צדוק הכהן מלובלין ופרנץ רוזנצווייג עם הגות פילוסופית כמו זו של ז'אק לאקאן ולואי אלתוסר. לקראת סוף הספר, מפציע – בעיני באופן מפתיע – גם רבי יהודה הלוי, מחבר "הכוזרי".

הספר כולל ששה פרקים ואפילוג, כאשר מבורך דבק בשיטת בית שמאי בנרות חנוכה, בבחינת "פוחת והולך": הפרק הראשון הוא המעולה שבפרקים, הפרק השני מעט פחות ממנו, וכן הלאה. הפרק הראשון, "האובייקט המגונה של האמונה", נבנה בעיקר מהפרשנות של מבורך לסיפור שכרותו של נח לאחר המבול, וכן לארון העדות, שבתוכו שכנו לוחות הברית. לפי המסופר בספר בראשית ט, נוח משתכר באוהלו. חם בנו רואה אותו מתגולל ערום ורץ לספר לשני אחיו, שם ויפת. שם ויפת, בניגוד לאחיהם, מבינים את המצב המביך ומכסים את ערוות אביהם מבלי לראותה. בעיני מבורך, מבושיו של נח הם כמו קודש הקודשים בבית המקדש. בלב קודש הקודשים ניצב ארון העדות, שעמד תחילה במשכן, ולאחר מכן בבית המקדש. לאחר חורבן בית המקדש הראשון הארון כבר לא עמד בלב קודש הקודשים, אך עדיין הארכיטקטורה של בית המקדש הסתירה וקידשה את המקום שבו עמד הארון, למרות שאין ארון. מדוע?

לטענת מבורך הדבר מצביע על כך שתנועת הראשית של הדתי, מה שמגדיר אותו כדתי, היא זאת של הסטת המבט, כמו שעשה שם כשראה את מבושי אביו. הסטת המבט היא לא התכחשות אלא היענות אחרת. הדתי יודע שאין ארון, שמשהו בסיפור האלוהי לא משכנע, שאין ערובה שכל זה נכון, ובכל זאת מסיט את המבט, בכדי למנוע את המבוכה; "המאמין והאל, הבן והאב, יודעים כל אחד במקומו שישנה מצוקה אלוהית-אבהית ביחס לעולם-בן. שבמובן יסודי מאוד העולם-הבן אינו עונה על הציפיות הגדולות ממנו ולאלוהים ישנו חוסר אונים עמוק ביחס לכך".

לכן הדתי, כפי שמבורך מרחיב על כך בפרק השני, הוא במצב של עוני – עני-דתי (לעוני יש משמעות נוספת בספר שאיני נדרש אליה כאן). הדתי נדרש להסתפק במועט, בדיוק כמו בנרות חנוכה, שאנו מצווים להימנע מלהשתמש בהם אלא לראותם בלבד. כך גם ארון הקודש: הארון עצמו אינו מאיר אלא ההסתפקות ממנו היא שמאירה, היא שמכוננת את ההארה הזאת כדתית.

אם כן, מדוע להאמין? התשובה מרוכזת בעיקר בפרק שעוסק בהגותו של רוזנצוויג – למאמין אין הרבה בחירה. "אם כן", כותב מבורך, "זאת האמונה: היות הסובייקט מצוי ביחסי כפייה והתמסרות אל מילות ההתגלות, אל 'אותיות התורה'". זאת איננה אמונה סובייקטיבית-אישית אלא היגד (אות) אשר קודם לאדם, שהוא גדול ממידת חייו. כלומר, לפי מבורך, מתהפך המיצוב הקלאסי של יחסי קורא-נקרא: לא הקורא נמצא בעמדת שליטה על האותיות, אלא המילים והדברים הם שמקיימים קדימות ושליטה ואליהם הקורא משיב ומגיב.

*

כפי שכתבתי על ספריו הקודמים, הגותו של מבורך כפי שמתבטאת ב"ארון העדות" (שהבאתי רק זעיר ממנה) מביאה מבט מרענן על היהדות, כפי שזו מוכרת בפרהסיה הישראלית, יהדות אשר נשבתה בידי הפוליטיקאים מזה והתנועות ליהדות מתקדמת מזה; אלו ואלו מרדדים את היהדות, שהיא מורכבת ועמוקה הרבה יותר. הגותו של מבורך אינה מבקשת ליפות את היהדות או לגייסה לטובת שיווקה להמונים או לטיעון פוליטי; יש בה לכן משהו מאוד אמיתי, הגם שלא תמיד התכנים נעימים או קלים לעיכול.

דווקא בשל כך, מצער שמבורך אינו מקל על הקוראים בדרך מסירת הטקסט, שהיא לעתים מפוזרת ויכולה להיות מהודקת הרבה יותר. מבורך גם אינו מסביר, בתחילת הספר או בתחילת כל פרק, מהו מהלך הדברים, במה עוסק כל פרק ומה מחבר בין פרק לפרק. הסברים אלו אינם נובעים מן הצורך לשוות לספר נופך אקדמי – יומרה שנעדרת מכתיבתו של מבורך, כפי שהוא כתב במפורש בספר הראשון – אלא הם נדרשים דווקא בגלל שהתכנים של הספר ודרך המסירה שלו הם מורכבים.

מפת דרכים מעין זו מופיעה בפרק החתימה של הספר בנוגע לשלושת הספרים בטרילוגיה. מבורך "דורש" את הפסוק "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" כחל על שלושת חלקי הטרילוגיה: "עשות משפט" – זה תיאולוגיה של חסר, אותה מחוות משפט פוסט-שואתית שנובעת מן החבות האתית כלפי האות הדתית; "אהבת חסד" – זו אהבתו-נשארותו של היהודי של הקצה; "הצנע לכת" – זו הסטת המבט נוכח ארון העדות.

אלא שכמי שקרא את ספריו הקודמים של מבורך, וגם לאחר עיון חוזר בהם, חלוקה זו נראית מעט מאולצת. המשפט או האתיקה אינם אלו שמגדירים או מאפיינים את הספר הראשון, ואהבה לא את הספר השני. כפי שציינתי בביקורת על "היהודי של הקצה", בקריאת הספר השני עולה תחושה של חזרתיות, ותחושה זו מתחזקת לאחר קריאת הספר השלישי, שקטעים שלמים ממנו, כמו הביקורת על תנועות היהדות המתקדמת או הפרק על רוזנצווייג, כמו נלקחו מהספר השני. תהיתי לא אחת מדוע מבורך לא איגד את הגותו לספר אחד, קוהרנטי ומובנה יותר, אלא מצא לנכון לחלק את החיבור לשלושה חלקים? האם זו המשיכה האנושית לשלוש, שמתבטאת באמרה הלטינית “Omne Trium Perfectum” – "כל מה שהוא שלוש הוא מושלם?" האם מבורך הושפע ממלחמת הכוכבים, וחזרתו של המודחק האחרון הוא כמו החלק השלישי בטרילוגיה "שובו של הג'דיי"? או שמא ההשראה הגיעה מ"שר הטבעות", והפרק השלישי בטרילוגיה שלו "שיבת המלך"?

*

פרק האפילוג, שעוסק בספר "הכוזרי", חושף – ואולי הגלייתו לירכתי הספר, לאחר פרק החתימה, מסייעת בכך – פן שלא מבורר עד תום והוא היחס שבין היהדות לבין שאר הדתות. ספר הכוזרי עוסק במלך לא-יהודי, עובד אלילים, שמלאך נגלה לו בחלום ואומר לו "כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים". כוונה רצויה של עובד אלילים כיצד? מכאן למד מבורך (בעקבות רוזנצוויג), כי הכוונה-אמונה אינה איזו שותפות בתוכן מסוים או בכיוון מסוים למהלך החיים, אלא מצב של הפרעה-נמענות שמאפיינת את המאמינים כולם, יהודים, נוצרים, מוסלמים או עובדי אלילים, והיא שמאפשרת להם לקיים דיאלוג מתוך "אחוות נמענים-מאמינים".

האפילוג החזיר אותי לתחילת הספר. כזכור, מסיפורו של שם בן נוח למד מבורך על הפנומנולוגיה של הסטת המבט הדתי. אלא שלא שם ולא נוח היו יהודים במובן כלשהו; לכל המוקדם, אברהם הוא אבי היהדות. גם היתלותו של מבורך בשם, שמזרעו, ולא מזרעו של חם או יפת, נולד אברהם, היא מעט מאולצת (ומבורך אף נדרש לכך באחת מהערות השוליים), שהרי יפת היה שותף עמו להסטת המבט.

אם כן, מה מבין הגותו של מבורך הוא יהודי, ומה דתי אוניברסלי? הרי האמונה פוסט-השואה היא אלמנט מרכזי בהגותו של מבורך, וככלל, נדמה כי הגלות והיהודי הגלותי נוטלים חלק בעיצוב תורותיו; וכמובן הטקסטים והדוגמאות שמביא מבורך, כמו גם המצוות ואורח החיים היהודי, הם מתוך עולם היהדות. האין זה מערער את התזה של מבורך? אתמהה.

 

ארון העדות – חזרתו של המודחק האחרון • ישי מבורך • רסלינג הוצאה לאור • 2018 • 245 עמ'

לפני למעלה מחמש עשרה שנה, שמעתי שיעור של הרב יובל שרלו שבו למדנו את אחת מתורותיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. את תכני השיעור אינני זוכר, אולם אני זוכר ששרלו, שהוא כמובן לא קוטל קנים, פתח את השיעור במילים הבאות: "אני מבין אולי 5% ממה שכתוב בתורה הבאה של הרב קוק שאנו הולכים ללמוד". נזכרתי בשיעור הזה כשקראתי את "ארון העדות – חזרתו של המודחק האחרון" של ישי מבורך. אני אמנם מקווה שהבנתי מעט יותר מ-5% מהספר, אך מנגד אינני בטוח שהבנתי 100% ממנו. לכן ניגשתי לכתיבת הביקורת עם קורטוב של צניעות.

צניעות, כפי שמבורך כותב באפילוג, מאפיינת את הספר "ארון העדות". זהו הספר החותם את הטרילוגיה של מבורך, העוסקת ב"אמונה שלאחר שנות התוהו" (גילוי נאות: מבורך הוא קרוב משפחה שלי). קדמו לו "תיאולוגיה של חסר" ו"היהודי של הקצה" (עליהם כתבתי כאן וכאן). כמו קודמיו, גם "ארון העדות" משלב את הגותם של הוגים יהודים כמו רבי נחמן מברסלב, רבי צדוק הכהן מלובלין ופרנץ רוזנצווייג עם הגות פילוסופית כמו זו של ז'אק לאקאן ולואי אלתוסר. לקראת סוף הספר, מפציע – בעיני באופן מפתיע – גם רבי יהודה הלוי, מחבר "הכוזרי".

הספר כולל ששה פרקים ואפילוג, כאשר מבורך דבק בשיטת בית שמאי בנרות חנוכה, בבחינת "פוחת והולך": הפרק הראשון הוא המעולה שבפרקים, הפרק השני מעט פחות ממנו, וכן הלאה. הפרק הראשון, "האובייקט המגונה של האמונה", נבנה בעיקר מהפרשנות של מבורך לסיפור שכרותו של נח לאחר המבול, וכן לארון העדות, שבתוכו שכנו לוחות הברית. לפי המסופר בספר בראשית ט, נוח משתכר באוהלו. חם בנו רואה אותו מתגולל ערום ורץ לספר לשני אחיו, שם ויפת. שם ויפת, בניגוד לאחיהם, מבינים את המצב המביך ומכסים את ערוות אביהם מבלי לראותה. בעיני מבורך, מבושיו של נח הם כמו קודש הקודשים בבית המקדש. בלב קודש הקודשים ניצב ארון העדות, שעמד תחילה במשכן, ולאחר מכן בבית המקדש. לאחר חורבן בית המקדש הראשון הארון כבר לא עמד בלב קודש הקודשים, אך עדיין הארכיטקטורה של בית המקדש הסתירה וקידשה את המקום שבו עמד הארון, למרות שאין ארון. מדוע?

לטענת מבורך הדבר מצביע על כך שתנועת הראשית של הדתי, מה שמגדיר אותו כדתי, היא זאת של הסטת המבט, כמו שעשה שם כשראה את מבושי אביו. הסטת המבט היא לא התכחשות אלא היענות אחרת. הדתי יודע שאין ארון, שמשהו בסיפור האלוהי לא משכנע, שאין ערובה שכל זה נכון, ובכל זאת מסיט את המבט, בכדי למנוע את המבוכה; "המאמין והאל, הבן והאב, יודעים כל אחד במקומו שישנה מצוקה אלוהית-אבהית ביחס לעולם-בן. שבמובן יסודי מאוד העולם-הבן אינו עונה על הציפיות הגדולות ממנו ולאלוהים ישנו חוסר אונים עמוק ביחס לכך".

לכן הדתי, כפי שמבורך מרחיב על כך בפרק השני, הוא במצב של עוני – עני-דתי (לעוני יש משמעות נוספת בספר שאיני נדרש אליה כאן). הדתי נדרש להסתפק במועט, בדיוק כמו בנרות חנוכה, שאנו מצווים להימנע מלהשתמש בהם אלא לראותם בלבד. כך גם ארון הקודש: הארון עצמו אינו מאיר אלא ההסתפקות ממנו היא שמאירה, היא שמכוננת את ההארה הזאת כדתית.

אם כן, מדוע להאמין? התשובה מרוכזת בעיקר בפרק שעוסק בהגותו של רוזנצוויג – למאמין אין הרבה בחירה. "אם כן", כותב מבורך, "זאת האמונה: היות הסובייקט מצוי ביחסי כפייה והתמסרות אל מילות ההתגלות, אל 'אותיות התורה'". זאת איננה אמונה סובייקטיבית-אישית אלא היגד (אות) אשר קודם לאדם, שהוא גדול ממידת חייו. כלומר, לפי מבורך, מתהפך המיצוב הקלאסי של יחסי קורא-נקרא: לא הקורא נמצא בעמדת שליטה על האותיות, אלא המילים והדברים הם שמקיימים קדימות ושליטה ואליהם הקורא משיב ומגיב.

*

כפי שכתבתי על ספריו הקודמים, הגותו של מבורך כפי שמתבטאת ב"ארון העדות" (שהבאתי רק זעיר ממנה) מביאה מבט מרענן על היהדות, כפי שזו מוכרת בפרהסיה הישראלית, יהדות אשר נשבתה בידי הפוליטיקאים מזה והתנועות ליהדות מתקדמת מזה; אלו ואלו מרדדים את היהדות, שהיא מורכבת ועמוקה הרבה יותר. הגותו של מבורך אינה מבקשת ליפות את היהדות או לגייסה לטובת שיווקה להמונים או לטיעון פוליטי; יש בה לכן משהו מאוד אמיתי, הגם שלא תמיד התכנים נעימים או קלים לעיכול.

דווקא בשל כך, מצער שמבורך אינו מקל על הקוראים בדרך מסירת הטקסט, שהיא לעתים מפוזרת ויכולה להיות מהודקת הרבה יותר. מבורך גם אינו מסביר, בתחילת הספר או בתחילת כל פרק, מהו מהלך הדברים, במה עוסק כל פרק ומה מחבר בין פרק לפרק. הסברים אלו אינם נובעים מן הצורך לשוות לספר נופך אקדמי – יומרה שנעדרת מכתיבתו של מבורך, כפי שהוא כתב במפורש בספר הראשון – אלא הם נדרשים דווקא בגלל שהתכנים של הספר ודרך המסירה שלו הם מורכבים.

מפת דרכים מעין זו מופיעה בפרק החתימה של הספר בנוגע לשלושת הספרים בטרילוגיה. מבורך "דורש" את הפסוק "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" כחל על שלושת חלקי הטרילוגיה: "עשות משפט" – זה תיאולוגיה של חסר, אותה מחוות משפט פוסט-שואתית שנובעת מן החבות האתית כלפי האות הדתית; "אהבת חסד" – זו אהבתו-נשארותו של היהודי של הקצה; "הצנע לכת" – זו הסטת המבט נוכח ארון העדות.

אלא שכמי שקרא את ספריו הקודמים של מבורך, וגם לאחר עיון חוזר בהם, חלוקה זו נראית מעט מאולצת. המשפט או האתיקה אינם אלו שמגדירים או מאפיינים את הספר הראשון, ואהבה לא את הספר השני. כפי שציינתי בביקורת על "היהודי של הקצה", בקריאת הספר השני עולה תחושה של חזרתיות, ותחושה זו מתחזקת לאחר קריאת הספר השלישי, שקטעים שלמים ממנו, כמו הביקורת על תנועות היהדות המתקדמת או הפרק על רוזנצווייג, כמו נלקחו מהספר השני. תהיתי לא אחת מדוע מבורך לא איגד את הגותו לספר אחד, קוהרנטי ומובנה יותר, אלא מצא לנכון לחלק את החיבור לשלושה חלקים? האם זו המשיכה האנושית לשלוש, שמתבטאת באמרה הלטינית “Omne Trium Perfectum” – "כל מה שהוא שלוש הוא מושלם?" האם מבורך הושפע ממלחמת הכוכבים, וחזרתו של המודחק האחרון הוא כמו החלק השלישי בטרילוגיה "שובו של הג'דיי"? או שמא ההשראה הגיעה מ"שר הטבעות", והפרק השלישי בטרילוגיה שלו "שיבת המלך"?

*

פרק האפילוג, שעוסק בספר "הכוזרי", חושף – ואולי הגלייתו לירכתי הספר, לאחר פרק החתימה, מסייעת בכך – פן שלא מבורר עד תום והוא היחס שבין היהדות לבין שאר הדתות. ספר הכוזרי עוסק במלך לא-יהודי, עובד אלילים, שמלאך נגלה לו בחלום ואומר לו "כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים". כוונה רצויה של עובד אלילים כיצד? מכאן למד מבורך (בעקבות רוזנצוויג), כי הכוונה-אמונה אינה איזו שותפות בתוכן מסוים או בכיוון מסוים למהלך החיים, אלא מצב של הפרעה-נמענות שמאפיינת את המאמינים כולם, יהודים, נוצרים, מוסלמים או עובדי אלילים, והיא שמאפשרת להם לקיים דיאלוג מתוך "אחוות נמענים-מאמינים".

האפילוג החזיר אותי לתחילת הספר. כזכור, מסיפורו של שם בן נוח למד מבורך על הפנומנולוגיה של הסטת המבט הדתי. אלא שלא שם ולא נוח היו יהודים במובן כלשהו; לכל המוקדם, אברהם הוא אבי היהדות. גם היתלותו של מבורך בשם, שמזרעו, ולא מזרעו של חם או יפת, נולד אברהם, היא מעט מאולצת (ומבורך אף נדרש לכך באחת מהערות השוליים), שהרי יפת היה שותף עמו להסטת המבט.

אם כן, מה מבין הגותו של מבורך הוא יהודי, ומה דתי אוניברסלי? הרי האמונה פוסט-השואה היא אלמנט מרכזי בהגותו של מבורך, וככלל, נדמה כי הגלות והיהודי הגלותי נוטלים חלק בעיצוב תורותיו; וכמובן הטקסטים והדוגמאות שמביא מבורך, כמו גם המצוות ואורח החיים היהודי, הם מתוך עולם היהדות. האין זה מערער את התזה של מבורך? אתמהה.

 

ארון העדות – חזרתו של המודחק האחרון • ישי מבורך • רסלינג הוצאה לאור • 2018 • 245 עמ'

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן