רבותיי ההיסטוריה חוזרת

מ"אלכסנדר נייבסקי" ועד "איבן האיום", ומ"העגורים עפים" ועד "מוסקבה אינה מאמינה בדמעות"  הסינמטק הירושלמי מעלה באתר המקוון של הארכיון שלו לקט קלאסיקות מובחרות של הקולנוע הרוסי המונומנטלי, במחווה לאולפני מוֹספִילְם, תאגיד הקולנוע הרוסי הגדול: עשרה סרטים משוחזרים, באיכות HD ובתרגום לעברית ואנגלית *  סינמטק ירושלים מציג באתר המקוון של ארכיון הסרטים הישראלי תכנית סרטים מיוחדת, ובה עשרה […]

רבותיי ההיסטוריה חוזרת

מ"אלכסנדר נייבסקי" ועד "איבן האיום", ומ"העגורים עפים" ועד "מוסקבה אינה מאמינה בדמעות"  הסינמטק הירושלמי מעלה באתר המקוון של הארכיון שלו לקט קלאסיקות מובחרות של הקולנוע הרוסי המונומנטלי, במחווה לאולפני מוֹספִילְם, תאגיד הקולנוע הרוסי הגדול: עשרה סרטים משוחזרים, באיכות HD ובתרגום לעברית ואנגלית *  סינמטק ירושלים מציג באתר המקוון של ארכיון הסרטים הישראלי תכנית סרטים מיוחדת, ובה עשרה […]

מ"אלכסנדר נייבסקי" ועד "איבן האיום", ומ"העגורים עפים" ועד "מוסקבה אינה מאמינה בדמעות"

 הסינמטק הירושלמי מעלה באתר המקוון של הארכיון שלו לקט קלאסיקות מובחרות של הקולנוע הרוסי המונומנטלי, במחווה לאולפני מוֹספִילְם, תאגיד הקולנוע הרוסי הגדול: עשרה סרטים משוחזרים, באיכות HD ובתרגום לעברית ואנגלית

*

 סינמטק ירושלים מציג באתר המקוון של ארכיון הסרטים הישראלי תכנית סרטים מיוחדת, ובה עשרה סרטים לצפייה. זאת במחווה לחברת ההפקה הרוסית הוותיקה "מוֹספִילְם" (Мосфильм), שהפיקה את יצירות המופת של אנדריי טארקובסקי ועוד עשרות פנינים קולנועיות יקרות מפז.

עוד קודם למהפכת אוקטובר ב-1917, כבר היו אולפני קולנוע פרטיים ברוסיה, שהתאחדו ב-1924 עם אולפני הקולנוע הרוסי הגדול "מוֹספִילְם". במשך תשעת העשורים האחרונים הובילו אולפני מוספילם את העשייה הקולנועית הסובייטית והרוסית.

התוכנית הנוכחית מתאפשרת בזכות שיתוף הפעולה המתמשך בין הסינמטק ואולפני "מוספילם". הודות לידידות הסינמטק עם מנהל האולפנים – הבמאי הידוע קארן שחנזארוב – יוכל הקהל הרחב ליהנות מצפייה בקלאסיקות הענק של הקולנוע העולמי, מסרטיהם של גדולי במאי ברית המועצות בעשורים אלה:

◇ בראש ובראשונה,  סרטו של סרגיי אייזנשטיין — "אלכסנדר נייבסקי (1938) — המתאר את דמותו של הנסיך אלכסנדר נייבסקי, המצביא המגן על העיר פסקוב והודף ב-1242 ("הקרב על הקרח") את הפלישות המונגוליות ממזרח ואת פלישות האבירים הטבטוניים ממערב.

בשונה מדרכו הקולנועית של סרגיי אייזנשטיין עד לסרט זה, הפעם הדגש הוא לא על ההמונים כגיבורי הסרט, אלא על אינדיווידואלים ועל דמויות טראגיות המעוצבות על ידי משימות היסטורית. אייזנשטיין כתב ב- 1938, כאשר צפה פלישה טבטונית מודרנית לארצו, שהסרט נועד לשמש אזהרה כלפי "כל מי שינסה לתקוף את מולדתי". הסגנון בו הוא בוחר הוא אופראי ומושתת על הניגודים בין הקצב הוויזואלי לבין המוזיקה המקורית של פרוקופייב. (112 דקות. רוסית, תרגום לאנגלית ועברית)

◇ בעיצומה של מלחה"ע השנייה (1944) החל סרגיי אייזנשטיין ליצור את הטרילוגיה המתוכננת "איוואן האיום", כשאת הגיבורים הראשיים משחקים ניקולאי צ’רקאסוב ולודמלה צליקובסקאיה. הפעם מוצג אבי רוסיה המודרנית – הצאר איוואן הרביעי —  כדמות מעונה ומבודדת בחצר עתירת תככים ולא כעריץ צמא דם.  בשפתו הקולנועית הייחודית, מתאר הבמאי את מאבקיו של המלך למען איחוד הממלכה וביסוס גבולותיה. אייזנשטיין יצר את האפוס עם מאות ניצבים ואמצעי הפקה. (100 דקות רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

לא בכדי גנזה הצנזורה הסטליניסטית את החלק השני (שנוצר שנתיים אחר כך — ב-1946 – ונקרא גם "קשר הבויארים"), – שכן כאן מתאר אייזנשטיין את המניעים לאכזריותו של הרודן.  רק בתקופת חרושצ'וב בשנת 1958 זכה הסרט להפצה. הבמאי הרחיק לכת בעיצוב הדמויות והחלל, כאשר לצורניות החד פעמית יש אפקט מהפנט. אייזנשטיין לא זכה להשלים את הטרילוגיה שתכנן, ומת ב-1948. הסרט שלפנינו הוא סרטו האחרון, ובו מגלמים את התפקידים הראשיים ניקולאי צ’רקאסוב וסרפינה ברמן. (88 דקות. רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

 

מתוך הסרט איבן האיום
מתוך הסרט איבן האיום, באדיבות אולפני מוספילם

◇זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן הוא סרטו של מיכאל קאלטוזוב "העגורים עפים" (ברה”מ 1957). זהו אחד הסרטים הראשונים שנגמלו מהשבלונה של הריאליזם הסוציאליסטי : הגיבורה אינה מתמודדת עם משימות לאומיות וחברתיות, אלא עם אהבתה, עם שכול, כאב, תקווה וייאוש. מלאכת הצילום הווירטואוזית של סרגיי אורוסבסקי, לצד המשחק הנוגע ללב של טטיאנה סמוילובה, הפכו את “העגורים עפים” ליצירת מופת שרק משתבחת עם השנים. בסרט משחקים גם אלכסיי באטאלוב, וסילי מרקורייב. (94  דקות, רוסית, תרגום לעברית ולאנגלית)

◇ התשובה הרוסית ל"2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק (1968) היא סרטו של הבמאי אנדריי טארקובסקי "סולאריס" (ברה”מ 1972) – המבוסס על רומן (משנת 1961) בשם זה מאת סטאניסלב לם, גדול סופרי המד”ב של מזרח אירופה.

סולאריס, באדיבות אולפני מוספילם
סולאריס, באדיבות אולפני מוספילם

זוהי מעשיית חלל פילוסופית, פיוטית ומתעתעת, שבמרכזה פסיכולוג (כריס) הנשלח אל ספינת חלל שהקוסמונאוטים בה חוו משברים פסיכולוגיים, כתוצאה מקרבתם אל כוכב לכת מסתורי שחדר אל תוך מערכת השמש שלנו, ושאותו יצאו לחקור.

כמו כל סרטיו של טרקובסקי, גם “סולאריס” איננה יצירה קלה במיוחד לפענוח. אך מי שיגיע מוכן לפיוטיות המיסטית האדוקה, ישאב כאן את מלוא ההנאה – מן העיצוב המוחשי המרהיב של הסרט כמו גם ממורכבותו הפילוסופית, הכמעט דתית. שחקנים ראשיים: דונאטאס בניוניס, ונטליה בונדרצ’וק. (165 דקות. רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

◇ דרמת המלחמה "עליה לשמיים" (1977) של לריסה שפיטקו נחשבת לאחד הסרטים הסובייטיים החשובים על מלה"ע השנייה (וזאת לצד סרטו של בעלה אֶלֶם קְלִימוֹב, "צא וראה" — סרט שגם הוא כלול  בין עשרת הסרטים אותם מעלה הסינמטק במסגרת מחווה זו.)

בדומה לטרקובסקי, אף סרטה זה של שפיטקו, "עליה לשמיים", משלב אלמנטים נוצריים מובהקים (כמו למשל ההקבלה בין הפרטיזן האידיאליסט המעונה לבין ישו) — אלמנטים נועזים לתקופת העשייה של הסרט. "עליה לשמיים" כמעט ונאסר על ידי הצנזורה הסובייטית, אך בסופו של דבר אושר להקרנה, ואף זכה בפרס הגדול בפסטיבל הקולנוע בריגה ובפרס דב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין.

בסרט זה עיבדה שפיטקו למסך את סיפורי מלחמת העולם השנייה של הסופר הבלארוסי עטור הפרסים ואסיל ביקוב (1924 – 2003). הסרט מגולל את תלאותיהם של קבוצת פרטיזנים פרו-סובייטיים בבלארוס בחורף 1942. שניים מהם — סוטניקוב וריבאק, גיבורי הסרט  (אותם מגלמים, בהתאמה,  בוריס פלוטניקוב ו- ולדימיר גוסטוחין) — נופלים בשבי הוֶרמאכט ונחקרים על ידי משתף פעולה מקומי (אותו מגלם השחקן אנטולי סולוניצין), והעלילה מובילה אותם לעימות של הקרבה ונאמנות. הם מצולמים ומעוצבים כדיוקנאות אלגוריים של ישו הנוצרי ויהודה איש קריות. האחד אינו מוותר על טוהרו, בעוד השני מחליט לשרוד בכל מחיר.

שפיטקו האוקראינית הייתה תלמידתו של אלכסנדר דובז’נקו (“ארסנל”, “אדמה”), וניתן לראות את השפעתו על הגישה הויזואלית ב”עלייה לשמיים”, המשלבת ריאליזם עם תקריבים אקספרסיביים. התוצאה היא אחת מיצירות המופת של הקולנוע הסובייטי.

שפיטקו נהרגה בתאונת דרכים בשנת 1979 כשהיא בת 41 — כשנתיים אחרי השלמת סרט זה — וקיבלה את "פרס ברית המועצות" באותה שנה, אחרי מותה. הצילומים בשחור-לבן עוצרי נשימה, והם  פרי מצלמתו של ולדימיר צ'וחנוב, שנהרג באותה תאונה בה נהרגה שפיטקו. (108 דקות. רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

◇ "המַרְאָה" (1975) – סרטו האישי ביותר של הבמאי אנדריי טארקובסקי, והמורכב שבהם – מהווה ניסיון להעביר את ההיסטוריה של ברה"מ באמצעות זכרונותיו האישיים. הסרט בנוי מאפיזודות אישיות קטנות, החל מנוף כפרי בשנות השלושים דרך נקודות מפתח בהיסטוריה של ברה”מ – שנותיו של סטאלין, מלחמת האזרחים בספרד, מלה”ע השנייה, וימי השיקום שלאחריה. טרקובסקי בונה עולם בו הפרטי משתלב עם הלאומי ועם האוניברסלי, ומשתמש בשלל תחבולות קולנועיות ואמצעי מבע: זיכרונות, חלומות וקטעים תיעודיים. הסרט נע למעשה בין ארבעה מימדי מציאות, והתוצאה היא יצירה פיוטית ונדירה. בסרט משחקים מרגריטה טרחובה ופיליפ ינקובסקי. (106 דקות, רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

◇ סרט נוסף של טארקובסקי (1979) הוא "סטאלקר"  (רוסית: Сталкер), שגיבורו הוא מורה דרך המבריח אנשים אל תוך מרחב שהכניסה אליו אסורה בהוראת הממשלה. במרחב הפוסט-אפוקליפטי, הידוע בשם הסתמי ה"אזור", החלו להתרחש מקרים על-טבעיים בעקבות נפילת מטאור, והממשלה הציבה סביבו שומרים. הופצו שמועות כי ביקור במקום הוא קטלני, אך מי שיצלח אותו – משאלתו העמוקה ביותר תתגשם. שני לקוחות — האחד מכונה "סופר",  השני מדען הקרוי "פרופסור" — משלמים לסטאלקר כדי שיכניס אותם לאזור, והשלושה עוברים מסע מפרך רצוף סכנות.   טארקובסקי רצה ליצור את הרושם כאילו הסרט צולם בשוט אחד מתמשך, ומעניק לסרט מימד של אקספירמנטליות. חוויה חד פעמית, הפונה אל השכל, ואף יותר מכך אל הנפש. בשלב מסוים הפך "סטאלקר" למעֵין סרט קאלט. בין השחקנים המשתתפים בו: אנאטולי סולוניטסין, אלכסנדר קיידנובסקי וניקולאי גרינקו.  (161 דקות, רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

◇ זוכה פרס האוסקר לסרט הזר (1980) הוא סרטו הנודע של ולדימיר מנשוב "מוסקבה אינה מאמינה בדמעות" – מלודרמה המתרחשת ב-1958 ומתארת שלוש נערות המגיעות לעיר הגדולה מוסקבה בחיפוש אחר עבודה ואהבה, ומתגוררות במגורי הפועלות. אנטונינה יוצאת עם ניקולאי המופנם. קתרינה הרצינית, ששואפת להצליח בלימודיה, יוצאת עם רודיון, צלם טלוויזיה. לודמילה הפלרטטנית, דגה לעצמה כוכב הוקי. חולפות עשרים שנה – האם הצליחו הנשים הללו לנווט את חייהן כרצונן? ולדימיר מנשוב מיטיב להבליט את המתחים בין המבנה החברתי בברה"מ לבין שאיפותיהן האישיות של גיבורות הסרט. משחקים בסרט ורה אלנטובה ואלכסיי בטאלוב (150 דקות. רוסית, תרגום לעברית ולאנגלית)

◇"צא וראה" (1985) — סרטו של הבמאי אֶלֶם קְלִימוֹב — הוא יצירת מופת המתארת את מוראות המלחמה דרך עיניו של פרטיזן בן 15 בשם פלורה (פלוריאן). עלילת הסרט, שזכה בפרס פסטיבל הסרטים של מוסקבה לשנת 1985, מתרחשת בשנת 1943 בבלארוס הכבושה בידי הגרמנים. הנער פלורה מתגייס למאבק, נתקל בזוועות הנאציות, ונחשף לאמת שמאחורי התדמית ההרואית שסיפרו לו על המלחמה. קשה לתאר את התופת אותה מציג קלימוב בסרטו, כשבתחילתו הגיבור פלורה (אלכסיי קרבצ'נקו) בעל פני ילד צעיר מכפי גילו, ובסיומו הופכות פניו קמוטות ומאובנות. באמצעות אוירה היפר־ריאליסטית, המסתייעת במצלמה כמעט סוריאליסטית, ועם פסקול גאוני ושחקן שהיה שרוי בהיפנוזה במהלך הצילומים כדי להגן עליו מפני מוות פסיכולוגי – מתעד קלימוב את הפן האפל של האנושות ויוצא בקריאה נואשת לשלום ולשפיות בעולמנו. (154 דקות. רוסית, תרגום לעברית ואנגלית) משחק: אלכסיי קרבצ‘נקו, אולגה מירונובה.

◇ "עיר אפס" (1988; במקור, ברוסית – Город Зеро; אנגלית: "Zerograd") הוא סרטו של הבמאי קארן שאחנזרוב, המתאר סיפור קפקאי – סאטירה על תקופת ממשלו של סטאלין –תוך שהוא מצליח להקפיד על מידה של קלילות ושעשוע ולשמר את תשומת הלב של צופיו:

עיר אפס, קרדיט אולפני מוספילם
עיר אפס קרדיט אולפני מוספילם

מהנדס מיזוג אוויר בשם ואראקין (אותו מגלם לאוניד פִילאטוב) נשלח ממוסקבה לעיר ספר כדי להיפגש עם מנכ”ל החברה המעסיקה אותו. כבר מההתחלה הדברים נראים מוזר: המזכירה עירומה, המנכ”ל שמח לפגוש אותו – אך נטען כי הוא מת כבר כמה חודשים ומכאן המפגשים עם תושבי העיר הופכים משונים יותר. זהו “משל על המבוך הקפקאי של השלטון הסובייטי בו הולך הגיבור לאיבוד” (וושינגטון פוסט). "עליצות מרנינה מאפיינת סאטירה זו על מורשתו של סטלין, על זהות אישית, ועל חשיבותו הפוליטית של הרוק-אנד-רול. העלילה אמנם קפקאית, אך הרקע עליו היא מתרחשת קרוב יותר, כך נדמה, לארץ הפלאות של לואיס קרול מאשר למוסקבה [….] שחנזארוב יוצר אווירה הזויה אך נטולת זדון, ובונה סיפור קומי וקולח, ויחד עם זאת גם משופע בתפניות מסוכנות". ("מרוסיה: קפקא בארץ הפלאות", ניו יורק טיימס)   (103 דקות. רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

*

ספק אם בעידן סרטי האינסטנט והפעולה — כאשר קהל הצופים הורגל כבר לקצב מסחרר ולדמויות שטוחות —  יהיה לקהל הצופים כוח לצפות באפוס בן 165 דקות. אבל למי שלא הספיק ליהנות מ"מלחמה ושלום" של טולסטוי או מ"האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי- צפויה הנאה רבתי מהצצה לעושר רב שכבתי של תרבות  שהאדירה את המונומנטלי עד לא מכבר

 

 

 

מ"אלכסנדר נייבסקי" ועד "איבן האיום", ומ"העגורים עפים" ועד "מוסקבה אינה מאמינה בדמעות"

 הסינמטק הירושלמי מעלה באתר המקוון של הארכיון שלו לקט קלאסיקות מובחרות של הקולנוע הרוסי המונומנטלי, במחווה לאולפני מוֹספִילְם, תאגיד הקולנוע הרוסי הגדול: עשרה סרטים משוחזרים, באיכות HD ובתרגום לעברית ואנגלית

*

 סינמטק ירושלים מציג באתר המקוון של ארכיון הסרטים הישראלי תכנית סרטים מיוחדת, ובה עשרה סרטים לצפייה. זאת במחווה לחברת ההפקה הרוסית הוותיקה "מוֹספִילְם" (Мосфильм), שהפיקה את יצירות המופת של אנדריי טארקובסקי ועוד עשרות פנינים קולנועיות יקרות מפז.

עוד קודם למהפכת אוקטובר ב-1917, כבר היו אולפני קולנוע פרטיים ברוסיה, שהתאחדו ב-1924 עם אולפני הקולנוע הרוסי הגדול "מוֹספִילְם". במשך תשעת העשורים האחרונים הובילו אולפני מוספילם את העשייה הקולנועית הסובייטית והרוסית.

התוכנית הנוכחית מתאפשרת בזכות שיתוף הפעולה המתמשך בין הסינמטק ואולפני "מוספילם". הודות לידידות הסינמטק עם מנהל האולפנים – הבמאי הידוע קארן שחנזארוב – יוכל הקהל הרחב ליהנות מצפייה בקלאסיקות הענק של הקולנוע העולמי, מסרטיהם של גדולי במאי ברית המועצות בעשורים אלה:

◇ בראש ובראשונה,  סרטו של סרגיי אייזנשטיין — "אלכסנדר נייבסקי (1938) — המתאר את דמותו של הנסיך אלכסנדר נייבסקי, המצביא המגן על העיר פסקוב והודף ב-1242 ("הקרב על הקרח") את הפלישות המונגוליות ממזרח ואת פלישות האבירים הטבטוניים ממערב.

בשונה מדרכו הקולנועית של סרגיי אייזנשטיין עד לסרט זה, הפעם הדגש הוא לא על ההמונים כגיבורי הסרט, אלא על אינדיווידואלים ועל דמויות טראגיות המעוצבות על ידי משימות היסטורית. אייזנשטיין כתב ב- 1938, כאשר צפה פלישה טבטונית מודרנית לארצו, שהסרט נועד לשמש אזהרה כלפי "כל מי שינסה לתקוף את מולדתי". הסגנון בו הוא בוחר הוא אופראי ומושתת על הניגודים בין הקצב הוויזואלי לבין המוזיקה המקורית של פרוקופייב. (112 דקות. רוסית, תרגום לאנגלית ועברית)

◇ בעיצומה של מלחה"ע השנייה (1944) החל סרגיי אייזנשטיין ליצור את הטרילוגיה המתוכננת "איוואן האיום", כשאת הגיבורים הראשיים משחקים ניקולאי צ’רקאסוב ולודמלה צליקובסקאיה. הפעם מוצג אבי רוסיה המודרנית – הצאר איוואן הרביעי —  כדמות מעונה ומבודדת בחצר עתירת תככים ולא כעריץ צמא דם.  בשפתו הקולנועית הייחודית, מתאר הבמאי את מאבקיו של המלך למען איחוד הממלכה וביסוס גבולותיה. אייזנשטיין יצר את האפוס עם מאות ניצבים ואמצעי הפקה. (100 דקות רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

לא בכדי גנזה הצנזורה הסטליניסטית את החלק השני (שנוצר שנתיים אחר כך — ב-1946 – ונקרא גם "קשר הבויארים"), – שכן כאן מתאר אייזנשטיין את המניעים לאכזריותו של הרודן.  רק בתקופת חרושצ'וב בשנת 1958 זכה הסרט להפצה. הבמאי הרחיק לכת בעיצוב הדמויות והחלל, כאשר לצורניות החד פעמית יש אפקט מהפנט. אייזנשטיין לא זכה להשלים את הטרילוגיה שתכנן, ומת ב-1948. הסרט שלפנינו הוא סרטו האחרון, ובו מגלמים את התפקידים הראשיים ניקולאי צ’רקאסוב וסרפינה ברמן. (88 דקות. רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

 

מתוך הסרט איבן האיום
מתוך הסרט איבן האיום, באדיבות אולפני מוספילם

◇זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן הוא סרטו של מיכאל קאלטוזוב "העגורים עפים" (ברה”מ 1957). זהו אחד הסרטים הראשונים שנגמלו מהשבלונה של הריאליזם הסוציאליסטי : הגיבורה אינה מתמודדת עם משימות לאומיות וחברתיות, אלא עם אהבתה, עם שכול, כאב, תקווה וייאוש. מלאכת הצילום הווירטואוזית של סרגיי אורוסבסקי, לצד המשחק הנוגע ללב של טטיאנה סמוילובה, הפכו את “העגורים עפים” ליצירת מופת שרק משתבחת עם השנים. בסרט משחקים גם אלכסיי באטאלוב, וסילי מרקורייב. (94  דקות, רוסית, תרגום לעברית ולאנגלית)

◇ התשובה הרוסית ל"2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק (1968) היא סרטו של הבמאי אנדריי טארקובסקי "סולאריס" (ברה”מ 1972) – המבוסס על רומן (משנת 1961) בשם זה מאת סטאניסלב לם, גדול סופרי המד”ב של מזרח אירופה.

סולאריס, באדיבות אולפני מוספילם
סולאריס, באדיבות אולפני מוספילם

זוהי מעשיית חלל פילוסופית, פיוטית ומתעתעת, שבמרכזה פסיכולוג (כריס) הנשלח אל ספינת חלל שהקוסמונאוטים בה חוו משברים פסיכולוגיים, כתוצאה מקרבתם אל כוכב לכת מסתורי שחדר אל תוך מערכת השמש שלנו, ושאותו יצאו לחקור.

כמו כל סרטיו של טרקובסקי, גם “סולאריס” איננה יצירה קלה במיוחד לפענוח. אך מי שיגיע מוכן לפיוטיות המיסטית האדוקה, ישאב כאן את מלוא ההנאה – מן העיצוב המוחשי המרהיב של הסרט כמו גם ממורכבותו הפילוסופית, הכמעט דתית. שחקנים ראשיים: דונאטאס בניוניס, ונטליה בונדרצ’וק. (165 דקות. רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

◇ דרמת המלחמה "עליה לשמיים" (1977) של לריסה שפיטקו נחשבת לאחד הסרטים הסובייטיים החשובים על מלה"ע השנייה (וזאת לצד סרטו של בעלה אֶלֶם קְלִימוֹב, "צא וראה" — סרט שגם הוא כלול  בין עשרת הסרטים אותם מעלה הסינמטק במסגרת מחווה זו.)

בדומה לטרקובסקי, אף סרטה זה של שפיטקו, "עליה לשמיים", משלב אלמנטים נוצריים מובהקים (כמו למשל ההקבלה בין הפרטיזן האידיאליסט המעונה לבין ישו) — אלמנטים נועזים לתקופת העשייה של הסרט. "עליה לשמיים" כמעט ונאסר על ידי הצנזורה הסובייטית, אך בסופו של דבר אושר להקרנה, ואף זכה בפרס הגדול בפסטיבל הקולנוע בריגה ובפרס דב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין.

בסרט זה עיבדה שפיטקו למסך את סיפורי מלחמת העולם השנייה של הסופר הבלארוסי עטור הפרסים ואסיל ביקוב (1924 – 2003). הסרט מגולל את תלאותיהם של קבוצת פרטיזנים פרו-סובייטיים בבלארוס בחורף 1942. שניים מהם — סוטניקוב וריבאק, גיבורי הסרט  (אותם מגלמים, בהתאמה,  בוריס פלוטניקוב ו- ולדימיר גוסטוחין) — נופלים בשבי הוֶרמאכט ונחקרים על ידי משתף פעולה מקומי (אותו מגלם השחקן אנטולי סולוניצין), והעלילה מובילה אותם לעימות של הקרבה ונאמנות. הם מצולמים ומעוצבים כדיוקנאות אלגוריים של ישו הנוצרי ויהודה איש קריות. האחד אינו מוותר על טוהרו, בעוד השני מחליט לשרוד בכל מחיר.

שפיטקו האוקראינית הייתה תלמידתו של אלכסנדר דובז’נקו (“ארסנל”, “אדמה”), וניתן לראות את השפעתו על הגישה הויזואלית ב”עלייה לשמיים”, המשלבת ריאליזם עם תקריבים אקספרסיביים. התוצאה היא אחת מיצירות המופת של הקולנוע הסובייטי.

שפיטקו נהרגה בתאונת דרכים בשנת 1979 כשהיא בת 41 — כשנתיים אחרי השלמת סרט זה — וקיבלה את "פרס ברית המועצות" באותה שנה, אחרי מותה. הצילומים בשחור-לבן עוצרי נשימה, והם  פרי מצלמתו של ולדימיר צ'וחנוב, שנהרג באותה תאונה בה נהרגה שפיטקו. (108 דקות. רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

◇ "המַרְאָה" (1975) – סרטו האישי ביותר של הבמאי אנדריי טארקובסקי, והמורכב שבהם – מהווה ניסיון להעביר את ההיסטוריה של ברה"מ באמצעות זכרונותיו האישיים. הסרט בנוי מאפיזודות אישיות קטנות, החל מנוף כפרי בשנות השלושים דרך נקודות מפתח בהיסטוריה של ברה”מ – שנותיו של סטאלין, מלחמת האזרחים בספרד, מלה”ע השנייה, וימי השיקום שלאחריה. טרקובסקי בונה עולם בו הפרטי משתלב עם הלאומי ועם האוניברסלי, ומשתמש בשלל תחבולות קולנועיות ואמצעי מבע: זיכרונות, חלומות וקטעים תיעודיים. הסרט נע למעשה בין ארבעה מימדי מציאות, והתוצאה היא יצירה פיוטית ונדירה. בסרט משחקים מרגריטה טרחובה ופיליפ ינקובסקי. (106 דקות, רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

◇ סרט נוסף של טארקובסקי (1979) הוא "סטאלקר"  (רוסית: Сталкер), שגיבורו הוא מורה דרך המבריח אנשים אל תוך מרחב שהכניסה אליו אסורה בהוראת הממשלה. במרחב הפוסט-אפוקליפטי, הידוע בשם הסתמי ה"אזור", החלו להתרחש מקרים על-טבעיים בעקבות נפילת מטאור, והממשלה הציבה סביבו שומרים. הופצו שמועות כי ביקור במקום הוא קטלני, אך מי שיצלח אותו – משאלתו העמוקה ביותר תתגשם. שני לקוחות — האחד מכונה "סופר",  השני מדען הקרוי "פרופסור" — משלמים לסטאלקר כדי שיכניס אותם לאזור, והשלושה עוברים מסע מפרך רצוף סכנות.   טארקובסקי רצה ליצור את הרושם כאילו הסרט צולם בשוט אחד מתמשך, ומעניק לסרט מימד של אקספירמנטליות. חוויה חד פעמית, הפונה אל השכל, ואף יותר מכך אל הנפש. בשלב מסוים הפך "סטאלקר" למעֵין סרט קאלט. בין השחקנים המשתתפים בו: אנאטולי סולוניטסין, אלכסנדר קיידנובסקי וניקולאי גרינקו.  (161 דקות, רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

◇ זוכה פרס האוסקר לסרט הזר (1980) הוא סרטו הנודע של ולדימיר מנשוב "מוסקבה אינה מאמינה בדמעות" – מלודרמה המתרחשת ב-1958 ומתארת שלוש נערות המגיעות לעיר הגדולה מוסקבה בחיפוש אחר עבודה ואהבה, ומתגוררות במגורי הפועלות. אנטונינה יוצאת עם ניקולאי המופנם. קתרינה הרצינית, ששואפת להצליח בלימודיה, יוצאת עם רודיון, צלם טלוויזיה. לודמילה הפלרטטנית, דגה לעצמה כוכב הוקי. חולפות עשרים שנה – האם הצליחו הנשים הללו לנווט את חייהן כרצונן? ולדימיר מנשוב מיטיב להבליט את המתחים בין המבנה החברתי בברה"מ לבין שאיפותיהן האישיות של גיבורות הסרט. משחקים בסרט ורה אלנטובה ואלכסיי בטאלוב (150 דקות. רוסית, תרגום לעברית ולאנגלית)

◇"צא וראה" (1985) — סרטו של הבמאי אֶלֶם קְלִימוֹב — הוא יצירת מופת המתארת את מוראות המלחמה דרך עיניו של פרטיזן בן 15 בשם פלורה (פלוריאן). עלילת הסרט, שזכה בפרס פסטיבל הסרטים של מוסקבה לשנת 1985, מתרחשת בשנת 1943 בבלארוס הכבושה בידי הגרמנים. הנער פלורה מתגייס למאבק, נתקל בזוועות הנאציות, ונחשף לאמת שמאחורי התדמית ההרואית שסיפרו לו על המלחמה. קשה לתאר את התופת אותה מציג קלימוב בסרטו, כשבתחילתו הגיבור פלורה (אלכסיי קרבצ'נקו) בעל פני ילד צעיר מכפי גילו, ובסיומו הופכות פניו קמוטות ומאובנות. באמצעות אוירה היפר־ריאליסטית, המסתייעת במצלמה כמעט סוריאליסטית, ועם פסקול גאוני ושחקן שהיה שרוי בהיפנוזה במהלך הצילומים כדי להגן עליו מפני מוות פסיכולוגי – מתעד קלימוב את הפן האפל של האנושות ויוצא בקריאה נואשת לשלום ולשפיות בעולמנו. (154 דקות. רוסית, תרגום לעברית ואנגלית) משחק: אלכסיי קרבצ‘נקו, אולגה מירונובה.

◇ "עיר אפס" (1988; במקור, ברוסית – Город Зеро; אנגלית: "Zerograd") הוא סרטו של הבמאי קארן שאחנזרוב, המתאר סיפור קפקאי – סאטירה על תקופת ממשלו של סטאלין –תוך שהוא מצליח להקפיד על מידה של קלילות ושעשוע ולשמר את תשומת הלב של צופיו:

עיר אפס, קרדיט אולפני מוספילם
עיר אפס קרדיט אולפני מוספילם

מהנדס מיזוג אוויר בשם ואראקין (אותו מגלם לאוניד פִילאטוב) נשלח ממוסקבה לעיר ספר כדי להיפגש עם מנכ”ל החברה המעסיקה אותו. כבר מההתחלה הדברים נראים מוזר: המזכירה עירומה, המנכ”ל שמח לפגוש אותו – אך נטען כי הוא מת כבר כמה חודשים ומכאן המפגשים עם תושבי העיר הופכים משונים יותר. זהו “משל על המבוך הקפקאי של השלטון הסובייטי בו הולך הגיבור לאיבוד” (וושינגטון פוסט). "עליצות מרנינה מאפיינת סאטירה זו על מורשתו של סטלין, על זהות אישית, ועל חשיבותו הפוליטית של הרוק-אנד-רול. העלילה אמנם קפקאית, אך הרקע עליו היא מתרחשת קרוב יותר, כך נדמה, לארץ הפלאות של לואיס קרול מאשר למוסקבה [….] שחנזארוב יוצר אווירה הזויה אך נטולת זדון, ובונה סיפור קומי וקולח, ויחד עם זאת גם משופע בתפניות מסוכנות". ("מרוסיה: קפקא בארץ הפלאות", ניו יורק טיימס)   (103 דקות. רוסית, תרגום לעברית ואנגלית)

*

ספק אם בעידן סרטי האינסטנט והפעולה — כאשר קהל הצופים הורגל כבר לקצב מסחרר ולדמויות שטוחות —  יהיה לקהל הצופים כוח לצפות באפוס בן 165 דקות. אבל למי שלא הספיק ליהנות מ"מלחמה ושלום" של טולסטוי או מ"האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי- צפויה הנאה רבתי מהצצה לעושר רב שכבתי של תרבות  שהאדירה את המונומנטלי עד לא מכבר

 

 

 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן