ההיגיון של האבסורד: על הספרים "השיש" ו"וָרָאמו" של סֵסַר אַיירָה

הסופר הארגנטינאי סֵסַר אַיירָה העיד על השפעתו של מרסל דושאן על חייו. ספריו "השיש" ו"וָרָאמו" אכן גדושים תיאורים סוריאליסטיים ואף אבסורדיים, אולם בעוד בראשון האבסורד משתלט מדי, באחרון התיאורים האבסורדיים הם במינון כזה שמאפשר ליהנות מהסיפור

ההיגיון של האבסורד: על הספרים "השיש" ו"וָרָאמו" של סֵסַר אַיירָה

הסופר הארגנטינאי סֵסַר אַיירָה העיד על השפעתו של מרסל דושאן על חייו. ספריו "השיש" ו"וָרָאמו" אכן גדושים תיאורים סוריאליסטיים ואף אבסורדיים, אולם בעוד בראשון האבסורד משתלט מדי, באחרון התיאורים האבסורדיים הם במינון כזה שמאפשר ליהנות מהסיפור

ססר איירה (Cesar Aira). צילום: ויקיפדיה

הסופר הארגנטינאי סֵסַר אַיירָה ידוע בפוריות הכתיבה שלו. במהלך כארבעים שנות כתיבה ספרותית, הוא פרסם למעלה ממאה ספרים. לדעת מבקריו, ספריו דומים להפליא זה לזה, ואם קראת אחד קראת את כולם; לדעת אוהדיו, מדובר רק בדמיון לכאורה, ובין הספרים יש ניואנסים רבים, כאשר הדבר קשור לפילוסופיה של מרסל דושאן, שמלווה את כתביו של איירה בדרך זו או אחרת.

שני ספרים של איירה שיצאו בהוצאת "תשע נשמות" ו"כרמל", "השיש" ו"וָרָאמו", יכולים לשמש את הטיעון של שני הניצים: בשניהם יש אמנם קווי דמיון רבים, ובשניהם ניתן למצוא הַמְחָזָה של תיאטרון האבסורד של החיים, אך הם גם מאוד שונים. הכתיבה ב"השיש" זורמת מדי, שוצפת מדי, ולכן בעיני הוא פחות טוב מ"וראמו".

"וראמו" עוסק בלבלר זוטר בשם וראמו שבערב אחד ב-1923 כותב פואמה ארוכה בשם "המזמור של הילד הבתול", החיבור הראשון והאחרון שהוא כתב במהלך חייו. הספר מנסה להתחקות אחר היום שקדם לכתיבת הפואמה, החל מהרגע שבו הוא סיים את יום עבודתו וקיבל שני שטרות מזויפים כשכר עבודתו ועד לתום כתיבתה של הפואמה. ועברו עליו הרבה דברים, בין השאר פחלוץ דג שמנגן בפסנתר ותאונת דרכים – או שמא התנקשות – של שר האוצר, שגם היא תוצאה של מרוצי מכוניות הזויים.

"השיש" נפתח בתיאור של המספר מפשיל את מכנסיו ובשאלה שהוא שואל את עצמו כיצד ייתכן שהוריד את המכנסיים מחוץ לביתו לאור יום? במהלך כל הסיפור המספר משחזר את סדר הנסיבות שהובילו לכך, החל מהרגע שערך קניות בסופר מרקט, כשבצאתו משם הוא מתלווה לסיני בשם ג'ונתן שמוביל אותו לשחק במעין שעשועון אינטראקטיבי שהפרס בו הוא סופרמרקט סיני שמצוי על תהום מחצבת שיש.

יש הרבה מן המשותף בין שני הספרים: בשניהם הסוף ידוע ונעשה ניסיון לשחזר את הנסיבות שהובילו לכך; בשניהם ניצב גבר בודד, הגם שב"וראמו" מדובר ברווק ואילו ב"השיש" הוא נשוי, מה שמראה שחיי הנישואין אינם ערובה לאושר (ואולי אף להפך); בשניהם הגברים אוהבים כסף, אף שהפרוטה לא תמיד מצויה בכיסם, וב"וראמו" יש גם תיאור ארוך ויפה שמשווה בין כסף לבין מבע ספרותי.

ובשניהם כמובן הגותו של דושאן נמצאת ברקע, בתיאורים סוריאליסטיים או אבסורדים, בחוסר התוחלת לייצר משמעות או סיבתיות. אולם בנקודה זו בדיוק "וראמו" עולה על "השיש", שכן בעוד בראשון קל לקלוט את חוסר ההיגיון (ובראשו הניסיון להתחקות אחר אירועים סתמיים שהובילו לכתיבת פואמה), באחרון רצף האירועים או התיאורים עצמם חסרי כל היגיון. וכאן יש מעין פרדוקס: גם לאבסורד יש חוקים, היגיון; נדרש לו היגיון מסוים בספרות בכדי שנוכל ליהנות מהחשיפה אליו, שנוכל להפיק מסיפור כזה משמעות.

כמדומני שגם איירה מבין שסיפור נדרש לענות לחוקים כלשהם בכדי שיהיה מוצלח. ב"השיש" הוא מנסה לעשות זאת באמצעות תעלול ספרותי, לפיו חידה שנשאלה בראשית הסיפור מקבלת מענה בסופו, קרי כיצד המספר מצא עצמו ערום. אולם מעבר לכך שהחידה מקבלת מענה באופן "טכני", שילוב העירום לתוך הסיפור הוא מעט מניפולטיבי, באשר המענה אינו חלק אינהרנטי מהסיפור.

 

וָרָאמו • סֵסַר אַיירָה • מספרדית: רינת שניידובר • הוצאת תשע נשמות וכרמל • 2018 • 134 עמ'

השיש • סֵסַר אַיירָה • מספרדית: רינת שניידובר • הוצאת תשע נשמות וכרמל • 2018 • 158 עמ'

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ססר איירה (Cesar Aira). צילום: ויקיפדיה

הסופר הארגנטינאי סֵסַר אַיירָה ידוע בפוריות הכתיבה שלו. במהלך כארבעים שנות כתיבה ספרותית, הוא פרסם למעלה ממאה ספרים. לדעת מבקריו, ספריו דומים להפליא זה לזה, ואם קראת אחד קראת את כולם; לדעת אוהדיו, מדובר רק בדמיון לכאורה, ובין הספרים יש ניואנסים רבים, כאשר הדבר קשור לפילוסופיה של מרסל דושאן, שמלווה את כתביו של איירה בדרך זו או אחרת.

שני ספרים של איירה שיצאו בהוצאת "תשע נשמות" ו"כרמל", "השיש" ו"וָרָאמו", יכולים לשמש את הטיעון של שני הניצים: בשניהם יש אמנם קווי דמיון רבים, ובשניהם ניתן למצוא הַמְחָזָה של תיאטרון האבסורד של החיים, אך הם גם מאוד שונים. הכתיבה ב"השיש" זורמת מדי, שוצפת מדי, ולכן בעיני הוא פחות טוב מ"וראמו".

"וראמו" עוסק בלבלר זוטר בשם וראמו שבערב אחד ב-1923 כותב פואמה ארוכה בשם "המזמור של הילד הבתול", החיבור הראשון והאחרון שהוא כתב במהלך חייו. הספר מנסה להתחקות אחר היום שקדם לכתיבת הפואמה, החל מהרגע שבו הוא סיים את יום עבודתו וקיבל שני שטרות מזויפים כשכר עבודתו ועד לתום כתיבתה של הפואמה. ועברו עליו הרבה דברים, בין השאר פחלוץ דג שמנגן בפסנתר ותאונת דרכים – או שמא התנקשות – של שר האוצר, שגם היא תוצאה של מרוצי מכוניות הזויים.

"השיש" נפתח בתיאור של המספר מפשיל את מכנסיו ובשאלה שהוא שואל את עצמו כיצד ייתכן שהוריד את המכנסיים מחוץ לביתו לאור יום? במהלך כל הסיפור המספר משחזר את סדר הנסיבות שהובילו לכך, החל מהרגע שערך קניות בסופר מרקט, כשבצאתו משם הוא מתלווה לסיני בשם ג'ונתן שמוביל אותו לשחק במעין שעשועון אינטראקטיבי שהפרס בו הוא סופרמרקט סיני שמצוי על תהום מחצבת שיש.

יש הרבה מן המשותף בין שני הספרים: בשניהם הסוף ידוע ונעשה ניסיון לשחזר את הנסיבות שהובילו לכך; בשניהם ניצב גבר בודד, הגם שב"וראמו" מדובר ברווק ואילו ב"השיש" הוא נשוי, מה שמראה שחיי הנישואין אינם ערובה לאושר (ואולי אף להפך); בשניהם הגברים אוהבים כסף, אף שהפרוטה לא תמיד מצויה בכיסם, וב"וראמו" יש גם תיאור ארוך ויפה שמשווה בין כסף לבין מבע ספרותי.

ובשניהם כמובן הגותו של דושאן נמצאת ברקע, בתיאורים סוריאליסטיים או אבסורדים, בחוסר התוחלת לייצר משמעות או סיבתיות. אולם בנקודה זו בדיוק "וראמו" עולה על "השיש", שכן בעוד בראשון קל לקלוט את חוסר ההיגיון (ובראשו הניסיון להתחקות אחר אירועים סתמיים שהובילו לכתיבת פואמה), באחרון רצף האירועים או התיאורים עצמם חסרי כל היגיון. וכאן יש מעין פרדוקס: גם לאבסורד יש חוקים, היגיון; נדרש לו היגיון מסוים בספרות בכדי שנוכל ליהנות מהחשיפה אליו, שנוכל להפיק מסיפור כזה משמעות.

כמדומני שגם איירה מבין שסיפור נדרש לענות לחוקים כלשהם בכדי שיהיה מוצלח. ב"השיש" הוא מנסה לעשות זאת באמצעות תעלול ספרותי, לפיו חידה שנשאלה בראשית הסיפור מקבלת מענה בסופו, קרי כיצד המספר מצא עצמו ערום. אולם מעבר לכך שהחידה מקבלת מענה באופן "טכני", שילוב העירום לתוך הסיפור הוא מעט מניפולטיבי, באשר המענה אינו חלק אינהרנטי מהסיפור.

 

וָרָאמו • סֵסַר אַיירָה • מספרדית: רינת שניידובר • הוצאת תשע נשמות וכרמל • 2018 • 134 עמ'

השיש • סֵסַר אַיירָה • מספרדית: רינת שניידובר • הוצאת תשע נשמות וכרמל • 2018 • 158 עמ'

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן