מראה מראה על הקיר

ישנן הרבה מראות בהפגנה בבלפור
הנה אחת מהן

מראה מראה על הקיר

ישנן הרבה מראות בהפגנה בבלפור
הנה אחת מהן

צילום:בן כהן

צילמתי את התמונה הזאת, רגע לפני שהיה מעצר והתפתחה אלימות קשה בין מפגינה לשוטרת. רגע לפני שנוצרה מהומה רבת משתתפים בין שוטרים למפגינים.
ברגע שלכדתי את שתי הצעירות במצלמתי, הן צעקו וניסו ללא הצלחה לשכנע אחת את השניה שהן ממלאות את צו השעה.
הסיטואציה הזו הכאיבה ללבי ועוררה בי את השאלה –
האם אנחנו כחברה במצב של אין חזור?
הרי שתי הצעירות הללו יכלו בקלות להיות בנותיי, אחיותיי, בנותיכם, נכדותיכן או כל בחורה מהקהילה שלי או שלכם שגדלה וניזונה מאותה מערכת חינוך – ובכל זאת הן היו משני צדי המתרס ולא הצליחו לייצר דיאלוג.
כולנו יכולים לדקלם לעצמנו את הקלישאה:
"כל אחת ואחד עושים את עבודתם, לכל אחת ואחד יש תפקיד שהוא מאמין בו וממלא אותו על הצד הטוב ביותר" ולהמשיך לחפש את הצידוקים וההשוואות למצב.
ואז
לגדף
לטנף
לחבק
לאהוב
לשסע
להרוג
לשנוא
לחיות
איך אתם הייתם מגיבים לארוע של חוסר תקשורת שמוביל בסופו לאלימות?
אתמול כשצילמתי אותן מתעמתות היה לי רצון לעצור הכל ולהרגיע, לחבק את שתיהן ולעזור להן להוריד קצת את הדופק ולהסדיר את הנשימה.
רציתי להגיד להן "היי, נשים יקרות, הכל בסדר, תסתכלו אחת לשניה בעיניים, אין פה אויבים, אין פה אתם ואנחנו – כולנו במדינה אחת שאוהבים אותה ודואגים לשלומה"
אבל לצערי, בכל מוצ"ש בבלפור, זו המציאות המשתקפת לעיני ומבעד עדשת מצלמתי: קבוצה אחת של א.נשים אטומה לקבוצת א.נשים אחרת שעומדת בצד השני.
גדרות מפרידים ביננו, הכפשות והסתות מפלגים אותנו, מדים מהווים מחסום מלהרגיש.

הרגע הזה נצרב בלבי וישאר איתי לעוד הרבה שנים קדימה.
די לאלימות!
די לשסע בעם!
כולי תקווה שאחרי שתגמר המלחמה ביננו, אחרי שהנאשם יעלם מחיינו, תשאר בנו היכולת להביט איש אל פני אחיו, אישה לעיני שוטרת, אנרכיסט בשיח עם ביביסט – ולא לתת להגדרות הללו להגדיר את האנושיות שבנו.
רק אז ניתן יהיה לחבק ולהתחיל לחיות יחדיו ללא מתרס.
לחיות כשהערך החשוב ביותר שנלחם למענו יהיה – כבוד הדדי.
פשוט לכבד איש את רעהו.
כי זו כל התורה במשפט אחד וזה מה שראוי שנעביר לדורות הבאים…

אהבה מביאה אהבה

צילום:בן כהן

צילמתי את התמונה הזאת, רגע לפני שהיה מעצר והתפתחה אלימות קשה בין מפגינה לשוטרת. רגע לפני שנוצרה מהומה רבת משתתפים בין שוטרים למפגינים.
ברגע שלכדתי את שתי הצעירות במצלמתי, הן צעקו וניסו ללא הצלחה לשכנע אחת את השניה שהן ממלאות את צו השעה.
הסיטואציה הזו הכאיבה ללבי ועוררה בי את השאלה –
האם אנחנו כחברה במצב של אין חזור?
הרי שתי הצעירות הללו יכלו בקלות להיות בנותיי, אחיותיי, בנותיכם, נכדותיכן או כל בחורה מהקהילה שלי או שלכם שגדלה וניזונה מאותה מערכת חינוך – ובכל זאת הן היו משני צדי המתרס ולא הצליחו לייצר דיאלוג.
כולנו יכולים לדקלם לעצמנו את הקלישאה:
"כל אחת ואחד עושים את עבודתם, לכל אחת ואחד יש תפקיד שהוא מאמין בו וממלא אותו על הצד הטוב ביותר" ולהמשיך לחפש את הצידוקים וההשוואות למצב.
ואז
לגדף
לטנף
לחבק
לאהוב
לשסע
להרוג
לשנוא
לחיות
איך אתם הייתם מגיבים לארוע של חוסר תקשורת שמוביל בסופו לאלימות?
אתמול כשצילמתי אותן מתעמתות היה לי רצון לעצור הכל ולהרגיע, לחבק את שתיהן ולעזור להן להוריד קצת את הדופק ולהסדיר את הנשימה.
רציתי להגיד להן "היי, נשים יקרות, הכל בסדר, תסתכלו אחת לשניה בעיניים, אין פה אויבים, אין פה אתם ואנחנו – כולנו במדינה אחת שאוהבים אותה ודואגים לשלומה"
אבל לצערי, בכל מוצ"ש בבלפור, זו המציאות המשתקפת לעיני ומבעד עדשת מצלמתי: קבוצה אחת של א.נשים אטומה לקבוצת א.נשים אחרת שעומדת בצד השני.
גדרות מפרידים ביננו, הכפשות והסתות מפלגים אותנו, מדים מהווים מחסום מלהרגיש.

הרגע הזה נצרב בלבי וישאר איתי לעוד הרבה שנים קדימה.
די לאלימות!
די לשסע בעם!
כולי תקווה שאחרי שתגמר המלחמה ביננו, אחרי שהנאשם יעלם מחיינו, תשאר בנו היכולת להביט איש אל פני אחיו, אישה לעיני שוטרת, אנרכיסט בשיח עם ביביסט – ולא לתת להגדרות הללו להגדיר את האנושיות שבנו.
רק אז ניתן יהיה לחבק ולהתחיל לחיות יחדיו ללא מתרס.
לחיות כשהערך החשוב ביותר שנלחם למענו יהיה – כבוד הדדי.
פשוט לכבד איש את רעהו.
כי זו כל התורה במשפט אחד וזה מה שראוי שנעביר לדורות הבאים…

אהבה מביאה אהבה

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן