רפאים, ואפרופו לידת העכשיו: תערוכות חדשות במוזיאון אשדוד לאמנות

חרדה, אימה, טלטלה ודיסאוריינטציה ביצירותיהם של 15 אמנים מנכיחים את רוח התקופה. מגפת קוביד 19 שחררה את רוחות הרפאים שביעבעו מתחת לפני השטח. בתערוכה "רפאים" תחושות של מוות מרחף באוויר עם חוסר וודאות קיומית. אוצרי התערוכה יובל ביטון ורוני כהן בנימיני הצליחו ליצור מרחב רוחש של שוטטות בין יאוש ודיכאון לבין חיפוש נואש אחר נתיבי בריחה מן המגפה המאיימת שאופף את האנושות.
התערוכה השניה מחווה ל"לידת העתיד" מיישירה מבט אל פרק מרתק החוקר את המעבר מן המופשט הלירי של אופקים חדשים אל זרמים חדשים באמנות הישראלית

רפאים, ואפרופו לידת העכשיו: תערוכות חדשות במוזיאון אשדוד לאמנות

חרדה, אימה, טלטלה ודיסאוריינטציה ביצירותיהם של 15 אמנים מנכיחים את רוח התקופה. מגפת קוביד 19 שחררה את רוחות הרפאים שביעבעו מתחת לפני השטח. בתערוכה "רפאים" תחושות של מוות מרחף באוויר עם חוסר וודאות קיומית. אוצרי התערוכה יובל ביטון ורוני כהן בנימיני הצליחו ליצור מרחב רוחש של שוטטות בין יאוש ודיכאון לבין חיפוש נואש אחר נתיבי בריחה מן המגפה המאיימת שאופף את האנושות.
התערוכה השניה מחווה ל"לידת העתיד" מיישירה מבט אל פרק מרתק החוקר את המעבר מן המופשט הלירי של אופקים חדשים אל זרמים חדשים באמנות הישראלית

"רפאים" התערוכה הקבוצתית החדשה במוזיאון אשדוד לאמנות עוסקת בהלך הרוח העכשווי זרוע פחד המוות מן הפנדמיה ומבקשת להנכיח את האימה, הטלטלה והדיסאוריינטציה של התקופה הנוכחית.

עין, רן סלוין, 2013 מתוך עבודת וידיאו

העבודה על התערוכה רפאים החלה בינואר 2020, זמן קצר לפני שמגפת הקורונה הגיעה אלינו. בסיור שערכתי בתערוכת הזוכים של משרד התרבות עם האוצר הראשי יובל ביטון, כבר בעיצומה של המגפה, ריחפה כבר תחושת רוחות הרפאים בעבודות שכאילו ניבאו את הטלטלה הקרֵבה. הרבה מן העבודות אז עסקו במוות, ובמרחב הלימינלי שבין היש והאין של הקיום האנושי.

נראה היה שהיצירות, רובן אפלות, כבר מנבאות זרימה עתידית של תדרים מיסטיים לכיוון של אסון עולמי. כמו כבר איזו שהיא תחושה של טרגדיה קוסמית, של שיבוש מערכות בממלכת הטבע, מגה פיגוע ביולוגי בלתי נמנע שמתקרב, בשקט בשקט אבל בצעדי ענק מאוד בוטחים.

הכותרת "רפאים" יוחסה אז להלך-רוח המאפיין עידן של ציטוט ושכפול, שיעתוק אינסופי שסופו השְטחה של עומק שכבותיו, ואובדן המקור המרחף בחלל כרוח מן העבר.

עידן הראווה הווירטואלי של הרשתות החברתיות מתאפיין בהצפה הולכת וגוברת של מידע, העולה על גדותיו ופולט בלי הרף שבבי רעיונות ודימויים; באי-שקט מתמיד של ריבוי, דיס-אינפורמציה ומראית-עין; בהיטלטלות חוזרת ונשנית בין קצוות הרסניים – בין מה ש"ראוי" ו"נכון" לומר ולחשוב ברוח ה"פוליטיקלי קורקט", מצד אחד, לבין השקרי והקונספירטיבי ברוח ה"פייק ניוז" מצד שני. מצב עניינים כזה מוליד הלך-רוח רדוף, פראנואידי ומתכנס בעצמו, תחושה של אובדן-דרך, ניוון ואִיוּם מתמיד, חרדה (ממשית ומדומיינת) בקיום שכולו עמימות מערערת.

בתום חודשי הסגר שהוטל למאבק במגפת הקורונה, התחדדה תחושת הקץ והקצה ורעיונות אלה נִטענו ברלוונטיות ממשית של ערעור מוחשי על האופן שבו אנחנו חיים, חושבים ונעים במרחב. העבודה המחודשת על התערוכה הקנתה לה משמעות חדשה, קונקרטית וסמלית כאחת, שיש בה כדי להנכיח בשקט ראשוני וגולמי את האימה, הטלטלה והדיסאוריינטציה של התקופה.

בתערוכה מוצגות עבודותיהם של 15 אמניות ואמנים ישראלים, המציגים בה מקבץ של תתי-תערוכות במגוון של נראטיבים ונקודות מבט, ויוצרים בתוך כך מרחב רוחש של שוטטות וחיפוש המבקש נוכחות. האמנים המשתתפים בתערוכה הם: לי אורפז, מאיה אטון, דוד בהר פרחיה, מאיה ז"ק, יאן טיכי, מארק יאשאייב, שירן יצהרי, דביר כהן קידר, דנה לוי, אריק מירנדה, רן סלוין, רונית פורת, אנג'לה קליין, אלונה רודה, אורית רף.

לדברי האוצרים המונח "רפאים" מתייחס להלך הרוח של העידן העכשווי – עידן של ציטוט, שכפול ושיעתוק אינסופי; הוא משמש כמטאפורה לחשיבה רדופה וחסרת מנוח המקדשת את השנוי במחלוקת והבלתי ודאי, את ההטרוגני והמגוון, את האחרוּת והספק; הוא משקף עמדה עקרונית מפוררת ניגודים, המרחפת במחוזות-סף שבין נראוּת ואי-נראוּת, ממשות ואי-ממשות, חומריות ואל-חומריות, נוכחות והעדר, חיים ומוות, הקשורים כולם ברגשות רבי-עוצמה ומאיימים כמו פחד ואובססיה.

 

אפרופו "לידת העכשיו" – היא התערוכה החדשה מאוסף ישראל מקוב

התערוכה אפרופו "לידת העכשיו" שאצרה הדסה כהן בגלריית האוסף של המוזיאון מקבצת אמנים מרכזיים שפעלו בעשורים השני והשלישי למדינה, כמחווה לתערוכה שהוצגה במוזיאון אשדוד לאמנות ב-2008. התערוכה "לידת העכשיו" עסקה באמנות העשור השני (1968-1958), עשור של "חילופי משמרות" באמנות המקומית. בשנים אלה הסתמן מעבר משפת ה"מופשט הלירי" של אמני "אופקים חדשים" אל ערוצי ביטוי חדשים, אישיים ונבדלים זה מזה, המעלים על נס את החוויה הפרטית. היו אלה שנות לידתה של תודעה ביקורתית אישית, חברתית ופוליטית, ושל אינדיווידואליזם תרבותי ואמנותי המאפיין את חיינו עד היום.

בתערוכת המחווה המוצגת בגלרית האוסף של המוזיאון, מוצגות עבודות של אמני מפתח מקרב אלה שהובילו את השינוי האמנותי בתקופה הנדונה, אמנים שמעמדם המרכזי מורגש עד היום – ביניהם יגאל תומרקין, רפי לביא, משה גרשוני ויאיר גרבוז, שהחלו לפעול בשנות ה-60; ומיכל נאמן ויהודית לוין, המזוהות יותר עם אמנות שנות ה-70 ואילך.

העבודות השמורות באוסף ישראל מקוב, גם אם לא נוצרו בטווח העשורים הנדון כאן, מיטיבות לייצג את הלך הרוח הייחודי של אותן שנים ואת מהלך היצירה העצמאי שהתוו אמנים ואמניות אלה, בדרכם להטביע חותם בלתי נמחה בזירת האמנות המקומית.

שיתוף הפעולה של מוזיאון אשדוד לאמנות עם ישראל מקוב הוליד סדרה של תערוכות מעבודות האוסף, שמוצגות בגלריית האוסף של המוזיאון. התערוכות מבקשות להציג היבטים נבחרים באמנות הישראלית לדורותיה, כחלק מן העיסוק המתמשך של המוזיאון במהלכי העומק שלה. זוהי התערוכה הרביעית בשיתוף פעולה זה.

 

שתי התערוכות יוצגו עד ה- 30 במרץ 2021 במוזיאון אשדוד לאמנות

.

"רפאים" התערוכה הקבוצתית החדשה במוזיאון אשדוד לאמנות עוסקת בהלך הרוח העכשווי זרוע פחד המוות מן הפנדמיה ומבקשת להנכיח את האימה, הטלטלה והדיסאוריינטציה של התקופה הנוכחית.

עין, רן סלוין, 2013 מתוך עבודת וידיאו

העבודה על התערוכה רפאים החלה בינואר 2020, זמן קצר לפני שמגפת הקורונה הגיעה אלינו. בסיור שערכתי בתערוכת הזוכים של משרד התרבות עם האוצר הראשי יובל ביטון, כבר בעיצומה של המגפה, ריחפה כבר תחושת רוחות הרפאים בעבודות שכאילו ניבאו את הטלטלה הקרֵבה. הרבה מן העבודות אז עסקו במוות, ובמרחב הלימינלי שבין היש והאין של הקיום האנושי.

נראה היה שהיצירות, רובן אפלות, כבר מנבאות זרימה עתידית של תדרים מיסטיים לכיוון של אסון עולמי. כמו כבר איזו שהיא תחושה של טרגדיה קוסמית, של שיבוש מערכות בממלכת הטבע, מגה פיגוע ביולוגי בלתי נמנע שמתקרב, בשקט בשקט אבל בצעדי ענק מאוד בוטחים.

הכותרת "רפאים" יוחסה אז להלך-רוח המאפיין עידן של ציטוט ושכפול, שיעתוק אינסופי שסופו השְטחה של עומק שכבותיו, ואובדן המקור המרחף בחלל כרוח מן העבר.

עידן הראווה הווירטואלי של הרשתות החברתיות מתאפיין בהצפה הולכת וגוברת של מידע, העולה על גדותיו ופולט בלי הרף שבבי רעיונות ודימויים; באי-שקט מתמיד של ריבוי, דיס-אינפורמציה ומראית-עין; בהיטלטלות חוזרת ונשנית בין קצוות הרסניים – בין מה ש"ראוי" ו"נכון" לומר ולחשוב ברוח ה"פוליטיקלי קורקט", מצד אחד, לבין השקרי והקונספירטיבי ברוח ה"פייק ניוז" מצד שני. מצב עניינים כזה מוליד הלך-רוח רדוף, פראנואידי ומתכנס בעצמו, תחושה של אובדן-דרך, ניוון ואִיוּם מתמיד, חרדה (ממשית ומדומיינת) בקיום שכולו עמימות מערערת.

בתום חודשי הסגר שהוטל למאבק במגפת הקורונה, התחדדה תחושת הקץ והקצה ורעיונות אלה נִטענו ברלוונטיות ממשית של ערעור מוחשי על האופן שבו אנחנו חיים, חושבים ונעים במרחב. העבודה המחודשת על התערוכה הקנתה לה משמעות חדשה, קונקרטית וסמלית כאחת, שיש בה כדי להנכיח בשקט ראשוני וגולמי את האימה, הטלטלה והדיסאוריינטציה של התקופה.

בתערוכה מוצגות עבודותיהם של 15 אמניות ואמנים ישראלים, המציגים בה מקבץ של תתי-תערוכות במגוון של נראטיבים ונקודות מבט, ויוצרים בתוך כך מרחב רוחש של שוטטות וחיפוש המבקש נוכחות. האמנים המשתתפים בתערוכה הם: לי אורפז, מאיה אטון, דוד בהר פרחיה, מאיה ז"ק, יאן טיכי, מארק יאשאייב, שירן יצהרי, דביר כהן קידר, דנה לוי, אריק מירנדה, רן סלוין, רונית פורת, אנג'לה קליין, אלונה רודה, אורית רף.

לדברי האוצרים המונח "רפאים" מתייחס להלך הרוח של העידן העכשווי – עידן של ציטוט, שכפול ושיעתוק אינסופי; הוא משמש כמטאפורה לחשיבה רדופה וחסרת מנוח המקדשת את השנוי במחלוקת והבלתי ודאי, את ההטרוגני והמגוון, את האחרוּת והספק; הוא משקף עמדה עקרונית מפוררת ניגודים, המרחפת במחוזות-סף שבין נראוּת ואי-נראוּת, ממשות ואי-ממשות, חומריות ואל-חומריות, נוכחות והעדר, חיים ומוות, הקשורים כולם ברגשות רבי-עוצמה ומאיימים כמו פחד ואובססיה.

 

אפרופו "לידת העכשיו" – היא התערוכה החדשה מאוסף ישראל מקוב

התערוכה אפרופו "לידת העכשיו" שאצרה הדסה כהן בגלריית האוסף של המוזיאון מקבצת אמנים מרכזיים שפעלו בעשורים השני והשלישי למדינה, כמחווה לתערוכה שהוצגה במוזיאון אשדוד לאמנות ב-2008. התערוכה "לידת העכשיו" עסקה באמנות העשור השני (1968-1958), עשור של "חילופי משמרות" באמנות המקומית. בשנים אלה הסתמן מעבר משפת ה"מופשט הלירי" של אמני "אופקים חדשים" אל ערוצי ביטוי חדשים, אישיים ונבדלים זה מזה, המעלים על נס את החוויה הפרטית. היו אלה שנות לידתה של תודעה ביקורתית אישית, חברתית ופוליטית, ושל אינדיווידואליזם תרבותי ואמנותי המאפיין את חיינו עד היום.

בתערוכת המחווה המוצגת בגלרית האוסף של המוזיאון, מוצגות עבודות של אמני מפתח מקרב אלה שהובילו את השינוי האמנותי בתקופה הנדונה, אמנים שמעמדם המרכזי מורגש עד היום – ביניהם יגאל תומרקין, רפי לביא, משה גרשוני ויאיר גרבוז, שהחלו לפעול בשנות ה-60; ומיכל נאמן ויהודית לוין, המזוהות יותר עם אמנות שנות ה-70 ואילך.

העבודות השמורות באוסף ישראל מקוב, גם אם לא נוצרו בטווח העשורים הנדון כאן, מיטיבות לייצג את הלך הרוח הייחודי של אותן שנים ואת מהלך היצירה העצמאי שהתוו אמנים ואמניות אלה, בדרכם להטביע חותם בלתי נמחה בזירת האמנות המקומית.

שיתוף הפעולה של מוזיאון אשדוד לאמנות עם ישראל מקוב הוליד סדרה של תערוכות מעבודות האוסף, שמוצגות בגלריית האוסף של המוזיאון. התערוכות מבקשות להציג היבטים נבחרים באמנות הישראלית לדורותיה, כחלק מן העיסוק המתמשך של המוזיאון במהלכי העומק שלה. זוהי התערוכה הרביעית בשיתוף פעולה זה.

 

שתי התערוכות יוצגו עד ה- 30 במרץ 2021 במוזיאון אשדוד לאמנות

.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן