משטרת ישראל היא זרוע אחידה של הממשל המרכזי. משטרת ישראל היא כלל ארצית ואיננה צירוף של משטרות נפרדות. כמו כן, היא לא משויכת לשלטון העירוני ומפקדיה לא עומדים לבחירת הציבור. היא ארגון היררכי שבו כל פרט כפוף למפקדיו.
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
ישבתי אתמול שעות רבות לסדר את התמונות שצילמתי מההפגנה במוצאי שבת.
נפרשו בפניי פריים אחרי פריים של אלימות המשטרה נגד המפגינים והמפגינות, אלימות לא מוסברת נגד מבוגרים, צעירים, נכים, נשים – וביחד התבהרה לי התמונה המלאה.
המשטרה היא פני המשטר.
המשטרה שתפקידה הקלאסי לשמור עלינו האזרחים, מפני תופעות של גניבות, פשע, אלימות והפרת החוק
ולשם כך הוקמה במשטרים ליברליים דמוקרטיים משחר ההיסטוריה – "לשרת ולהגן" – איבדה את יעודה.
להזכירכם (למי ששכח לאור המציאות במדינה בשנים האחרונות), משטר ליברלי דמוקרטי הוא משטר המיטיב עם אזרחיו.
משטר שנבחריו הם משרתי הציבור ולא להיפך, משטר חומל, קשוב – וכך גם נוהגת המשטרה כגוף ששומר על החוק.
אולם, במשטר הנוכחי שנבחריו הם ברובם אטומים לציבור, בעלי אינטרסים לעצמם ולסובבים אותם. משטר שראש הממשלה נאשם ומאשים את כל הסובבים אותו ובמיוחד את אזרחיו.
משטר שנבחריו מדקלמים יום ולילה את שלושת הכפים "כבוד. כסף. כוח." ולא רואים את הזקנים, הנכים, הצעירים שמנסים לבנות את חייהם – המשטרה נראית בהתאם.
המשטרה היא המראה של המשטר שאנחנו חיים בו כבר כשני עשורים .
שלא תבינו אותי לא נכון, ישנם שוטרים ושוטרות מצויינים וערכיים במשטרה!
שוטרות ושוטרים שקמות וקמים בבוקר ומאמינים שהם באים לשרת ולהגן –
אבל (וזה אבל גדול) עדיין, פני המשטרה היא כפני המשטר – במיוחד שכבר שנתיים וחצי, בכוונת זדון, לא מונה למשטרה מפכ"ל, מנהיג, רועה שיעמוד ויוביל את הארגון הזה.
הממשלה והנאשם שבראשה, נוהגים עם המשטרה בגישה של "הפרד ומשול"
וכאשר הנאשם מצביע על האזרחים שומרי החוק, שזועקים את כאבם – ומגדיר אותם בוגדים ואנרכיסטים – המשטרה פועלת נגדם בהתאם.
הם "רק" ממלאים פקודות.
אין להם ראש ארגון שיתבונן, יחשוב ויעצור את הפשע שנעשה נגד האזרחים.
האלימות כלפי אזרחים שומרי החוק היא בלתי נסבלת בעליל –
ואני לא מדבר רק על המפגינים והמפגינות בבלפור וברחבי הארץ – אני מצביע על האלימות שמופעלת מול החברה החרדית, החברה הערבית, הקהילה האתיופית –
שהם מבחינת "החצר האחורית" של המדינה. אותה חצר שהתקשורת והמשטר יבדלו, יפרידו ויעדיפו להשאיר בגטאות גם עוד עשרות שנים.
גל האלימות שמכוון הפעם למפגינים ולמפגינות – בנה דווקא סולידריות בין הגטאות הללו. נוצרה הבנה איך בנקל אפשר "לסמן" קבוצה ולגזור עליה מציאות משטרתית נוקשה,
שאינה תלויה במה שהפרט עושה או לא עושה.
האלימות המשטרתית העיוורת יצרה רצון לגטאות השונים להתקרב ונולדה ההבנה שהמשותף בינינו הוא הרבה יותר רחב מהשונה
ושנדרש שינוי גדול למציאות שאנחנו חיים בה במדינתנו האהובה – כדי שנחיה בחברה מתוקנת.
כולנו מבינים שידרש עוד הרבה זמן ועבודה, ביום שאחרי, כדי לבצע את השינוי והתיקון החברתי – אבל הוא מחויב.
אסור לנו לוותר עליו מול נבחרי ונבחרות הציבור שכולנו נבחר בהם בעתיד.
כי הם שיהיו הפנים של המשטר הבא שלנו וכשהמשטר יהיה מטיב, מכיל, קשוב ושלושת הכפים יהפכו להיות
"כנות. כבוד האדם. כדורי שוקולד או כבוד הדדי (לבחירתכם)"
אז יהיה לכולנו סיכוי כחברה לחיות בסולידריות במשטר ליברלי דמוקרטי.
במשטר שכזה גם למשטרה תהיה האפשרות לצאת מהכאוס בו היא נמצאת.
עם מפכ"ל שינהיג אותה, במשטר תקין,
היא תוכל לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית לשרת ולהגן עלינו האזרחים. ונקום כולנו מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.
עד אז אנחנו במלחמה על הבית
ועל איך תראה ותעוצב פניה של המדינה הזאת.
לנו, לילדנו ולנכדנו.
אהבה מביאה אהבה
בן
 |
|