פעם, כשהייתי קטן וחזרתי מבית הספר מוקדם מהצפוי, התישבתי על המדרגות בכניסה לבית וחיכיתי עד שאמא שלי תחזור מהעבודה.

שרה, השכנה שלנו, יצאה אלי עם כוס לימונדה קרה ועוגת שוקולד שרק יצאה מהתנור. היא התיישבה לידי ונאנחה "עוד כמה שנים".

"עוד כמה שנים למה?" שאלתי אותה בזמן שלגמתי את הלימונדה הקרה ונעצתי את שיניי בעוגת השוקולד החמה.

"עוד כמה שנים, כשהילדים יגדלו ויעזבו את הבית –
"אז יהיה לי האומץ לעמוד זקוף ולהשתחרר ממנו".

"אבל אם החיים קשים לך איתו, למה את לא משתחררת ממנו כבר עכשיו?" שאלתי בתמימות.

"בגלל הילדים" שרה ענתה לי באנחה כבדה "הם צריכים בית יציב שיש בו אבא ואמא, גם אם לא תמיד קל בו.

עוד כמה שנים, כשהם יגדלו ויצאו מהבית אז יהיה לי את האומץ לעזוב אותו, להשתחרר מהכבלים שלו שמגבילים אותי –

ולהתחיל, סוף סוף, חיים עצמאים.

עד שהזמן הזה יגיע – אני מוותרת על עצמי למענם".

השבוע נזכרתי בשרה.

נזכרתי בה כאשר מכל עבר פרחו ועלו כפיטריות אחרי הגשם גברים שהקימו מפלגה.

גברים, שאיזה מקורב או משרד יח'צ, תפחו להם על האגו והגדילו בעוד ס"מ למטה את התחושה שהם אדוני הארץ.

כמה נמאס לי מהמנהיגות הגברית הזו, השולטת כבר הרבה מאוד  שנים עלינו!

מנהיגות גברית מביאה איתה, לצערי, מאבקי אגו, מלחמות, הרס ושום מאמץ או התכוונות להוביל לצמיחה.

התחרות הפתטית "למי יש יותר גדול" משעממת ופוגעת בנו והגיע הזמן, לדעתי, לשחרר את המנהיגים האלה מחיינו.

מסתבר שזה מצליח במדינות אחרות בעולם שמונהגות על ידי נשים. תקופת הקורונה הוכיחה את זה חד משמעית.

לכן אני פונה, אליכן הנשים, למנהיגות בקהילה, בוועדים של בית הספר או במקום העבודה, לנשים המובילות בסקטור הציבורי, הפרטי או במגזר השלישי –

אל תחכו להובלה ברמה הלאומית "עוד כמה שנים" – קומו ועשו מעשה, כאן ועכשיו!

עברו לקדמת הבמה, הנהיגו את המדינה. אני בטוח שתובילו את המדינה שלנו למקום הרבה יותר טוב.

יש לכן את זה ב DNA, יש לכן יכולות ניהוליות שאנחנו הגברים, יכולים רק לקנא בהן.

שרה שכנתי נפטרה באותה השנה. לבה לא עמד בויתור העצמי.

היא לא הספיקה להגשים את חלומה להיות עצמאית ולהשתחרר מהמקום המגביל שזימנו לה נישואיה.

היא חשבה על ילדיה והאמינה שבויתור העצמי היא בונה להם חיים טובים יותר.

היא חשבה שיהיה לה את הזמן להוביל שינוי עבור עצמה – והיא טעתה בגדול.

אנחנו מקובעים מחשבתית וממשיכים להנציח את "השיטה" שדופקת את כולנו.

גם אז, ביושבי במדרגות הכניסה של הבית, תוך לגימת השלוק האחרון של הלימונדה וליקוק פירורי עוגת השוקולד –

הבנתי שמה שנראה מבחוץ כמשפחה יציבה למעשה יסודותיה מבפנים רקובים – ונדרש שינוי דחוף.

אני מאמין שהגיע הזמן לשינוי דחוף גם אצלנו בביטוי המלא של נשים וכאשר מנהיגות נשית תוביל אותנו "לארץ המובטחת" –

והחיים של כולנו יהיו הרבה יותר טובים.

אהבה מביאה אהבה

בן