Skip to content

שולחן ערוך

למיטב הבנתי, במורכבות של החיים שאנחנו נמצאים בה – אין שחור או לבן, יש מנעד של זוויות ראיה. צריך לבחור את המרכיבים שנכנסים לסיפור שלנו ולשמור על איזון

שולחן ערוך

למיטב הבנתי, במורכבות של החיים שאנחנו נמצאים בה – אין שחור או לבן, יש מנעד של זוויות ראיה. צריך לבחור את המרכיבים שנכנסים לסיפור שלנו ולשמור על איזון

"הכנת אוכל, יא איבני" הייתה אומרת לי סבתי עליזה זכרה לברכה, "הוא כמו לערוך סרט. יש את המצרכים בבית ואתה צריך להיות מיומן ובעל ניסיון לדעת מה להכניס, כמה ומתי כדי להפיק מהם את האוכל, שבסופו, בני הבית ייהנו מהמראה, יתענגו מהריח ויתמוגגו מהטעם הנפלא של מה שבישלת. הקונץ זה לדעת בחוכמה לאזן".
היא הייתה אומרת לי את הדברים תוך דחיסת האורז לתוך בטן התרנגולת שקנתה בשוק בפרדס חנה. אחר כך היא הייתה תופרת אותה ומכניסה לתנור. ברקע התנגן השיר של אריק איינשטיין "למה לי לקחת ללב" מהטרנזיסטור הקטן.

הכל זה ענין של בחירה ואיזון!
מה אנחנו בוחרים להכניס לאותה "ארוחה" עבור אלה הקוראים אותנו, הצופים בנו או שומעים את מה שיש לנו לומר.
אתמול כשחזרתי מירושלים, אחרי בוקר מאוד מרגש ועוצמתי מול הווילון של בית ראש הממשלה, נזכרתי בדבריה של סבתי זכרה לברכה.

פגשתי שם קצין יס"מ צעיר, שלצורך העניין נקרא לו דני.
המפגש הראשוני לא היה פתיח טוב לבוקר:
"מי אתה ולמה אתה דוחף אותי?" הוא קרא.
"אני מצטער, זו לא הייתה הכוונה" עניתי.
"תראה לי תעודת עיתונאי". הראיתי לו. "זו לא תעודה מתאימה! תצא מפה!" הוא המשיך בכעס.

אתם צריכים להבין שדינמיקה של הפגנה יכולה להשתנות בשניות ממצב רגוע עם מפגינים ומפגינות ששרים שירים – למצב של אלימות, דחיפות ויותר מזה.
כולם נמצאים במצב תודעתי שהכל נפיץ בכל רגע נתון: המפגינים, השוטרים, המתעדים, המפקדים שבשטח שמורידים פקודות, עוברי אורח, השב"כ שצופה על ההתרחשות, כמו האח הגדול.

בקיצור, כולם נמצאים, כמו מרכיבי התבשיל, בתוך סיר גדול וחם – ומבעבעים שם.
אתה מריח את הריחות ומכיר את הטעמים – והניסיון שצברתי אחרי אירוע האלימות שחוויתי – הובילו אותי לפתוח בשיחה עם דני שעמד ליידי.

התחלנו לשוחח על המצב והסיטואציה הלא כל כך פשוטה וקרה דבר מדהים – שנפתחנו אחד לשני בתוך הסיטואציה המבעבעת של הפגנה מסביב: מגפונים, תופים ושאגות של המפגינים/ות הקוראים לנאשם לצאת להישפט וזעמם על פוליטיקאים אטומים שרואים רק את האינטרס שלהם – הורגש באוויר. מולם שורת שוטרים עומדים זקופים ומונעים הגעה לשער הכניסה – ואנחנו עומדים ומשוחחים.

צילום: בן כהן

שאלתי אותו איך הם עושים את הניתוק אחרי אירועים כאלה כשהם מגיעים הביתה וישנם האישה והילדים?
דני הסתכל עליי וענה בחצי חיוך "מי ראה בית? כבר תקופה ארוכה שאני בקושי רואה את הבית ויש לי עוד ילדה קטנה. אבל זו החלטה שלקחתי על עצמי כשבחרתי את העבודה הזו".
המשכתי להתעניין ושאלתי אותו כמה זמן הוא בשירות ואיך הוא הגיע אליו?
הוא סיפר שהוא שירת בסיירת צנחנים.
"אז אתה צנחן" אמרתי לו "גם אני !"
חייכנו
הוא סיפר שהוא מבין שזו הפגנה והיא לגיטימית במדינה דמוקרטית, אבל בשום אופן הוא לא מקבל שיגידו על שוטר שהוא זבל, הוא לא יקבל שיצעקו על קצין משטרה קללות אישיות.
"זה מבחינתי קו אדום וכל מי שינסה לעבור אותו – ייעצר".

ברקע ממשיכים להישמע קריאות המפגינים והמפגינות 'יאללה ביבי – לך'.
"אתה יודע" הוא המשיך "תסתכל על השוטרים שלי שעומדים פה – חלקם בעלי צל"שים על כך שמנעו בגופם פיגועים והם אלה שמגנים בכל רגע נתון על הציבור, עליך ועלי".
"אנחנו משרתי הציבור.
אין לנו שום דבר נגד המפגינים, אנחנו מבינים את הזעם שלהם, אבל אנחנו שומרי חוק וזה תפקידנו".
"אם יש שוטר שהפגין אלימות מיותרת – צריך לבדוק ואם הוא חרג הוא צריך לקבל עונש".
סיפרתי לו מה עשיתי לפני הקורונה, על הצילומים בפסטיבלים בארץ ובעולם
דיברנו על המשפחה.

צילום: בן כהן

רגע לפני שהוא נאלץ ללכת הוא עוד הספיק לומר: "בן, בגלל שנפתחנו, אני רוצה לספר לך משהו אישי. אשתי ואני בתהליכי פוריות והשבוע היה טיפול שהיא הייתה צריכה לעבור.
היא נסעה לשם לבד כי לי הייתה מחויבות בעבודה. היא התקשרה אלי משם וסיפרה שכל הנשים הגיעו עם בני זוג ושהיא הייתה היחידה לבד".
דני הסתכל אלי בעיניים נוצצות והמשיך "זו המציאות של חיי מבחירה. אני צריך להיות ליד השוטרים שלי כשהם מתמודדים בשטח".
לחצנו יד והבטתי בו מתרחק אל עבר עוד אירוע של אלימות בין שוטרים למפגינים שהתרחש במרחק של 150 מטר מאתנו. אירוע שגם אני התחלתי לתעד.

צילום: בן כהן

אני לא יודע עם תתחברו לריחות, תאהבו את הטעמים או תקראו בהתענגות את "הארוחה" שבישלתי – אבל, למיטב הבנתי, במורכבות של החיים שאנחנו נמצאים בה – אין שחור או לבן, יש מנעד של זוויות ראיה.
צריך לבחור את המרכיבים שנכנסים לסיפור שלנו ולשמור על איזון.

מבחינתי הסיפור שלנו כולל גם את אנשי המשטרה, שאומנם חלקם נוקטים באלימות קשה כלפי המפגינים – אבל ישנו חלק לא מבוטל של שוטרים ושוטרות שמבינים את המצב וקשובים, כמו דני, הבאים בראש ובראשונה לשרת אותנו – הציבור.

לגבי העוף הממולא שסבתי,
הייתה מכינה, אוחח, זה היה העוף הכי טעים בעולם.
לדעתי, אם סבתי הייתה נולדת בתקופה אחרת, היא יכלה להיות עורכת הסרטים הכי טובה שיש.
כי האופן שהיא ערכה את בישוליה במטבח הקטן,
בפרדס חנה, וכל התוצרים שהיא הפיקה שם – היה תענוג לראות, להריח ולאכול.
אוכל עירקי למהדרין מתובל בדברי חוכמתה ומבושם בצלילים שבוקעים מהטרנזיסטור הקטן שהיה מונח קבע על אדן החלון ושמשקיף על הישראליות המתהווה בין מזרח למערב.

אהבה מביאה אהבה

"הכנת אוכל, יא איבני" הייתה אומרת לי סבתי עליזה זכרה לברכה, "הוא כמו לערוך סרט. יש את המצרכים בבית ואתה צריך להיות מיומן ובעל ניסיון לדעת מה להכניס, כמה ומתי כדי להפיק מהם את האוכל, שבסופו, בני הבית ייהנו מהמראה, יתענגו מהריח ויתמוגגו מהטעם הנפלא של מה שבישלת. הקונץ זה לדעת בחוכמה לאזן".
היא הייתה אומרת לי את הדברים תוך דחיסת האורז לתוך בטן התרנגולת שקנתה בשוק בפרדס חנה. אחר כך היא הייתה תופרת אותה ומכניסה לתנור. ברקע התנגן השיר של אריק איינשטיין "למה לי לקחת ללב" מהטרנזיסטור הקטן.

הכל זה ענין של בחירה ואיזון!
מה אנחנו בוחרים להכניס לאותה "ארוחה" עבור אלה הקוראים אותנו, הצופים בנו או שומעים את מה שיש לנו לומר.
אתמול כשחזרתי מירושלים, אחרי בוקר מאוד מרגש ועוצמתי מול הווילון של בית ראש הממשלה, נזכרתי בדבריה של סבתי זכרה לברכה.

פגשתי שם קצין יס"מ צעיר, שלצורך העניין נקרא לו דני.
המפגש הראשוני לא היה פתיח טוב לבוקר:
"מי אתה ולמה אתה דוחף אותי?" הוא קרא.
"אני מצטער, זו לא הייתה הכוונה" עניתי.
"תראה לי תעודת עיתונאי". הראיתי לו. "זו לא תעודה מתאימה! תצא מפה!" הוא המשיך בכעס.

אתם צריכים להבין שדינמיקה של הפגנה יכולה להשתנות בשניות ממצב רגוע עם מפגינים ומפגינות ששרים שירים – למצב של אלימות, דחיפות ויותר מזה.
כולם נמצאים במצב תודעתי שהכל נפיץ בכל רגע נתון: המפגינים, השוטרים, המתעדים, המפקדים שבשטח שמורידים פקודות, עוברי אורח, השב"כ שצופה על ההתרחשות, כמו האח הגדול.

בקיצור, כולם נמצאים, כמו מרכיבי התבשיל, בתוך סיר גדול וחם – ומבעבעים שם.
אתה מריח את הריחות ומכיר את הטעמים – והניסיון שצברתי אחרי אירוע האלימות שחוויתי – הובילו אותי לפתוח בשיחה עם דני שעמד ליידי.

התחלנו לשוחח על המצב והסיטואציה הלא כל כך פשוטה וקרה דבר מדהים – שנפתחנו אחד לשני בתוך הסיטואציה המבעבעת של הפגנה מסביב: מגפונים, תופים ושאגות של המפגינים/ות הקוראים לנאשם לצאת להישפט וזעמם על פוליטיקאים אטומים שרואים רק את האינטרס שלהם – הורגש באוויר. מולם שורת שוטרים עומדים זקופים ומונעים הגעה לשער הכניסה – ואנחנו עומדים ומשוחחים.

צילום: בן כהן

שאלתי אותו איך הם עושים את הניתוק אחרי אירועים כאלה כשהם מגיעים הביתה וישנם האישה והילדים?
דני הסתכל עליי וענה בחצי חיוך "מי ראה בית? כבר תקופה ארוכה שאני בקושי רואה את הבית ויש לי עוד ילדה קטנה. אבל זו החלטה שלקחתי על עצמי כשבחרתי את העבודה הזו".
המשכתי להתעניין ושאלתי אותו כמה זמן הוא בשירות ואיך הוא הגיע אליו?
הוא סיפר שהוא שירת בסיירת צנחנים.
"אז אתה צנחן" אמרתי לו "גם אני !"
חייכנו
הוא סיפר שהוא מבין שזו הפגנה והיא לגיטימית במדינה דמוקרטית, אבל בשום אופן הוא לא מקבל שיגידו על שוטר שהוא זבל, הוא לא יקבל שיצעקו על קצין משטרה קללות אישיות.
"זה מבחינתי קו אדום וכל מי שינסה לעבור אותו – ייעצר".

ברקע ממשיכים להישמע קריאות המפגינים והמפגינות 'יאללה ביבי – לך'.
"אתה יודע" הוא המשיך "תסתכל על השוטרים שלי שעומדים פה – חלקם בעלי צל"שים על כך שמנעו בגופם פיגועים והם אלה שמגנים בכל רגע נתון על הציבור, עליך ועלי".
"אנחנו משרתי הציבור.
אין לנו שום דבר נגד המפגינים, אנחנו מבינים את הזעם שלהם, אבל אנחנו שומרי חוק וזה תפקידנו".
"אם יש שוטר שהפגין אלימות מיותרת – צריך לבדוק ואם הוא חרג הוא צריך לקבל עונש".
סיפרתי לו מה עשיתי לפני הקורונה, על הצילומים בפסטיבלים בארץ ובעולם
דיברנו על המשפחה.

צילום: בן כהן

רגע לפני שהוא נאלץ ללכת הוא עוד הספיק לומר: "בן, בגלל שנפתחנו, אני רוצה לספר לך משהו אישי. אשתי ואני בתהליכי פוריות והשבוע היה טיפול שהיא הייתה צריכה לעבור.
היא נסעה לשם לבד כי לי הייתה מחויבות בעבודה. היא התקשרה אלי משם וסיפרה שכל הנשים הגיעו עם בני זוג ושהיא הייתה היחידה לבד".
דני הסתכל אלי בעיניים נוצצות והמשיך "זו המציאות של חיי מבחירה. אני צריך להיות ליד השוטרים שלי כשהם מתמודדים בשטח".
לחצנו יד והבטתי בו מתרחק אל עבר עוד אירוע של אלימות בין שוטרים למפגינים שהתרחש במרחק של 150 מטר מאתנו. אירוע שגם אני התחלתי לתעד.

צילום: בן כהן

אני לא יודע עם תתחברו לריחות, תאהבו את הטעמים או תקראו בהתענגות את "הארוחה" שבישלתי – אבל, למיטב הבנתי, במורכבות של החיים שאנחנו נמצאים בה – אין שחור או לבן, יש מנעד של זוויות ראיה.
צריך לבחור את המרכיבים שנכנסים לסיפור שלנו ולשמור על איזון.

מבחינתי הסיפור שלנו כולל גם את אנשי המשטרה, שאומנם חלקם נוקטים באלימות קשה כלפי המפגינים – אבל ישנו חלק לא מבוטל של שוטרים ושוטרות שמבינים את המצב וקשובים, כמו דני, הבאים בראש ובראשונה לשרת אותנו – הציבור.

לגבי העוף הממולא שסבתי,
הייתה מכינה, אוחח, זה היה העוף הכי טעים בעולם.
לדעתי, אם סבתי הייתה נולדת בתקופה אחרת, היא יכלה להיות עורכת הסרטים הכי טובה שיש.
כי האופן שהיא ערכה את בישוליה במטבח הקטן,
בפרדס חנה, וכל התוצרים שהיא הפיקה שם – היה תענוג לראות, להריח ולאכול.
אוכל עירקי למהדרין מתובל בדברי חוכמתה ומבושם בצלילים שבוקעים מהטרנזיסטור הקטן שהיה מונח קבע על אדן החלון ושמשקיף על הישראליות המתהווה בין מזרח למערב.

אהבה מביאה אהבה

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן