מעולם לא חוויתי או אחווה מה זה להיות בהריון מהסיבה הפשוטה שנולדתי זכר, אבל ליוויתי את אשת החיל שלי בשלושת ההריונות של ילדנו.

אני זוכר את השבועות הראשונים אחרי שהתבשרנו שהיא בהריון, את ההתרגשות, את הפעם הראשונה של האולטרסאונד שהרופא אומר "תביטו זה הראש ואלה הרגליים" ומחייך לעברנו – ומה שעיני רואות בפועל (וכן מאוד התאמצתי) זהו סוג של  כתם שחור על הצג שנע כמו המבורגר בשמן רותח.

אבל מה זה משנה בכלל –  אתה מאושר, כי חיים מתהווים ולך יש חלק בהם.

אני זוכר בשבועות המתקדמים של ההיריון את מצבי הרוח המתחלפים במהירות של 250 קמ"ש מצחוק לא מובן לבכי לא מובן יותר – ואני עומד ולא מבין מה היא רוצה ממני.

אני זוכר את השליחויות הרבות בשעות לא סבירות לחפש סופר שעדיין פתוח כדי להביא להריונית בקלאווה, כי באותו הרגע היא היתה חייבת משהו מתוק ושום דבר חוץ מבקלאווה לא ירגיע אותה.

אני זוכר את השבועות האחרונים של סוף ההיריון, את אי הנוחות מצד אחד ומהצד השני את ההתרגשויות הקטנות שעוד מעט התינוק או התינוקת, הגדלים ברחם יצאו אל העולם ויטעמו אותו. אתה סופר את השבועות, מסדר את הבית לקראת הצטרפותם של החיים החדשים, חיים שעוד מעט יקראו לשניכם בתואר חדש "אבא" ו"אמא" וכל הרגלי החיים שהכרתם, ישתנו.

ולמה אני מספר לכם את זה עכשיו? כי השבת, כשצעדתי מגשר המייתרים לכיוון כיכר הדמוקרטיה, מי שצעדה לידי אמרה לי "אתה יודע, בן, שאנחנו כבר בשבוע ה33?" חייכה לעברי חיוך מלא חיים והמשיכה בקריאות המחאה.

ההערה הזו החזירה אותי כאחת לתקופות ההיריון שלנו, כשספרנו את השבועות עד הלידה.

פתאום קלטתי שהמחאה היא כמו הריון של המדינה, היא כבר 33 שבועות מתהווה ובעוד

כ-7 שבועות מתקיימות הבחירות – שזה יוצא בדיוק בשבוע 40 בספירת האנרכיסטים.

איזה "הריון" זה היה, אני מהרהר בעודי פוסע במעלה רחוב אגרון.

אני נזכר איך בשבועות הראשונים של המחאה היינו אחוזי התרגשות, אהבה ופרחים והיינו גם עם הפחדים הכי גדולים, מה יהיה העתיד של כולנו.

אני זוכר את הרעב המטורף שאחז בנו באחת בלילה, בסיום ההפגנה.

אני זוכר את הביביסטליה, הנסיעות עם רווית בעליות לירושלים והירידות ממנה אחרי מפגשים גדושי אירועים.

אני זוכר את החיוכים, הבכי, החיבוקים, הוויכוחים על כיוון המחאה, השאגות, השתיקות, הדיבור הזהיר והכעס שלפעמים התפרץ מתוכנו לאור המצב המאתגר שמסביב.

למרות החשש מהבאות ומאי הוודאות שיש במחאה, תמיד מצאנו את המבט של ישי הדס שהסתכל עלינו וגרם לנו להבין שהכל בסדר.

קח נשימה והכל יעבור.

גם השוטרת "אז-אולי" משפיעה לטובה. כאשר היא מדביקה למפגין על המצח מדבקת לב, היא מזרימה לתוכו פרופורציה קטנה לחיים.

המחאה הינה כמו הריון שנצרב בתודעה של כל אחת ואחד מאתנו ומשנה אותנו מעצם הווייתו. כך שזה ישמש קטליזטור למאבקים הבאים שיגיעו בעתיד.

המחאה היא הריון שסיפק לא מעט תשובות על תמרורים שראינו במהלך השנים ולא עשינו לגביהם מאומה.

המחאה, כמו הריון, גם משאירה לא מעט שאלות פתוחות באוויר שלפעמים לא תהינה לנו תשובה לגביהן.

המחאה היא ההריון שלנו, הישראלים, והיא תולדה שלנו כחברה וכאינדיבידואלים.

המחאה זה הריון ששם לנו מראה גדולה וההשתקפות, גם אם היא לא נעימה, היא ה-ד.נ.א שלנו.

הריון מחטט לנו בגוף, לפעמים, ללא הרדמה ולוחץ בפצעים הכי עמוקים שלנו.

אבל המחאה היא גם כמו הריון חומל, מלא באהבה ורעות שמזמן הארץ הזאת לא ראתה.

עוד 7 שבועות ההיריון מגיע לשבוע ארבעים. זה יקרה באופן סמבולי במועד הבחירות. אני לא יודע איזה גיבור או גיבורת ישראל יצאו לאוויר העולם, אני גם לא יודע איך תהיה הלידה, אם רגילה, עכוז או שחס וחלילה תהיה לידה שקטה.

מה שאני כן יודע וחש – שגיבור או גיבורת ישראל שייוולדו יחיו במציאות שהיא שונה ממה שחוו האנשים שליוו את ההיריון היקר הזה במשך החודשים הללו.

אני מקווה שהם יביאו תיקון גדול שכולנו, כחברה, כל כך זקוקים לו. לא בכדי "תינוק" ו"תיקון" – הן בשיכול אותיות.

ובאשר לשלושת ילדיי הפרטיים, הם גורם האושר הכי גדול בחיי.

והמחאה, שהיא ההיריון הרביעי שחוויתי בחיי בשנה האחרונה – היא גורמת לי גאווה גדולה.

ועוד פרט קטן, אך לא שולי – מאז תקופות ההיריון שחוויתי עם אשת החיל שלי – לבקלאווה יש מקום של כבוד אצלנו בבית.

כתבתי שיר שמתאר את מה שנפשי חשה במהלך התקופה הזו.

וזהו הפתק שעל המקרר:

יֵשׁ לַזִּכְרוֹנוֹת סָאוּנְד אַחֵר

לִפְעָמִים אֵלֶּה צִלְצוּלִים

מַחֲרִישֵׁי אָזְנַיִם

לִפְעָמִים אִוְשַׁת גַּלִּים

זִכְרוֹן הַמַּנְגִּינָה

שֶׁהִיא רַק שֶׁלְּךָ

וּלְרֶגַע אֶחָד אַתָּה הַכּוֹתֵב

הַמְּעַבֵּד, הַמְּנַגֵּן בְּכָל הַכֵּלִים

הַמְּנַצֵּחַ עַל הַתִּזְמֹרֶת שֶׁל עַצְמְךָ

לִצְלִילֵי חַיֶּיךָ

עַד שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר

מְמַלֵּא אֶת מְקוֹמְךָ