גיבורי הספר "הם היו שניים" של ענבר אשכנזי הם שניים: ציונה והמום שלה. ציונה נולדה עם מום נדיר בגב, מום שלימים מתפתח לזנב, והספר מלווה אותם בתחנות שונות בחייהם עד לסופם הטרגי. ציונה לא לחלוטין משלימה עם קיומו של המום שלה והיא אינה רואה בו חלק מגופה, אך היא גם לא מתעלמת ממנו – הוא כמו צל שהולך עמה לכל מקום – הם היו שניים. לכן גם היא מדברת על עצמה בגוף ראשון רבים.

לאורך רוב עמודי הספר, לא נראה כי ציונה סובלת מהזנב שלה ולעתים נבחנת האפשרות כי האחרוּת הזו היא ברכה בשבילה. כפי שאומרת לה חברתה הטובה במבי, "הזנב הזה שאתם חושבים שמונע מכם חיים נורמליים – צריך להסתכל עליו אחרת לגמרי. הוא בעצם מגן עליכם מפני כל השיט האנושי המיותר הזה […] כל הטעויות הגדולות של החיים נחסכו מכם. כל הגברים, הזיונים, הילדים. אתם חיים את החיים המוגנים והשקטים שלכם בבועה. כלום לא נוגע". אולם אם סופו של הספר מעיד על תחילתו, ברור שציונה לא רואה זאת כך – ובצדק; מה הטעם בחיים האלו אם לא ניתן להיפגע ולטעות, מה הם החיים אם אי-אפשר לגעת?

ציונה עוסקת לפרנסתה בגינון וכל פרק בספר נקרא על שם צמח מסוים ונחתם עם הגדרה קצרה של אותו צמח, במה שנדמה כפרפרזה (פחות מוצלחת) על "הטבלה המחזורית" של פרימו לוי. כך למשל, הפרק הראשון נקרא "צבר מצוי", שכן הבליטות בגבה של ציונה מזכירות לאחיות במחלקת היולדות סברס.

המבנה הזה נועד אמנם לבנות תמה מסוימת, רעיון שמארגן סביבו את הספר, אולם במקום לייצר לכידוּת הוא מייצר קטיעוּת ותקיעוּת. כאמור, הספר אמנם מלווה את ציונה ואת המום שלה בציוני דרך בחייה, אך ארגון הספר סביב מגדיר צמחים מקשה על יצירת עלילה וחיבור בין פרק לפרק. גם החיבור שבין כל פרק לצמח, שבהתחלה עובד יפה, נהיה מורכב וסמוי יותר בהמשך, ואיתור הקשר שבין הצמח לפרק נהפך למתיש. תחושת הקטיעוּת שבין פרק לפרק מגיעה לשיאה בחתימתו של הספר, שהוא מעט תלוש ואינו הולם את מהלך הספר.

את הסיפור של ציונה ניתן גם להבין כאלגוריה – אלגוריה לתחושות שמלוות רבים מאיתנו במהלך החיים: אלגוריה לתחושת האחרוּת, לשלמות עם הגוף שלנו, ואולי אפילו צל – זיכרון, דמות משמעותית בחיינו – שרודף אותנו. במהלך קריאת הספר גם חשבתי (ובדיעבד ראיתי שאפשרות זו הועלתה בסוף הספר) שהסיפור של ציונה הוא הסיפור הציוני – לגיבורה קוראים ציונה ובפרק הראשון מדמים אותה לצבר – והזנב יכול להיות צלה של השואה או העם הפלסטיני, שנדמה כי כמה שאנחנו לא יכולים איתו, אנחנו לא יכולים בלעדיו; הוא מגדיר אותנו.

אלא שקריאת הספר כאלגוריה היא בעיני בעיה, שמצביעה על הבעיה המרכזית של הספר: כמו בנוגע לארגון הספר סביב צמחים, כך גם בנוגע לסיפור המום של ציונה: הדגש הוא ברעיון או באלגוריה עצמה, אך הסיפור עצמו נזנח, לא מעניין ולא מספיק מעמיק. בשני המקרים מדובר בתעלול ספרותי, אולם בתעלול יש משהו טריקי: תעלול נועד להסב את תשומת הלב למשהו אחר, אך הרבה פעמים הקסמיוּת שלו גורמת לכך שהוא זה שנמצא במרכז. גם ב"הם היו השניים" התעלול מאפיל על הספר.

הם היו שניים • ענבר אשכנזי • פרדס הוצאה לאור • 2018 • 309 עמ'