בדרך הביתה: על הספר "מתעוררים – גברים מדברים מיניוּת" של רון דהן

הספר "מתעוררים – גברים מדברים מיניוּת" של רון דהן הוא ספר פורץ דרך ונחשוני, בעיקר לנו, דור המדבר, הדור שהתחיל להשתחרר מהנורמות הקלוקלות של הדורות הקודמים והוא בדרך להביא את הגאולה לקראת תפישת מיניות בריאה. באמות המידה שלי, אם יש גן עדן, לדהן יש בו מקום של כבוד

בדרך הביתה: על הספר "מתעוררים – גברים מדברים מיניוּת" של רון דהן

הספר "מתעוררים – גברים מדברים מיניוּת" של רון דהן הוא ספר פורץ דרך ונחשוני, בעיקר לנו, דור המדבר, הדור שהתחיל להשתחרר מהנורמות הקלוקלות של הדורות הקודמים והוא בדרך להביא את הגאולה לקראת תפישת מיניות בריאה. באמות המידה שלי, אם יש גן עדן, לדהן יש בו מקום של כבוד

את הספר "מתעוררים – גברים מדברים מיניוּת" של רון דהן גמעתי בשקיקה. מדובר בלא פחות מספר פורץ דרך. ל"מתעוררים" קדמה גרסת הנשים, "ערוׄת – נשים מדברות מיניוּת" של תמר מור סלע, שכפי שכתבתי בעבר, אף ספר זה היה מסעיר ומרתק ומעורר מחשבה. ואולם, כפי שניתן ללמוד רק משמות שני הספרים, בעוד השיח אצל הנשים הוא שיח ער וקיים, השיח אצל הגברים רק מתחיל להתעורר, ומהבחינה הזו ספרו של דהן הוא ספר נחשוני, בעיקר לנו, דור המדבר, הדור שהתחיל להשתחרר מהנורמות הקלוקלות של הדורות הקודמים והוא בדרך להביא את הגאולה לקראת תפישת מיניות בריאה. לכן רק על הוצאת הספר לאור מגיעה לדהן התהילה. באמות המידה שלי, אם יש גן עדן – כמו שכתב רון אחר – לדהן יש בו מקום של כבוד.

(התמונה באישור הוצאת הספרים)

"מתעוררים" מביא את חוויות המיניוּת של עשרים גברים. מנעד הגברים בספר הוא יחסית רחב: טווח הגילאים נע בין 20 ל-70, ויש ייצוג לכל מגוון הנטיות המיניות – הטרוסקסואליים, הומוסקסואליים, ביסקסואליים ואף טרנסג'נדר. רוב מוחלט של המשתתפים הם חילונים, אולם הספר מביא גם סיפורים של דתל"שים ואף חרדי מחמד. אין אף משתתף ערבי.

כמו אצל אחותו הגדולה "ערוׄת", הסיפורים ב"מתעוררים" כתובים בצורת מונולוג: אין עדות לשאלות של דהן, ככל שהיו. זו בעיני החמצה. ראשית, על פניו אין באמת שיח בין דהן למרואיין וממילא אין גם תובנות ששיח כזה יכול להצמיח. זה הרי הקסם שיש בשיח בין אנשים: הם לא רק מחליפים סיפורים שכל אחד הביא עמו, הם יכולים מתוך המפגש והאינטראקציה לברוא סיפור חדש. יכול להיות ששיח כזה אכן התקיים, אולם פורמט המונולוג מעלים אותו. שקיפותו של המראיין קשורה לנקודה נוספת שהייתה חסרה לי גם בספרה של מור-סלע, והיא ניתוח של הראיונות, הצבעה על תמות מסוימות ששבות וחוזרות וכיו"ב. אולי אני נטוע מדי בתוך עולם האקדמיה, אך בעיני היעזרות בכלים מהמחקר האיכותני הייתה יכולה להוציא מהראיונות ניצוצות.

יחד עם זאת, פורמט זה מדגיש את האלמנט התרפויטי ואולי אף אלמנט הוידוי של הסיפורים; בסיפורים אלו הגברים שופכים את ליבם ללא כל מעצורים, ומתגלים דברים מדהימים. לכן הסיפורים בהם ניכר כי המחבר מבקש להעביר מסר, כמו זה של בועז החרדי (55); עמית (35) שמודה בבעיית הפדופיליה שלו (ואף הורשע על כך); או להבדיל של רון כחלילי (60) – פחות טובים. לא זו בלבד שכאשר מבקשים להעביר מסר ממילא בונים נראטיב ומנפים דברים שיכולים להיות מעניינים והדברים אותנטיים פחות, כאשר מישהו מבקש להעביר מסר לעתים האוזניים נאטמות. האמירות של כחלילי שהתפרסמו בתקשורת כגון "מה שהמזרחיות עושות במיטה אשכנזיות לעולם לא ילמדו", הן דוגמא לכך. ברור שגם לסיפורים אלו יש מקום, אולם הדבר מאפיל על הפרויקט הכה-חשוב של דהן, והעיתונות כדרכה עטה על הפרובוקטיבי והטפל ולא עוסקת בעיקר.

והעיקר הוא שמדובר בפרויקט מדהים ומרתק, שמפריך כל כך הרבה מיתוסים על גברים: על זה שגברים רק רוצים להשכיב כמה שיותר נשים, שהם לא רואים את בת הזוג שאיתם, לא תקשורתיים וכיו"ב. אני משער שיש גברים כאלה, אך "מתעוררים" מראה שיש גם (והרבה) אחרים – כאלו שמחפשים מגע, קרבה, אינטימיות. הרבה מן החוויות שהגברים מתארים הן כלל לא פיזיות, אלא רוחניות. כך משה ס' (70) מתאר את הסקס עם בת זוגתו השנייה כמי "שנולד מחדש". ובעיני התיאור המרגש ביותר הוא זה של ערן (45): "בפעם הראשונה ששכבנו לא התפוצצו כוכבים. זה היה מאוד – איך אני אסביר את זה? הגעתי הביתה. פשוט הגעתי הביתה. הרגשתי עטוף פתאום". אני קורא את הדברים וזולגות לי דמעות.

*

קריאת כל הסיפורים בספר מעלה כמה תמות ששוזרות רבים מן הסיפורים. מרוב הסיפורים מצטייר נרטיב של מסע והתגלות, קרי מיניוּת כמשהו שנחקר ונחשף לאורך זמן, ולבסוף רואים את האור בקצה המנהרה – כלומר מתארים, כמו ספרי פסיכולוגיה רבים, "סיפורי הצלחה". באופן אולי מעט מפתיע, הרבה מאוד מהגברים מתארים את רגע ההתגלות דווקא בנישואין השניים שלהם או בקשר שנוצר לאחר נישואין ראשונים לא מספקים מבחינה מינית. אולם היופי ב"מתעוררים" הוא שלצד סיפורים אלו ישנם סיפורים מורכבים יותר, ואף סיפורי כישלון, כמו זה של אור יהל קורן (43) או של ג'ייסון דנינו הולט (33). כי שלא כמו באגדות, בחיים יש גם סיפורים עם סוף עצוב.

אותי אישית ריתקו מספר תמות, ואגע כעת בשתיים עיקריות – אחת שנוכחת ושוזרת את כל הספר ואחת שלא מקבלת את הבמה המרכזית לה היא ראויה.

התמה הראשונה נוגעת לחינוך שהגברים מקבלים בבית, ועד כמה הוא משפיע על האופן שבו הם חווים מיניות. השפעה יכולה להיות כמובן לשני הכיוונים: או שהגברים מבקשים לחקות את המודל שהם ראו בביתם, או שהם מבקשים לברוח ממנו, במעין "רצח אב", קרי שהילד מבקש לבנות לעצמו זהות נפרדת מזו של הוריו. אחד הגילויים, שלא לומר הכאפות, שקיבלתי בקשרים הזוגיים שלי, הוא שהדברים אינם קלים כלל ועיקר: או שיש דפוסים שקשה להשתחרר מהם, או שלהפך: "הרצח" כל-כך הצליח, שהתרחקתי מדפוסים שראיתי בביתי על אף שאין בהם פסול.

הנושא של השפעת הבית על מערכות היחסים ומיניוּת עולה בכמעט כל אחד ואחד מהסיפורים ב"מתעוררים", אך בהיעדר ניתוח הוא מעט מוחמץ. בחלק מהמקרים נראה כי יש השפעה ישירה של החינוך בבית על תפישת המיניות. בועז כהן (56) מתאר תרבות של פתיחוּת מאוד גבוהה בבית שלו, ומציין שזו הסיבה שאין לו חוויות שליליות בנוגע למין. לעומת זאת, ערן מספר שהוא מעולם לא ראה את ההורים שלו רבים ולכן מעולם לא למד שאפשר לצמוח ממשברים, ומשכך הוא נהיה ילד ואדם בוגר שמרצה, ולא העז להתלונן על סקס לא מספק בנישואין. להבדיל, גבי ניצן (56), מתאר את עצמו כמי שפיתח זהות גברית מנוגדת לזו של אביו, כלומר מצביע על השפעה שמובילה לכיוון הנגדי.

עם זאת, ברוב המקרים המרואיינים לא מצביעים על קשר בין החינוך הביתי למיניות, ולפעמים, כמו אצל עמית, הם אומרים במפורש שהוא לא השפיע, או שההשפעה של הסביבה האפילה על זו של המשפחה, כמו אצל דנינו הולט. וזו נקודה קריטית: מבין כל עשרים הגברים, רק דנינו הולט, צעיר הגברים יוגב (20) ובמובן מסוים גם זקן הגברים, אלכס (70) – מצביעים על השפעה של הסביבה הקרובה על ההתפתחות המינית שלהם – ושלושתם מצביעים על השפעה שלילית. נקודה זו שבה ומעלה את הנחיצות של ספרו של דהן ואת הצורך להנחיל לנוער תרבות של מיניות בריאה, ולמיטב ידיעתי דהן אכן עושה נפשות לחנך את דור העתיד.

*

התמה שלא מקבלת את הבמה המרכזית לה היא ראויה נוגעת למה שהוא בעיני לב לבו של הספר והוא החיבור שבין מיניוּת לגבריוּת, וכיצד מיניוּת מכוננת את הגבריוּת. גברים מתהלכים בעולם עם תפישה מסוימת בנוגע למיניותם ולתפקודם המיני – מה נחשב גבר מושך או סקסי, כיצד עליהם לתפקד במיטה וכיו"ב, תפישה ששאובה מהמשפחה, הסביבה הקרובה, תפישות תרבותיות וחברתיות, תרבות פופולארית וכיו"ב. לא מדובר רק ב"חוברת הפעלה" שסטייה ממנה עלולה לגרום לגבר לסנקציות חברתיות, אלא במערך שלם של ציפיות שמכונן את הגבריוּת ומפרק אותה ומכונן אותה מחדש. וחוזר חלילה.

נושא זה נידון בספר, אולם ברוב המקרים בהיבטים שוליים וכאגב אורחא, ונוכח חשיבתו הרבה של הנושא תהיתי מדוע הוא לא קיבל מקום מרכזי יותר. כך למשל, מושג כה מרכזי כמו "חרדת ביצוע" מוזכר רק בראיון האחרון, אצל אפק טסטה לאונר (33), הטרנסג'נדר. כמדומני שעל אף הפתיחוּת העצומה של הגברים בספר, מדובר בנושא מאוד רגיש ולכן מעטים הם אלו שנוגעים בו, שכן כינון הגבריוּת, אולי כמו כל מסע חניכה, לעתים כרוך בפצע ובפגיעוּת. זה שורש הווייתנו.

כאמור, עניין זה נידון בשוליים בכמה סיפורים, והיחידים שעוסקים בכך באופן מפורש ובהרחבה הם אור יהל קורן ודורון (36). דורון למשל מספר: "אני נדהם כי אני קולט שיש בעולם הזה גברים שלא חיים את האימה הנוראית הזו שאני חווה במיטה, האימה מעצם האפשרות לא להביא את האישה שאיתי לכדי סיפוק. כי הרי במיטה הסטרייטית גברים תלויים לחלוטין בפידבק הנשי בשביל לדעת אם הם מספקים את הסחורה". ובמקום אחר הוא מספר על אישה שהוא שכב איתה: "היא התחילה להגיד שבגלל שהזין שלי לא גדול מספיק לא קרעתי לה את קרום הבתולין. הייתי כל כך לא מוכן לזה, זאת הייתה ממש טראומה בשבילי […] ואז באה האמירה הזו ובשנייה יצרה לי תסביך שלא עזב אותי שנים אחר כך […] הייתה לי ממש חרדה להגיע למיטה ולהוריד את התחתונים ולהסתכן בלקבל מהן איזו הערה".

להבדיל, אור יהל קורן מתאר פעם אחת שהוא היה עם אישה שהוא אוהב במיטה ולא הצליח לתפקד, ומציין "רציתי לקבור את עצמי. הייתי בטוח שמשהו לא בסדר בגבריות שלי. התביישתי והתפדחתי. היא מצדה הייתה הכי קוּלית ומדהימה בעולם […] היא זאת שאמרה לי, 'אל תברח מזה, וגם אל תברח ממני'. הייתי המום. שאלתי אותה 'את עדיין רוצה אותי?'"

זה לעומת זה עשה האלהים; מדהים כיצד משובים מבת הזוג יכולים לשנות את חווית הגבריות, חוויית החיים של גברים. קשה להפריז בחשיבות של משובים חיוביים מבת הזוג במיטה. זה לא עוד בוּסט של ביטחון עצמי, זה לא מדבקת "התפללת יפה" שהגננת הביאה לך או שהבוסית שלך מכתירה אותך ל"עובד החודש". זו חוויה מכוננת, חוויה משנה-חיים.

*

בפתיח לספר דהן מציין כי הוא שמע על גברים שמדברים עם נשים על מיניוּת, אולם מעולם לא שמע על גברים שמדברים עם גברים על מיניות, ושעניין זה משותף לכל הגברים בספר. יכול להיות ששיח הגברים שנוצר בספר אפשר את הפתיחוּת של המרואיינים, אולם חשוב מאוד שמעגל הגברים הזה ייפתח והנושאים יהיו מדוברים גם בשיח הציבורי בין גברים לנשים, כמו השיח ש"מתעוררים" מאפשר.

בפתח הביקורת על הספר "ערוׄת" תהיתי בקול רם האם בכך שגבר קורא את הספר אין אלמנט של מציצנות והתערבות בעניינים לא-לי, וסיכמתי כי ככל שגברים יבינו יותר נשים ואת החוויה שלהן, הם יהיו רגישים אליהן. לאחר שקראתי את "מתעוררים" התחזקה בי מסקנה זו גם מהכיוון השני: חשוב מאוד שגם נשים יקראו את "מתעוררים" ויבינו את החוויה המינית הגברית.

**

מתעוררים – גברים מדברים מיניות • רון דהן • פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות, ספרי חמד • 2020 • 240 עמ'

ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר "עברית", כאן

את הספר "מתעוררים – גברים מדברים מיניוּת" של רון דהן גמעתי בשקיקה. מדובר בלא פחות מספר פורץ דרך. ל"מתעוררים" קדמה גרסת הנשים, "ערוׄת – נשים מדברות מיניוּת" של תמר מור סלע, שכפי שכתבתי בעבר, אף ספר זה היה מסעיר ומרתק ומעורר מחשבה. ואולם, כפי שניתן ללמוד רק משמות שני הספרים, בעוד השיח אצל הנשים הוא שיח ער וקיים, השיח אצל הגברים רק מתחיל להתעורר, ומהבחינה הזו ספרו של דהן הוא ספר נחשוני, בעיקר לנו, דור המדבר, הדור שהתחיל להשתחרר מהנורמות הקלוקלות של הדורות הקודמים והוא בדרך להביא את הגאולה לקראת תפישת מיניות בריאה. לכן רק על הוצאת הספר לאור מגיעה לדהן התהילה. באמות המידה שלי, אם יש גן עדן – כמו שכתב רון אחר – לדהן יש בו מקום של כבוד.

(התמונה באישור הוצאת הספרים)

"מתעוררים" מביא את חוויות המיניוּת של עשרים גברים. מנעד הגברים בספר הוא יחסית רחב: טווח הגילאים נע בין 20 ל-70, ויש ייצוג לכל מגוון הנטיות המיניות – הטרוסקסואליים, הומוסקסואליים, ביסקסואליים ואף טרנסג'נדר. רוב מוחלט של המשתתפים הם חילונים, אולם הספר מביא גם סיפורים של דתל"שים ואף חרדי מחמד. אין אף משתתף ערבי.

כמו אצל אחותו הגדולה "ערוׄת", הסיפורים ב"מתעוררים" כתובים בצורת מונולוג: אין עדות לשאלות של דהן, ככל שהיו. זו בעיני החמצה. ראשית, על פניו אין באמת שיח בין דהן למרואיין וממילא אין גם תובנות ששיח כזה יכול להצמיח. זה הרי הקסם שיש בשיח בין אנשים: הם לא רק מחליפים סיפורים שכל אחד הביא עמו, הם יכולים מתוך המפגש והאינטראקציה לברוא סיפור חדש. יכול להיות ששיח כזה אכן התקיים, אולם פורמט המונולוג מעלים אותו. שקיפותו של המראיין קשורה לנקודה נוספת שהייתה חסרה לי גם בספרה של מור-סלע, והיא ניתוח של הראיונות, הצבעה על תמות מסוימות ששבות וחוזרות וכיו"ב. אולי אני נטוע מדי בתוך עולם האקדמיה, אך בעיני היעזרות בכלים מהמחקר האיכותני הייתה יכולה להוציא מהראיונות ניצוצות.

יחד עם זאת, פורמט זה מדגיש את האלמנט התרפויטי ואולי אף אלמנט הוידוי של הסיפורים; בסיפורים אלו הגברים שופכים את ליבם ללא כל מעצורים, ומתגלים דברים מדהימים. לכן הסיפורים בהם ניכר כי המחבר מבקש להעביר מסר, כמו זה של בועז החרדי (55); עמית (35) שמודה בבעיית הפדופיליה שלו (ואף הורשע על כך); או להבדיל של רון כחלילי (60) – פחות טובים. לא זו בלבד שכאשר מבקשים להעביר מסר ממילא בונים נראטיב ומנפים דברים שיכולים להיות מעניינים והדברים אותנטיים פחות, כאשר מישהו מבקש להעביר מסר לעתים האוזניים נאטמות. האמירות של כחלילי שהתפרסמו בתקשורת כגון "מה שהמזרחיות עושות במיטה אשכנזיות לעולם לא ילמדו", הן דוגמא לכך. ברור שגם לסיפורים אלו יש מקום, אולם הדבר מאפיל על הפרויקט הכה-חשוב של דהן, והעיתונות כדרכה עטה על הפרובוקטיבי והטפל ולא עוסקת בעיקר.

והעיקר הוא שמדובר בפרויקט מדהים ומרתק, שמפריך כל כך הרבה מיתוסים על גברים: על זה שגברים רק רוצים להשכיב כמה שיותר נשים, שהם לא רואים את בת הזוג שאיתם, לא תקשורתיים וכיו"ב. אני משער שיש גברים כאלה, אך "מתעוררים" מראה שיש גם (והרבה) אחרים – כאלו שמחפשים מגע, קרבה, אינטימיות. הרבה מן החוויות שהגברים מתארים הן כלל לא פיזיות, אלא רוחניות. כך משה ס' (70) מתאר את הסקס עם בת זוגתו השנייה כמי "שנולד מחדש". ובעיני התיאור המרגש ביותר הוא זה של ערן (45): "בפעם הראשונה ששכבנו לא התפוצצו כוכבים. זה היה מאוד – איך אני אסביר את זה? הגעתי הביתה. פשוט הגעתי הביתה. הרגשתי עטוף פתאום". אני קורא את הדברים וזולגות לי דמעות.

*

קריאת כל הסיפורים בספר מעלה כמה תמות ששוזרות רבים מן הסיפורים. מרוב הסיפורים מצטייר נרטיב של מסע והתגלות, קרי מיניוּת כמשהו שנחקר ונחשף לאורך זמן, ולבסוף רואים את האור בקצה המנהרה – כלומר מתארים, כמו ספרי פסיכולוגיה רבים, "סיפורי הצלחה". באופן אולי מעט מפתיע, הרבה מאוד מהגברים מתארים את רגע ההתגלות דווקא בנישואין השניים שלהם או בקשר שנוצר לאחר נישואין ראשונים לא מספקים מבחינה מינית. אולם היופי ב"מתעוררים" הוא שלצד סיפורים אלו ישנם סיפורים מורכבים יותר, ואף סיפורי כישלון, כמו זה של אור יהל קורן (43) או של ג'ייסון דנינו הולט (33). כי שלא כמו באגדות, בחיים יש גם סיפורים עם סוף עצוב.

אותי אישית ריתקו מספר תמות, ואגע כעת בשתיים עיקריות – אחת שנוכחת ושוזרת את כל הספר ואחת שלא מקבלת את הבמה המרכזית לה היא ראויה.

התמה הראשונה נוגעת לחינוך שהגברים מקבלים בבית, ועד כמה הוא משפיע על האופן שבו הם חווים מיניות. השפעה יכולה להיות כמובן לשני הכיוונים: או שהגברים מבקשים לחקות את המודל שהם ראו בביתם, או שהם מבקשים לברוח ממנו, במעין "רצח אב", קרי שהילד מבקש לבנות לעצמו זהות נפרדת מזו של הוריו. אחד הגילויים, שלא לומר הכאפות, שקיבלתי בקשרים הזוגיים שלי, הוא שהדברים אינם קלים כלל ועיקר: או שיש דפוסים שקשה להשתחרר מהם, או שלהפך: "הרצח" כל-כך הצליח, שהתרחקתי מדפוסים שראיתי בביתי על אף שאין בהם פסול.

הנושא של השפעת הבית על מערכות היחסים ומיניוּת עולה בכמעט כל אחד ואחד מהסיפורים ב"מתעוררים", אך בהיעדר ניתוח הוא מעט מוחמץ. בחלק מהמקרים נראה כי יש השפעה ישירה של החינוך בבית על תפישת המיניות. בועז כהן (56) מתאר תרבות של פתיחוּת מאוד גבוהה בבית שלו, ומציין שזו הסיבה שאין לו חוויות שליליות בנוגע למין. לעומת זאת, ערן מספר שהוא מעולם לא ראה את ההורים שלו רבים ולכן מעולם לא למד שאפשר לצמוח ממשברים, ומשכך הוא נהיה ילד ואדם בוגר שמרצה, ולא העז להתלונן על סקס לא מספק בנישואין. להבדיל, גבי ניצן (56), מתאר את עצמו כמי שפיתח זהות גברית מנוגדת לזו של אביו, כלומר מצביע על השפעה שמובילה לכיוון הנגדי.

עם זאת, ברוב המקרים המרואיינים לא מצביעים על קשר בין החינוך הביתי למיניות, ולפעמים, כמו אצל עמית, הם אומרים במפורש שהוא לא השפיע, או שההשפעה של הסביבה האפילה על זו של המשפחה, כמו אצל דנינו הולט. וזו נקודה קריטית: מבין כל עשרים הגברים, רק דנינו הולט, צעיר הגברים יוגב (20) ובמובן מסוים גם זקן הגברים, אלכס (70) – מצביעים על השפעה של הסביבה הקרובה על ההתפתחות המינית שלהם – ושלושתם מצביעים על השפעה שלילית. נקודה זו שבה ומעלה את הנחיצות של ספרו של דהן ואת הצורך להנחיל לנוער תרבות של מיניות בריאה, ולמיטב ידיעתי דהן אכן עושה נפשות לחנך את דור העתיד.

*

התמה שלא מקבלת את הבמה המרכזית לה היא ראויה נוגעת למה שהוא בעיני לב לבו של הספר והוא החיבור שבין מיניוּת לגבריוּת, וכיצד מיניוּת מכוננת את הגבריוּת. גברים מתהלכים בעולם עם תפישה מסוימת בנוגע למיניותם ולתפקודם המיני – מה נחשב גבר מושך או סקסי, כיצד עליהם לתפקד במיטה וכיו"ב, תפישה ששאובה מהמשפחה, הסביבה הקרובה, תפישות תרבותיות וחברתיות, תרבות פופולארית וכיו"ב. לא מדובר רק ב"חוברת הפעלה" שסטייה ממנה עלולה לגרום לגבר לסנקציות חברתיות, אלא במערך שלם של ציפיות שמכונן את הגבריוּת ומפרק אותה ומכונן אותה מחדש. וחוזר חלילה.

נושא זה נידון בספר, אולם ברוב המקרים בהיבטים שוליים וכאגב אורחא, ונוכח חשיבתו הרבה של הנושא תהיתי מדוע הוא לא קיבל מקום מרכזי יותר. כך למשל, מושג כה מרכזי כמו "חרדת ביצוע" מוזכר רק בראיון האחרון, אצל אפק טסטה לאונר (33), הטרנסג'נדר. כמדומני שעל אף הפתיחוּת העצומה של הגברים בספר, מדובר בנושא מאוד רגיש ולכן מעטים הם אלו שנוגעים בו, שכן כינון הגבריוּת, אולי כמו כל מסע חניכה, לעתים כרוך בפצע ובפגיעוּת. זה שורש הווייתנו.

כאמור, עניין זה נידון בשוליים בכמה סיפורים, והיחידים שעוסקים בכך באופן מפורש ובהרחבה הם אור יהל קורן ודורון (36). דורון למשל מספר: "אני נדהם כי אני קולט שיש בעולם הזה גברים שלא חיים את האימה הנוראית הזו שאני חווה במיטה, האימה מעצם האפשרות לא להביא את האישה שאיתי לכדי סיפוק. כי הרי במיטה הסטרייטית גברים תלויים לחלוטין בפידבק הנשי בשביל לדעת אם הם מספקים את הסחורה". ובמקום אחר הוא מספר על אישה שהוא שכב איתה: "היא התחילה להגיד שבגלל שהזין שלי לא גדול מספיק לא קרעתי לה את קרום הבתולין. הייתי כל כך לא מוכן לזה, זאת הייתה ממש טראומה בשבילי […] ואז באה האמירה הזו ובשנייה יצרה לי תסביך שלא עזב אותי שנים אחר כך […] הייתה לי ממש חרדה להגיע למיטה ולהוריד את התחתונים ולהסתכן בלקבל מהן איזו הערה".

להבדיל, אור יהל קורן מתאר פעם אחת שהוא היה עם אישה שהוא אוהב במיטה ולא הצליח לתפקד, ומציין "רציתי לקבור את עצמי. הייתי בטוח שמשהו לא בסדר בגבריות שלי. התביישתי והתפדחתי. היא מצדה הייתה הכי קוּלית ומדהימה בעולם […] היא זאת שאמרה לי, 'אל תברח מזה, וגם אל תברח ממני'. הייתי המום. שאלתי אותה 'את עדיין רוצה אותי?'"

זה לעומת זה עשה האלהים; מדהים כיצד משובים מבת הזוג יכולים לשנות את חווית הגבריות, חוויית החיים של גברים. קשה להפריז בחשיבות של משובים חיוביים מבת הזוג במיטה. זה לא עוד בוּסט של ביטחון עצמי, זה לא מדבקת "התפללת יפה" שהגננת הביאה לך או שהבוסית שלך מכתירה אותך ל"עובד החודש". זו חוויה מכוננת, חוויה משנה-חיים.

*

בפתיח לספר דהן מציין כי הוא שמע על גברים שמדברים עם נשים על מיניוּת, אולם מעולם לא שמע על גברים שמדברים עם גברים על מיניות, ושעניין זה משותף לכל הגברים בספר. יכול להיות ששיח הגברים שנוצר בספר אפשר את הפתיחוּת של המרואיינים, אולם חשוב מאוד שמעגל הגברים הזה ייפתח והנושאים יהיו מדוברים גם בשיח הציבורי בין גברים לנשים, כמו השיח ש"מתעוררים" מאפשר.

בפתח הביקורת על הספר "ערוׄת" תהיתי בקול רם האם בכך שגבר קורא את הספר אין אלמנט של מציצנות והתערבות בעניינים לא-לי, וסיכמתי כי ככל שגברים יבינו יותר נשים ואת החוויה שלהן, הם יהיו רגישים אליהן. לאחר שקראתי את "מתעוררים" התחזקה בי מסקנה זו גם מהכיוון השני: חשוב מאוד שגם נשים יקראו את "מתעוררים" ויבינו את החוויה המינית הגברית.

**

מתעוררים – גברים מדברים מיניות • רון דהן • פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות, ספרי חמד • 2020 • 240 עמ'

ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר "עברית", כאן

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן