"האב": אנתוני הופקינס בתפקיד חייו בסרט זוכה האוסקרים

דמנציה פוגעת במיליוני אנשים ברחבי העולם ואין דבר נורא מכך, מלצפות בהוריך האהובים, הופכים להיות תלויים בך, כמו תינוקות. הנורא מכל יהיה כשבכלל לא יזכרו אותך ואת משפחתך.

על נושא כאוב זה, כתב פלוריאן זלר, מחזה שהפך לסרט/מחזה מצולם בשם "האב". המחזה עוקב אחר אדם מזדקן שעליו להתמודד עם אובדן הזיכרון המתקדם שלו (אנתוני הופקינס), תוך ניסיונו להבין את מציאותו המשתנה במהירות. ככל שהוא מזדקן, הוא מסרב לקבל סיוע מבתו (אוליביה קולמן) ומתגעגע ומחליף אותה עם בתו השנייה שנהרגה בתאונת דרכים. הוא מתחיל לפקפק ולחשוד באהוביו, במוחו ובמהותו שלו.

אנתוני הופקינס מכיל את הבלבול, את התמימות, את הילדותיות ואת התסכול מהאינטלקט המידרדר. הופקינס (82), השחקן הוותיק ביותר בין זוכי האוסקר, מספק בסרט את הופעת חייו, מבלי להתאמץ, כאילו הדמנציה היא חלק ממוחו וגופו. הופקינס עובר בחדות קלילה בתוך הסצינות, מהמעבר מרגעים צלולים בהם הוא מפלרטט עם המטפלת ומגיע לשיאו בחן ובשמחה, לצלילה פתאומית חזרה לתהומות השכחה.

אוליביה קולמן המגלמת את הבת, מציגה ברגישות מופתית את הדילמה שלה אם "לנטוש" את הקושי בטיפול באביה הזקן בביתה עם בעלה ולהעביר אותו למוסד סיעודי, לבין להשאירו אצלה עם עזרה טיפולית, אשר לה אביה מתנגד. מערכת היחסים מכמירת הלב והכובשת, האהבה הרבה, המסירות והחמלה, בין האב לבתו, מגיעה לשיאה עם ההחלטה הקשה של שניהם להסכים על מעבר לדיור מוגן. במסע של שניהם, אי אפשר שלא להזדהות עם עינוי הנפש של הבת הרוצה בטובתו של האב.

הסרט כולו, העשוי כמחזה, מצולם בדירה אחת, שבה מסדרון ארוך כשבקצותיו שתי דלתות. דלת אחת, היא דלת חדרו של האב, שנטרקת כל פעם מחדש אחרי התמודדות עם תסכול. הדלת השנייה, היא דלת של ארון שמשנה את ייעודה בכל פעם שהאב חווה דמיונות שווא. דרך הדלת הזו, הופקינס מוביל אותנו הצופים, למסע שעובר אדם דימנטי, דרך עיניו שלו. המציאות המדומיינת של החולה, כל כך משכנעת עד שאפילו אתה כצופה, לא יודע מהי האמת.

זהו סרט על געגועים לעבר, לאובדן ושכול ולאהבה ומסירות. "האב" מציף בצופה רגשות עזים, של הזדהות וחמלה ובעיקר עצב על כך שבמקרים של דמנציה, לא מספיקה האהבה הרבה.

הסרט שהופק ע"י סוני פיקצ'רס, הוצג לראשונה בפסטיבל סאנדנס 2020.  פלוריאן זלר שהוא הכותב והבמאי, כתב את המחזה ב-2012 עבור אנתוני הופקינס לתפקיד הראשי.