פליני בצבע: פסטיבל פליני בסינמטק ירושלים

תוכנית מיוחדת לרגל 100 שנה להולדתו של הבמאי החשוב ביותר בהיסטוריה של הקולנוע האיטלקי. 12 מסרטיו של הבמאי הגדול בעותקים מחודשים דיגיטלית לראשונה בישראל על המסך הגדול. בלעדי בסינמטק ירושלים.
החל מה-3 במאי 2021 .

פליני בצבע: פסטיבל פליני בסינמטק ירושלים

תוכנית מיוחדת לרגל 100 שנה להולדתו של הבמאי החשוב ביותר בהיסטוריה של הקולנוע האיטלקי. 12 מסרטיו של הבמאי הגדול בעותקים מחודשים דיגיטלית לראשונה בישראל על המסך הגדול. בלעדי בסינמטק ירושלים.
החל מה-3 במאי 2021 .

סינמטק ירושלים בשיתוף עם המכון האיטלקי בתל אביב יציין 100 שנה להולדתו של פרדריקו פליני מיוצרי הקולנוע המוערכים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים והתסריטאי והבמאי החשוב ביותר בהיסטוריה של הקולנוע האיטלקי. בתוכנית מיוחדת יוקרנו 12 מסרטיו – כל סרטיו שצולמו בצבע החל מ:  "ג'ולייטה של הרוחות" ב 1965 ועד "קולו של הירח" ב 1990. כל הסרטים יוצגו בעותקים מחודשים דיגיטלית המוצגים לראשונה בישראל על המסך הגדול.

פדריקו פליני 100 שנה להולדתו. סינמטק ירושלים עושה מחווה לסרטיו של הבמאי האיטלקי החשוב. מקור הצילום: ויקיפדיה

"אבא שלי רצה שאהיה מהנדס. אמא שלי רצתה כומר. בסוף נהייתי שם תואר". כך, באירוניה טיפוסית, הגיב פדריקו פליני על העובדה כי השם "פלינאי" משמש כדי לתאר מעמדים ביזאריים ויוצאי דופן. – כך מספר ד"ר פביו רוגירלו , מנהל המכון האיטלקי בתל-אביב, שחבר לסינמטק ירושלים בפסטיבל פליני שיוקרן בחודש מאי 2021.

"למעשה, אין מילה אחרת שתוכל לתאר את הערך והמשמעות הכבירים של יצירתו. בשנת 2020  צוינו 100 שנה להולדתו של הבמאי החשוב ביותר בהיסטוריה של הקולנוע האיטלקי. למרבה הצער, זאת היתה הכל חוץ משנה קולנועית פלינאית. ובכל זאת, בשנה איחור, המכון האיטלקי לתרבות בתל אביב מציין את השנה המיוחדת הזו בהקרנת כל סרטיו בצבע של פליני.

אנו שמחים ונרגשים להקרין את כל סרטיו הצבעוניים של פליני בחודש מאי – בחוויית קולנוע אמיתית באולמות סינמטק ירושלים. הזדמנות טובה להכיר לו טובה על שלא הצליח להפוך למהנדס או כומר, אלא העניק לנו כמה משיאיה של התרבות האיטלקית". – מוסיף מנהל המכון האיטלקי בתל אביב.

סרטי פסטיבל פליני בסינמטק ירושלים 

קזנובה

איטליה 1976

בימוי: פדריקו פליני

משחק: דונלד סאת'רלנד, דניאלה גטי

מבלי לדעת יותר מדי התחייב פליני לביים לשוק האמריקאי סרט על המאהב בן המאה השמונה ג'קומו קזנובה. אחרי שקרא את זכרונותיו של האיש, שהיה דיפלומט ואיש כמורה וממציא וגם מפורסם בתשמיש המיטה, נואש פליני – קזנובה גרם לו לפהק. העלילה מורכבת מרצף של סצינות בבירות אירופה (שנבנו כולן באולפני צ'ינה צ'יטה), בהן מפגין קזנובה את יכולתו לכבוש את המין הנשי במכניות מרתיעה. אם "הפאשיזם הוא הארכת גיל ההתבגרות מעבר לכל מציאות" כפי שטען פליני, הרי שאת קזנובה, כך קבע יורם ברונובסקי ז"ל, "ראה כ'איטלקי הטיפוסי': אדיש, שגרתי, אדם שכולו פאסאדה… הנה כי כן, "קזנובה של פליני" הוא סרט פוליטי, אולי הסרט הפוליטי בעל העוצמה הגדולה ביותר של הקולנוע האיטלקי החדש… יצירת המופת של המשורר החכם אשר שוב היתל במהתלה גרנדיוזית במבקריו, בהיסטוריה ובעצמו" (הארץ, יוני 1977). (155 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

FELLINI’S CASANOVA

 

הליצנים

איטליה/צרפת/גרמניה 1970

בימוי: פדריקו פליני

כרזת הסרט הליצנים של פליני

סרטו התיעודי של פליני עבור הטלויזיה האיטלקית מורכב משלושה פרקים. בראשון משחזר פליני את זכרונות ילדותו מן הקרקס, הן כמקום מפלט מבית הספר הקפדני של הכנסיה, הן כמוקד יראה מדמותם המאיימת של הליצנים הגרוטסקיים. בחלקו האמצעי מנסה פליני בסגנון כמו–תיעודי לחקור את דמותו ההיסטורית של הליצן באמצעות מפגש עם כמה מקשישי המקצוע. חלקו האחרון של הסרט הוא טקס אשכבה לדמות הליצן, אחרי 200 שנה בשירות התרבות. דרך פרקים אלו ממשיך המאסטר לעסוק בנושאים שמעניינים אותו, בעיקר על מקומה של הפנטזיה בתוך החיים, ועל המתח שבין הנשגב למגוחך. (92 דקות. איטלקית, תרגום לעברית)

The Clowns

 

חזרת התיזמורת

איטליה/מונקו 1978

בימוי: פדריקו פליני

משחק: בולדווין באס, אליזבת לאבי

בסיגנון כמו–תיעודי עוקב פליני אחר החזרות של תיזמורת סימפונית, עד שהאוירה מתחילה להתלהט, הופכת במהירות לאנארכיה שבשיאה נבקע קיר האולם ודרך הפירצה ניבט בנוכחות מאיימת כדור פלדה ענק. את הרגע הזה מנסה לנצל המנצח… בתגובה ישירה לחטיפתו ורציחתו של נשיא איטליה בסוף שנות השבעים אלדו מורו, הגיש פליני משל חברתי על הטרור הפוליטי באיטליה של שנות השבעים, שכמוהו לא יצר מאז "לה דולצ'ה ויטה“. את חיציו החברתיים הוא מגיש בסגנון האישי שלו: דמויות חד פעמיות, הומור פיזי, מעמדים עוצרי נשימה והעיקר: המוסיקה הנצחית של נינו רוטה. (72 דקות. איטלקית, תרגום לעברית.)

PROVA D’ORCHESTRA (ORCHESTRA REHEARSAL)

 

והספינה שטה

איטליה/צרפת 1983

בימוי: פדריקו פליני

משחק: פרדי ג'ונס, ברברה ג'פורד

ימים ספורים לפני פרוץ מלה“ע הראשונה, יוצאת ספינה איטלקית מנמל נאפולי אל הים האגאי כדי לפזר את אפרה של זמרת אופרה מפורסמת שהלכה לעולמה. בקריירה של כל מאסטר יש שלב שבו סרטיו הן מסיבה פרטית, והסרט שלפנינו, הוא מין חגיגה כזו: דמויות רגישות ונלעגות, שורה של סצינות שנעות בין הפאתטי והנוגע ללב  וכמו כל הקריירה של פליני, הוא נהנה להלך על המתח שבין הגבוה לנמוך (כאן: העממי והאופראי, אם תרצו). יש כאן אימאג'ים חלומיים שאי אפשר להתנגד להם – שמתגלים לבסוף כאוקיינוס של צלופן באולפני צ'ינה צ'יטה. זה קולנוע אדיר, הולך בגדולות שכמעט כבר לא עושים כיום. אסור להחמיץ. (128 דקות. אנגלית, תרגום לעברית).

E LA NAVE VA

 

סאטיריקון איטליה

1969

בימוי: פדריקו פליני

מחשק: מרטין פוטר, הירם קלר, קפוצ'ין

סאטיריקון

בבית זונות רומי של טרום העידן הנוצרי פוגש אנקולפיו, המספר, נהנתן ושקרן מקצועי, את אסקילטוס, בחור צעיר שמצא כאן מפלט משיעור פילוסופיה משעמם. השניים חוברים יחדיו למסע תענוגות משותף וחסר כל מעצורי מוסרנות נוצרית. שלל ההרפתקאות של השניים – סעודות, מופעי תאטרון, אורגיות, מרחצאות וכו' – מוציאות לחופשי את הדימיון הפלינאי ובעזרתו משרטטות תמונה עוצרת נשימה של רומי בעידן הקדום. התוצאה היא ספקטאקל ענק שיש בו הכל: צבעים, דמויות, קטעי סיפורים, פילוסופיה, מוזרויות אנושיות, אסתטיקה יוצאת דופן – ההופכים את 'סאטיריקון' לחזיון עשיר שגם לאחר חמישה עשורים מאז שנוצר ראוי למעמדו כאחד השיאים הגבוהים של אמנות הקולנוע. (138 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

SATYRICON

סאטיריקון – כרזת הסרט

 

ג'ולייטה של הרוחות

איטליה 1965

בימוי: פדריקו פליני

משחק: ג'ולייטה מאסינה, סנדרה מילו, סילביה קושינה

ג'וליאטה של הרוחות

בסרטו הראשון בצבע, שיכלל פליני את שפתו הקולנועית והציף את המסך בדימויים זוהרים. העלילה עוסקת בעקרת בית מתבגרת ועצורה, המבינה כי ליבו של בעלה מצא לו כתובת חדשה. נהוג להגדיר את הסרט כגרסה הנשית של "שמונה וחצי" – כלומר מסע אל הדימיונות והפנטזיות של גיבורה החווה משבר אמצע החיים ופליני הגדירו כ"אגדה על נישואין, בדיחה רצינית על מוסר" ואת סופו תיאר כרגע של שחרור. אשתו, כוכבת הסרט, ג'ולייטה מסינה, שהסרט נעשה כמתנה עבורה, ראתה את הסיום כרגע של בדידות. כך או כך, את הפרק הזה בפילמוגרפיה של פליני אי אפשר לשפוט רק במונחים כאלו – זהו קולנוע קרנבלי, מהנה וחושני, שפשוט כדאי להתמסר לו בלי להתפלסף יותר מדי. (122 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

Giulietta Degli Spiriti

 

רומא

איטליה 1972

בימוי: פדריקו פליני

משחק: פיטר גונזלס, פיונה פלורנס

סצנה מתוך הסרט רומא

ברימיני הקטנה והפרובינציאלית חולם ילד קטן על הכרך הגדול — רומא כמקום נכסף המופיע בתמונות וגלויות. הילד הזה הופך לפליני המתבגר. יחד איתו אנו עורכים מעין אודיסאה פרטית דרך רחובותיה של העיר הפקוקה ומנסים לבדוק, מנסים לכאורה כמובן, מדוע מתעכבת השלמתה של מערכת הרכבת התחתית. יחד עם הפועלים אנו מגלים מערכת נפלאה של פרסקאות עתיקים שאם רק יחשפו לאור השמש יעלמו מן העולם. יחד איתו אנו מגיעים ביום גשם לכביש הטבעת המקיף את הבירה האיטלקית. בפרק השלישי של הסרט בונה לנו היוצר הגדול את רומא הפרטית שלו. עלילה במובנה המקובל של המילה אין כאן ורבות התלבטו המבקרים וחובבי הקולנוע של שנות ה־70' המוקדמות — הרבה לפני שנפרצו הגבולות בין התחומים — בסוגיה האם 'רומא' הוא יצירה תיעודית. היום ברור לכל עין שיש כאן יותר פליני מרומא. עיקר צילומיו של הסרט התקיימו באולפן ששיחזר את העיר כדי להעניק לה את המימד הפנטסמגורי הכל כך אהוב עליו. הרחובות הם אותם הרחובות אבל הבחירות שלו, בעיקר המבנה הקליידוסקופי, הוא פליני נטו, פליני בשיאו — יצירת מופת סוריאליסטית, נטולת ביקורת ישירה אבל גדושה בגרוטסקות וגם מקומה של הארסיות המתבקשת לא נעדר. (128 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

ROMA

 

אמרקורד – זכרונות

איטליה 1973

בימוי: פדריקו פליני

משחק: מגאלי נואל, ברונו זנין, פופלה מאג'יו

רימיני היא עיר הולדתו של פדריקו פליני ומבעד לעיניו של טיטה בן ה–13, בלי אף לא קמצוץ של נוסטלגיה, עולים זיכרונות ימי ילדותו החופפים לימי איטליה הפאשיסטית תחת משטרו של בניטו מוסליני. שלל של דמויות פלינאיות טיפוסיות עוברות לנגד עינינו במצעד של אפיזודות שבו חוגג ומגיע לידי שלמות הסיגנון הקליידוסקופי הייחודי של המאסטר. את המפלט מהשממה הפרובינציאלית ימצאו הגיבורים באמצעות נדידה אל עולם הדימיון, בו הם מלהקים עצמם לתפקיד הכוכבים הגדולים המוקרנים בבית הקולנוע המקומי. את הפאשיזם על ההוד והפאר המופרזים, מציג פליני בשיא עליבותו ולמרות העדשה המעוותת שכופה מרחק הזמן, אין כאן שמץ מיזנטרופיה, רק הרבה חמלה והבנה המצטרפים לידי שלמות קולנועית שזיכו אותו בפרס האוסקר לסרט הזר. (127 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

AMARCORD

 

ג‘ינג‘ר ופרד

איטליה/מערב גרמניה/צרפת 1985

בימוי: פדריקו פליני

משחק: ג'ולייטה מאסינה, מרצ'לו מסטרויאני

באמצעות הקולנוע יוצא פליני ללעוג למדיום המתחרה — הטלויזיה: מדיום זנותי המפתה, משחית ומעליב את האינטליגנציה של הצופה, מכשיר להשחתת וביזבוז הזמן. אמיליה ופיפו, צמד רקדנים שלפני 30 שנה כינה עצמו ע"ש ג'ינג'ר רוג'רס ופרד אסטר, מוזמנים להתאחד בתוכנית אירוח מטופשת. (בין שאר המוזמנים: אדמירל המתקיים על אכילת יוגורט, טראנסוסטיט, מאפיונר, ושורה של כפילי גייבל או קוז‘אק). אורחיה האקסטרווגאנטים של התוכנית מאפשרים לפליני לבנות סצינות קומיות ופאתטיות, להעביר את הגיגיו על החיים והאמנות ולאחד שוב את שניים משחקניו האהובים — ג'ולייטה מסינה אשתו ומרצ'לו מאסטרויאני, חברו הטוב. (126 דקות. איטלקית, תרגום לעברית ואנגלית).

GINGER & FRED

 

עיר הנשים

איטליה/צרפת 1980

בימוי: פדריקו פליני

משחק: מרצ‘לו מסטרויאני, אטורה מאני

עיר הנשים

במהלך הזיותיו האירוטיות של נוסע רדום ברכבת הוא נקלע לועידת פמיניסטיות תוקפניות, מבלה בזרועות עקרת בית מפלצתית, נרדף ע“י קטינות תוקפניות ועובר עוד הרפתקאות שונות ומשונות עם כל סוגי הנשים. הנסיון הזה למצוא את דמות האשה האידיאלית באמצעות הדימויים הקולנועיים המאפיינים את פליני, אינו מוביל למסקנה חיובית במיוחד על בנות “המין החלש“. כדי לענות למיתקפה הפמיניסטית שבאה בעקבות הסרט, אמר פליני שהוא רק תייר, עובר אורח: “זהו סיפורן של נשות האתמול וההווה כפי שהוא מסופר מפי גבר שאינו מסוגל להבינן… כל הסרטים שלי הם על נשים. הן מייצגות מיתוס, מיסתורין, קסם. אפילו הקולנוע עצמו מצטייר לי בדמות נשית…". (139 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

LA CITTA DELLE DONNE

 

קול הירח

איטליה/צרפת 1990

ביומי: פדריקו פליני

משחק: רוברטו בניני, פאולו וילאג'ו

סרטו האחרון של פליני, המבוסס על הרומן "פואמות של משוגע" מאת ארמאני קאוואצוני, מעוצב כחלום אחד ארוך בו מתמזגים הגיגים פיוטיים עם כאוס מודרני. לתפקיד הראשי ליהק פליני את רוברטו בניני – שבהופעה מאופקת, השתלב יפה בגלריות הדמויות שהמציא פליני במהלך הקריירה. העלילה עוקבת אחר הרפתקאותיהם של שני גיבורים, בני עיירה אמיליאנית קטנה, ודרך עיניו של המאסטר התוצאה היא סדרה של תמונות שמזכירות כמה מן הדימויים שכבר העסיקוהו בסרטים קודמים. גם כאן הרצף הזה מצטבר לכדי תהלוכה קרנבלית אך הפעם הוא מקבל גם מימד מלנכולי. (120 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

LA VOCE DELLA LUNA

 

אינטרויסטה 

איטליה 1987

בימוי: פדריקו פליני

משחק: פליני, מרצ'לו מסטרויאני, אניטה אקברג

מחוותו של פדריקו פליני לאולפני צ‘ינה צ‘יטה לרגל יובל ה-50 שלהם. צוות טלויזיה יפני המנסה לראיין את המאסטרו הגדול הוא המסגרת לתמונה השנונה והמרגשת הזו. בעזרתם לוקח אותנו פליני אל אחורי הקלעים של עולמו היצירתי, החל מזכרונותיו הראשונים מצ‘ינה צ‘יטה, דרך בימות הצילומים של ימי הזוהר, ועד להכנותיו שלו לביים את “אמריקה“ לקפקא. כל המעמדים האלו ואחרים (לנצח תזכר פגישתם המחודשת של מרצ‘לו מאסטרויאני ואניטה אקברג) משמשים את פליני כדי להרהר על מקומו של הקולנוע בחייו, וכך גם בחיינו שלנו. סרט שהוא אושר גדול. (105 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

INTERVISTA

 

קישור לתוכנית : https://jer-cin.org.il/he/lobby/fellini_color_heb

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סינמטק ירושלים בשיתוף עם המכון האיטלקי בתל אביב יציין 100 שנה להולדתו של פרדריקו פליני מיוצרי הקולנוע המוערכים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים והתסריטאי והבמאי החשוב ביותר בהיסטוריה של הקולנוע האיטלקי. בתוכנית מיוחדת יוקרנו 12 מסרטיו – כל סרטיו שצולמו בצבע החל מ:  "ג'ולייטה של הרוחות" ב 1965 ועד "קולו של הירח" ב 1990. כל הסרטים יוצגו בעותקים מחודשים דיגיטלית המוצגים לראשונה בישראל על המסך הגדול.

פדריקו פליני 100 שנה להולדתו. סינמטק ירושלים עושה מחווה לסרטיו של הבמאי האיטלקי החשוב. מקור הצילום: ויקיפדיה

"אבא שלי רצה שאהיה מהנדס. אמא שלי רצתה כומר. בסוף נהייתי שם תואר". כך, באירוניה טיפוסית, הגיב פדריקו פליני על העובדה כי השם "פלינאי" משמש כדי לתאר מעמדים ביזאריים ויוצאי דופן. – כך מספר ד"ר פביו רוגירלו , מנהל המכון האיטלקי בתל-אביב, שחבר לסינמטק ירושלים בפסטיבל פליני שיוקרן בחודש מאי 2021.

"למעשה, אין מילה אחרת שתוכל לתאר את הערך והמשמעות הכבירים של יצירתו. בשנת 2020  צוינו 100 שנה להולדתו של הבמאי החשוב ביותר בהיסטוריה של הקולנוע האיטלקי. למרבה הצער, זאת היתה הכל חוץ משנה קולנועית פלינאית. ובכל זאת, בשנה איחור, המכון האיטלקי לתרבות בתל אביב מציין את השנה המיוחדת הזו בהקרנת כל סרטיו בצבע של פליני.

אנו שמחים ונרגשים להקרין את כל סרטיו הצבעוניים של פליני בחודש מאי – בחוויית קולנוע אמיתית באולמות סינמטק ירושלים. הזדמנות טובה להכיר לו טובה על שלא הצליח להפוך למהנדס או כומר, אלא העניק לנו כמה משיאיה של התרבות האיטלקית". – מוסיף מנהל המכון האיטלקי בתל אביב.

סרטי פסטיבל פליני בסינמטק ירושלים 

קזנובה

איטליה 1976

בימוי: פדריקו פליני

משחק: דונלד סאת'רלנד, דניאלה גטי

מבלי לדעת יותר מדי התחייב פליני לביים לשוק האמריקאי סרט על המאהב בן המאה השמונה ג'קומו קזנובה. אחרי שקרא את זכרונותיו של האיש, שהיה דיפלומט ואיש כמורה וממציא וגם מפורסם בתשמיש המיטה, נואש פליני – קזנובה גרם לו לפהק. העלילה מורכבת מרצף של סצינות בבירות אירופה (שנבנו כולן באולפני צ'ינה צ'יטה), בהן מפגין קזנובה את יכולתו לכבוש את המין הנשי במכניות מרתיעה. אם "הפאשיזם הוא הארכת גיל ההתבגרות מעבר לכל מציאות" כפי שטען פליני, הרי שאת קזנובה, כך קבע יורם ברונובסקי ז"ל, "ראה כ'איטלקי הטיפוסי': אדיש, שגרתי, אדם שכולו פאסאדה… הנה כי כן, "קזנובה של פליני" הוא סרט פוליטי, אולי הסרט הפוליטי בעל העוצמה הגדולה ביותר של הקולנוע האיטלקי החדש… יצירת המופת של המשורר החכם אשר שוב היתל במהתלה גרנדיוזית במבקריו, בהיסטוריה ובעצמו" (הארץ, יוני 1977). (155 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

FELLINI’S CASANOVA

 

הליצנים

איטליה/צרפת/גרמניה 1970

בימוי: פדריקו פליני

כרזת הסרט הליצנים של פליני

סרטו התיעודי של פליני עבור הטלויזיה האיטלקית מורכב משלושה פרקים. בראשון משחזר פליני את זכרונות ילדותו מן הקרקס, הן כמקום מפלט מבית הספר הקפדני של הכנסיה, הן כמוקד יראה מדמותם המאיימת של הליצנים הגרוטסקיים. בחלקו האמצעי מנסה פליני בסגנון כמו–תיעודי לחקור את דמותו ההיסטורית של הליצן באמצעות מפגש עם כמה מקשישי המקצוע. חלקו האחרון של הסרט הוא טקס אשכבה לדמות הליצן, אחרי 200 שנה בשירות התרבות. דרך פרקים אלו ממשיך המאסטר לעסוק בנושאים שמעניינים אותו, בעיקר על מקומה של הפנטזיה בתוך החיים, ועל המתח שבין הנשגב למגוחך. (92 דקות. איטלקית, תרגום לעברית)

The Clowns

 

חזרת התיזמורת

איטליה/מונקו 1978

בימוי: פדריקו פליני

משחק: בולדווין באס, אליזבת לאבי

בסיגנון כמו–תיעודי עוקב פליני אחר החזרות של תיזמורת סימפונית, עד שהאוירה מתחילה להתלהט, הופכת במהירות לאנארכיה שבשיאה נבקע קיר האולם ודרך הפירצה ניבט בנוכחות מאיימת כדור פלדה ענק. את הרגע הזה מנסה לנצל המנצח… בתגובה ישירה לחטיפתו ורציחתו של נשיא איטליה בסוף שנות השבעים אלדו מורו, הגיש פליני משל חברתי על הטרור הפוליטי באיטליה של שנות השבעים, שכמוהו לא יצר מאז "לה דולצ'ה ויטה“. את חיציו החברתיים הוא מגיש בסגנון האישי שלו: דמויות חד פעמיות, הומור פיזי, מעמדים עוצרי נשימה והעיקר: המוסיקה הנצחית של נינו רוטה. (72 דקות. איטלקית, תרגום לעברית.)

PROVA D’ORCHESTRA (ORCHESTRA REHEARSAL)

 

והספינה שטה

איטליה/צרפת 1983

בימוי: פדריקו פליני

משחק: פרדי ג'ונס, ברברה ג'פורד

ימים ספורים לפני פרוץ מלה“ע הראשונה, יוצאת ספינה איטלקית מנמל נאפולי אל הים האגאי כדי לפזר את אפרה של זמרת אופרה מפורסמת שהלכה לעולמה. בקריירה של כל מאסטר יש שלב שבו סרטיו הן מסיבה פרטית, והסרט שלפנינו, הוא מין חגיגה כזו: דמויות רגישות ונלעגות, שורה של סצינות שנעות בין הפאתטי והנוגע ללב  וכמו כל הקריירה של פליני, הוא נהנה להלך על המתח שבין הגבוה לנמוך (כאן: העממי והאופראי, אם תרצו). יש כאן אימאג'ים חלומיים שאי אפשר להתנגד להם – שמתגלים לבסוף כאוקיינוס של צלופן באולפני צ'ינה צ'יטה. זה קולנוע אדיר, הולך בגדולות שכמעט כבר לא עושים כיום. אסור להחמיץ. (128 דקות. אנגלית, תרגום לעברית).

E LA NAVE VA

 

סאטיריקון איטליה

1969

בימוי: פדריקו פליני

מחשק: מרטין פוטר, הירם קלר, קפוצ'ין

סאטיריקון

בבית זונות רומי של טרום העידן הנוצרי פוגש אנקולפיו, המספר, נהנתן ושקרן מקצועי, את אסקילטוס, בחור צעיר שמצא כאן מפלט משיעור פילוסופיה משעמם. השניים חוברים יחדיו למסע תענוגות משותף וחסר כל מעצורי מוסרנות נוצרית. שלל ההרפתקאות של השניים – סעודות, מופעי תאטרון, אורגיות, מרחצאות וכו' – מוציאות לחופשי את הדימיון הפלינאי ובעזרתו משרטטות תמונה עוצרת נשימה של רומי בעידן הקדום. התוצאה היא ספקטאקל ענק שיש בו הכל: צבעים, דמויות, קטעי סיפורים, פילוסופיה, מוזרויות אנושיות, אסתטיקה יוצאת דופן – ההופכים את 'סאטיריקון' לחזיון עשיר שגם לאחר חמישה עשורים מאז שנוצר ראוי למעמדו כאחד השיאים הגבוהים של אמנות הקולנוע. (138 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

SATYRICON

סאטיריקון – כרזת הסרט

 

ג'ולייטה של הרוחות

איטליה 1965

בימוי: פדריקו פליני

משחק: ג'ולייטה מאסינה, סנדרה מילו, סילביה קושינה

ג'וליאטה של הרוחות

בסרטו הראשון בצבע, שיכלל פליני את שפתו הקולנועית והציף את המסך בדימויים זוהרים. העלילה עוסקת בעקרת בית מתבגרת ועצורה, המבינה כי ליבו של בעלה מצא לו כתובת חדשה. נהוג להגדיר את הסרט כגרסה הנשית של "שמונה וחצי" – כלומר מסע אל הדימיונות והפנטזיות של גיבורה החווה משבר אמצע החיים ופליני הגדירו כ"אגדה על נישואין, בדיחה רצינית על מוסר" ואת סופו תיאר כרגע של שחרור. אשתו, כוכבת הסרט, ג'ולייטה מסינה, שהסרט נעשה כמתנה עבורה, ראתה את הסיום כרגע של בדידות. כך או כך, את הפרק הזה בפילמוגרפיה של פליני אי אפשר לשפוט רק במונחים כאלו – זהו קולנוע קרנבלי, מהנה וחושני, שפשוט כדאי להתמסר לו בלי להתפלסף יותר מדי. (122 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

Giulietta Degli Spiriti

 

רומא

איטליה 1972

בימוי: פדריקו פליני

משחק: פיטר גונזלס, פיונה פלורנס

סצנה מתוך הסרט רומא

ברימיני הקטנה והפרובינציאלית חולם ילד קטן על הכרך הגדול — רומא כמקום נכסף המופיע בתמונות וגלויות. הילד הזה הופך לפליני המתבגר. יחד איתו אנו עורכים מעין אודיסאה פרטית דרך רחובותיה של העיר הפקוקה ומנסים לבדוק, מנסים לכאורה כמובן, מדוע מתעכבת השלמתה של מערכת הרכבת התחתית. יחד עם הפועלים אנו מגלים מערכת נפלאה של פרסקאות עתיקים שאם רק יחשפו לאור השמש יעלמו מן העולם. יחד איתו אנו מגיעים ביום גשם לכביש הטבעת המקיף את הבירה האיטלקית. בפרק השלישי של הסרט בונה לנו היוצר הגדול את רומא הפרטית שלו. עלילה במובנה המקובל של המילה אין כאן ורבות התלבטו המבקרים וחובבי הקולנוע של שנות ה־70' המוקדמות — הרבה לפני שנפרצו הגבולות בין התחומים — בסוגיה האם 'רומא' הוא יצירה תיעודית. היום ברור לכל עין שיש כאן יותר פליני מרומא. עיקר צילומיו של הסרט התקיימו באולפן ששיחזר את העיר כדי להעניק לה את המימד הפנטסמגורי הכל כך אהוב עליו. הרחובות הם אותם הרחובות אבל הבחירות שלו, בעיקר המבנה הקליידוסקופי, הוא פליני נטו, פליני בשיאו — יצירת מופת סוריאליסטית, נטולת ביקורת ישירה אבל גדושה בגרוטסקות וגם מקומה של הארסיות המתבקשת לא נעדר. (128 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

ROMA

 

אמרקורד – זכרונות

איטליה 1973

בימוי: פדריקו פליני

משחק: מגאלי נואל, ברונו זנין, פופלה מאג'יו

רימיני היא עיר הולדתו של פדריקו פליני ומבעד לעיניו של טיטה בן ה–13, בלי אף לא קמצוץ של נוסטלגיה, עולים זיכרונות ימי ילדותו החופפים לימי איטליה הפאשיסטית תחת משטרו של בניטו מוסליני. שלל של דמויות פלינאיות טיפוסיות עוברות לנגד עינינו במצעד של אפיזודות שבו חוגג ומגיע לידי שלמות הסיגנון הקליידוסקופי הייחודי של המאסטר. את המפלט מהשממה הפרובינציאלית ימצאו הגיבורים באמצעות נדידה אל עולם הדימיון, בו הם מלהקים עצמם לתפקיד הכוכבים הגדולים המוקרנים בבית הקולנוע המקומי. את הפאשיזם על ההוד והפאר המופרזים, מציג פליני בשיא עליבותו ולמרות העדשה המעוותת שכופה מרחק הזמן, אין כאן שמץ מיזנטרופיה, רק הרבה חמלה והבנה המצטרפים לידי שלמות קולנועית שזיכו אותו בפרס האוסקר לסרט הזר. (127 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

AMARCORD

 

ג‘ינג‘ר ופרד

איטליה/מערב גרמניה/צרפת 1985

בימוי: פדריקו פליני

משחק: ג'ולייטה מאסינה, מרצ'לו מסטרויאני

באמצעות הקולנוע יוצא פליני ללעוג למדיום המתחרה — הטלויזיה: מדיום זנותי המפתה, משחית ומעליב את האינטליגנציה של הצופה, מכשיר להשחתת וביזבוז הזמן. אמיליה ופיפו, צמד רקדנים שלפני 30 שנה כינה עצמו ע"ש ג'ינג'ר רוג'רס ופרד אסטר, מוזמנים להתאחד בתוכנית אירוח מטופשת. (בין שאר המוזמנים: אדמירל המתקיים על אכילת יוגורט, טראנסוסטיט, מאפיונר, ושורה של כפילי גייבל או קוז‘אק). אורחיה האקסטרווגאנטים של התוכנית מאפשרים לפליני לבנות סצינות קומיות ופאתטיות, להעביר את הגיגיו על החיים והאמנות ולאחד שוב את שניים משחקניו האהובים — ג'ולייטה מסינה אשתו ומרצ'לו מאסטרויאני, חברו הטוב. (126 דקות. איטלקית, תרגום לעברית ואנגלית).

GINGER & FRED

 

עיר הנשים

איטליה/צרפת 1980

בימוי: פדריקו פליני

משחק: מרצ‘לו מסטרויאני, אטורה מאני

עיר הנשים

במהלך הזיותיו האירוטיות של נוסע רדום ברכבת הוא נקלע לועידת פמיניסטיות תוקפניות, מבלה בזרועות עקרת בית מפלצתית, נרדף ע“י קטינות תוקפניות ועובר עוד הרפתקאות שונות ומשונות עם כל סוגי הנשים. הנסיון הזה למצוא את דמות האשה האידיאלית באמצעות הדימויים הקולנועיים המאפיינים את פליני, אינו מוביל למסקנה חיובית במיוחד על בנות “המין החלש“. כדי לענות למיתקפה הפמיניסטית שבאה בעקבות הסרט, אמר פליני שהוא רק תייר, עובר אורח: “זהו סיפורן של נשות האתמול וההווה כפי שהוא מסופר מפי גבר שאינו מסוגל להבינן… כל הסרטים שלי הם על נשים. הן מייצגות מיתוס, מיסתורין, קסם. אפילו הקולנוע עצמו מצטייר לי בדמות נשית…". (139 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

LA CITTA DELLE DONNE

 

קול הירח

איטליה/צרפת 1990

ביומי: פדריקו פליני

משחק: רוברטו בניני, פאולו וילאג'ו

סרטו האחרון של פליני, המבוסס על הרומן "פואמות של משוגע" מאת ארמאני קאוואצוני, מעוצב כחלום אחד ארוך בו מתמזגים הגיגים פיוטיים עם כאוס מודרני. לתפקיד הראשי ליהק פליני את רוברטו בניני – שבהופעה מאופקת, השתלב יפה בגלריות הדמויות שהמציא פליני במהלך הקריירה. העלילה עוקבת אחר הרפתקאותיהם של שני גיבורים, בני עיירה אמיליאנית קטנה, ודרך עיניו של המאסטר התוצאה היא סדרה של תמונות שמזכירות כמה מן הדימויים שכבר העסיקוהו בסרטים קודמים. גם כאן הרצף הזה מצטבר לכדי תהלוכה קרנבלית אך הפעם הוא מקבל גם מימד מלנכולי. (120 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

LA VOCE DELLA LUNA

 

אינטרויסטה 

איטליה 1987

בימוי: פדריקו פליני

משחק: פליני, מרצ'לו מסטרויאני, אניטה אקברג

מחוותו של פדריקו פליני לאולפני צ‘ינה צ‘יטה לרגל יובל ה-50 שלהם. צוות טלויזיה יפני המנסה לראיין את המאסטרו הגדול הוא המסגרת לתמונה השנונה והמרגשת הזו. בעזרתם לוקח אותנו פליני אל אחורי הקלעים של עולמו היצירתי, החל מזכרונותיו הראשונים מצ‘ינה צ‘יטה, דרך בימות הצילומים של ימי הזוהר, ועד להכנותיו שלו לביים את “אמריקה“ לקפקא. כל המעמדים האלו ואחרים (לנצח תזכר פגישתם המחודשת של מרצ‘לו מאסטרויאני ואניטה אקברג) משמשים את פליני כדי להרהר על מקומו של הקולנוע בחייו, וכך גם בחיינו שלנו. סרט שהוא אושר גדול. (105 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

INTERVISTA

 

קישור לתוכנית : https://jer-cin.org.il/he/lobby/fellini_color_heb

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן