Skip to content

אני רוצה שקט

בן כהן פגש באם ובנה הלום הקרב. "אל תצלם אותי" בקשה האם

אני רוצה שקט

בן כהן פגש באם ובנה הלום הקרב. "אל תצלם אותי" בקשה האם

"תינוק יונק משד אימו
את אומץ ליבה
את הפחדים שלה
ֹת'אהבות שלה
ֹת'האכזבות שלה
את מסע חייה בחייו"

פגשתי אותה במחאת הנכים והלומי הקרב ביום ראשון האחרון בזמן שחיבקה את בנה שצרח לתוך מגפון קטן, צרח את נשמתו, את סיפורו וסיפורם של עוד רבים כמוהו הלומי הקרב.
היא עומדת לידו חסרת אונים, "שרק ישתה מים" היא חוזרת ואומרת "שרק ישתה" ומגישה לו את בקבוק המים הקטן. אבל הוא נמצא בתוך העולם המיוסר שלו, ממשיך לצרוח את חייו במגפון הקטן ולספר לעוברים ולשבים מהם חייהם של "האנשים השקופים".
א.נשים מסביבו מקשיבים, חלקם מוחאים כפיים, חלקם ממשיכים לכיוון חסימת הכביש באיילון והשאר כאילו הם היו בהצגת פרינג' בתיאטרון תמונע.
אני ממשיך לתעד את הסיפור האנושי הקשה הזה. כאשר היא רואה אותי היא מיד אומרת כשהיא מסתירה את פניה:
"אל תצלם אותי, תעשה לי טובה אל תצלם, אני לא מעוניינת שיראו אותי, אני לא בתוכנית ריאליטי".

אני עומד עם המצלמה וממשיך לצלם, נמצא בעולם ה"סגור" שלי.
המצלמה נותנת לי את המרווח לנשום ולהסתכל על כל ההתרחשות הקשה הזו כמעט ללא רגש, תחושה של בריחה. אני אומר לעצמי אל תוריד את העין מהמצלמה, תמשיך לצלם כי אם תפסיק, הכאב יפגוש אותך שוב ואז תתפרק והכל יחזור בחזרה.
"תשעה חודשים" היא מספרת לי יותר מאוחר "תשעה חודשים לא ראיתי אותו. הוא ברח לתוך עולמו. אתה לא יודע מה זה עושה בתוך משפחה. אנחנו מפורקים. לי יש שני בנים, שניהם הלומי קרב. שני בנים מטובי הארץ הזו שגידלתי לתרום ולאהוב את המדינה שלנו, שני בנים שהלכו לשרת את המדינה מכל הלב והמדינה שכחה להחזיר להם, כפגועי קרב, את הצרכים המינימליים של חמלה, הקשבה ובעיקר לקיחת אחריות וטיפול מתאים.

צילום: בן כהן

תשעה חודשים לא ראיתי אותו, היום בהפגנה זו הפעם הראשונה. איך אימא אמורה להרגיש? מה עוד אני צריכה לעשות? אני כבר לא יודעת!!!"
היא נשמה עמוקות והמשיכה "אתה יודע איזו הרגשה נוראית זו כשאתה שומע את הבן שלך צורח כל לילה ואתה לא יכול אפילו להתקרב אליו, כי הוא חושב שהוא עדיין בקרב ושסביבו כולם אויבים???"
שנינו בוכים בשלב הזה.
הדבר היחיד שבא לי זה לתת לה חיבוק תומך.
אני כבר ללא המצלמה על פניי והכל מתפוצץ לי בפנים, חודר כמו סופה רעה שלא משאירה שום פתח מילוט.
יום למחרת שלחתי לבן שלה את התמונה שהם מחובקים יחדיו. אולי התמונה הזו תקרב ותזכיר לו שמסביבו יש גם את אהבת האם שהוא כל כך זקוק לה.

ישנם לצערי עוד אלפי סיפורים כאלה.
חשוב לי להבהיר דבר אחד, לי הוא ברור כל בוקר כשאני מתעורר – אני לא נלחם רק בביבי, ביבי ילך בסופו של דבר.
אני נלחם על איך שהמדינה שלנו תהיה, תפעל ותנהג לאזרחיה.
אני נלחם על הערכים
אני נלחם בשביל א.נשים כמו הלומי הקרב והנכים שאני פוגש יום יום ואין להם כבר כוחות.

כשאני כותב כל פעם "התיקון התחיל"
אני רואה ומאמין – התיקון באמת התחיל ויש לנו הרבה עבודה כדי להשלימו.

כשאני אוכל להגיד לעצמי את המשפט "חזרנו לחייך"
זה יקרה רק כשבאמת השינוי בסדרי העדיפות של המדינה יתממש.
עד אז ממשיכים להלחם

ולי, מה שנשאר לי עדין להאמין זה ש…
אהבה מביאה אהבה

"תינוק יונק משד אימו
את אומץ ליבה
את הפחדים שלה
ֹת'אהבות שלה
ֹת'האכזבות שלה
את מסע חייה בחייו"

פגשתי אותה במחאת הנכים והלומי הקרב ביום ראשון האחרון בזמן שחיבקה את בנה שצרח לתוך מגפון קטן, צרח את נשמתו, את סיפורו וסיפורם של עוד רבים כמוהו הלומי הקרב.
היא עומדת לידו חסרת אונים, "שרק ישתה מים" היא חוזרת ואומרת "שרק ישתה" ומגישה לו את בקבוק המים הקטן. אבל הוא נמצא בתוך העולם המיוסר שלו, ממשיך לצרוח את חייו במגפון הקטן ולספר לעוברים ולשבים מהם חייהם של "האנשים השקופים".
א.נשים מסביבו מקשיבים, חלקם מוחאים כפיים, חלקם ממשיכים לכיוון חסימת הכביש באיילון והשאר כאילו הם היו בהצגת פרינג' בתיאטרון תמונע.
אני ממשיך לתעד את הסיפור האנושי הקשה הזה. כאשר היא רואה אותי היא מיד אומרת כשהיא מסתירה את פניה:
"אל תצלם אותי, תעשה לי טובה אל תצלם, אני לא מעוניינת שיראו אותי, אני לא בתוכנית ריאליטי".

אני עומד עם המצלמה וממשיך לצלם, נמצא בעולם ה"סגור" שלי.
המצלמה נותנת לי את המרווח לנשום ולהסתכל על כל ההתרחשות הקשה הזו כמעט ללא רגש, תחושה של בריחה. אני אומר לעצמי אל תוריד את העין מהמצלמה, תמשיך לצלם כי אם תפסיק, הכאב יפגוש אותך שוב ואז תתפרק והכל יחזור בחזרה.
"תשעה חודשים" היא מספרת לי יותר מאוחר "תשעה חודשים לא ראיתי אותו. הוא ברח לתוך עולמו. אתה לא יודע מה זה עושה בתוך משפחה. אנחנו מפורקים. לי יש שני בנים, שניהם הלומי קרב. שני בנים מטובי הארץ הזו שגידלתי לתרום ולאהוב את המדינה שלנו, שני בנים שהלכו לשרת את המדינה מכל הלב והמדינה שכחה להחזיר להם, כפגועי קרב, את הצרכים המינימליים של חמלה, הקשבה ובעיקר לקיחת אחריות וטיפול מתאים.

צילום: בן כהן

תשעה חודשים לא ראיתי אותו, היום בהפגנה זו הפעם הראשונה. איך אימא אמורה להרגיש? מה עוד אני צריכה לעשות? אני כבר לא יודעת!!!"
היא נשמה עמוקות והמשיכה "אתה יודע איזו הרגשה נוראית זו כשאתה שומע את הבן שלך צורח כל לילה ואתה לא יכול אפילו להתקרב אליו, כי הוא חושב שהוא עדיין בקרב ושסביבו כולם אויבים???"
שנינו בוכים בשלב הזה.
הדבר היחיד שבא לי זה לתת לה חיבוק תומך.
אני כבר ללא המצלמה על פניי והכל מתפוצץ לי בפנים, חודר כמו סופה רעה שלא משאירה שום פתח מילוט.
יום למחרת שלחתי לבן שלה את התמונה שהם מחובקים יחדיו. אולי התמונה הזו תקרב ותזכיר לו שמסביבו יש גם את אהבת האם שהוא כל כך זקוק לה.

ישנם לצערי עוד אלפי סיפורים כאלה.
חשוב לי להבהיר דבר אחד, לי הוא ברור כל בוקר כשאני מתעורר – אני לא נלחם רק בביבי, ביבי ילך בסופו של דבר.
אני נלחם על איך שהמדינה שלנו תהיה, תפעל ותנהג לאזרחיה.
אני נלחם על הערכים
אני נלחם בשביל א.נשים כמו הלומי הקרב והנכים שאני פוגש יום יום ואין להם כבר כוחות.

כשאני כותב כל פעם "התיקון התחיל"
אני רואה ומאמין – התיקון באמת התחיל ויש לנו הרבה עבודה כדי להשלימו.

כשאני אוכל להגיד לעצמי את המשפט "חזרנו לחייך"
זה יקרה רק כשבאמת השינוי בסדרי העדיפות של המדינה יתממש.
עד אז ממשיכים להלחם

ולי, מה שנשאר לי עדין להאמין זה ש…
אהבה מביאה אהבה

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן