"אני המוצג. אני לא יכולה להציג ציור – אני מציגה את עצמי". מרינה אברמוביץ', היא נושא הסרט התיעודי הרטרוספקטיבי בהפקת הבי.בי.סי, המסכם למעלה מ- 50 שנות פעילות כאמנית פרפורמנס פרובוקטיבית. אברמוביץ' בת ה-74, אמנם משלימה עם המוות האמנותי שלה "אתה לא יכול להציג את עצמך אם אתה בקבר", אבל יחד עם זאת מתכננת בקפידה גם איך תראה הלוויה שלה.

כשהיא מארחת את המראיין בביתה בצפון מדינת ניו יורק, אברמוביץ' חושפת "אמנית-על" בכפכפים, חסידת גבישי קריסטל ועתירת ממון. היא בעלת אחוזה בצורת כוכב, המוטיב החביב עליה. בשטח האחוזה נמצאים מחסני ענק המשמשים כארכיון "כשחייך הם עבודתך, אתה צריך לשמר כמה שיותר מזה". בנוסף, אם גדלת תחת קומוניזם, אתה לומד שצריך לשמור עדויות – לכל מקרה שיהיה. הארכיונים שלה מכילים תיעוד וידיאו של עבודותיה, חומרים וציוד ששימשו אותה במיצגים, ארגזי ציוד שהועברו אליה ממקומות אחסון אחרים וסטודיו בו היא מתכננת את עבודותיה. הסדר בארכיונים אובססיבי ומוקפד עד כדי ספק בבריאות הנפשית שלה.

אברמוביץ 'מפורסמת בזכות עבודות סיזיפיות כמו "האמן נוכח" משנת 2010 , בו בילתה 736 שעות במשמרות של בין שמונה לעשר שעות ביום במוזיאון "מומה" בניו יורק, כשהיא יושבת על כיסא בשתיקה, מצפה לאינטראקציה עם מבקרים בגלריה. המיצג שלה היה סטטי ללא מתיחות גפיים, אכילה או הפסקות שירותים. על פי הדיווחים ההופעה ריגשה צופים רבים עד דמעות.

אברמוביץ' עיבדה ואיירה, ברישומים ילדותיים, את הגירסה שלה ל"הברווזון המכוער" של הנס כריסטיאן אנדרסן, שהוא גם כותרת המשנה של סרט הדוקו. היא נולדה להורים גיבורי המהפכה הקומוניסטית ביוגוסלביה לשעבר. כילדה היא הרגישה "מכוערת, שמנה ולא רצויה" עם "אף גדול בלתי אפשרי". היא הצליחה לפרוץ לסצנה האוונגרדית האמנותית בבלגרד בשנות השישים, כשהבינה ש"אתה מתחבר לעצמך" רק בהופעה מול קהל. אברמוביץ' נולדה בבלגרד להורים ממונטנגרו. האב, היה קצין בצבא האדום והאם, שירתה גם היא כמפקדת. אביה עזב את בית המשפחה כשאברמוביץ' היתה בת 18 ומאז השליטה האם משמעת צבאית בבית. לא פעם תיארה אברמוביץ', שהמשיכה להתגורר עם אמה עד גיל 29, את הדיקטטורה שחיתה בה – בין השאר היתה חייבת הביתה לשוב כל ערב עד השעה עשר – ואת חוסר ההבנה מצד אמה לעיסוקה האמנותי. אברמוביץ’ למדה באקדמיה לאמנויות יפות בבלגרד ובאקדמיה לאמנות בזגרב. בגיל 30 הציגה בביאנלה בוונציה (1976) ואח"כ עברה לאמסטרדם. ב-1997, לאחר עשרות תערוכות יחיד בארצות הברית ובאירופה, הציגה אברמוביץ’ בשנית בביאנלה בוונציה וזכתה בפרס אריה הזהב על עבודתה “בארוק בלקני”. ב-2003 עברה לניו יורק.

"אני לא מאמינה ביופי", היא אומרת. "אנחנו לא צריכים לקנות אמנות כדי שתתאים לשטיח שלנו בסלון". יופי לא נוכח בעבודותיה. לעתים קרובות קשה אפילו קשה לצפות בהן, כמו לדוגמה בעבודה ב"קצב 0", בה צופי הגלריה בבלגרד, הוזמנו להשתמש בשוטים, מספריים, סכינים ואקדח על האמנית. "אחרי שש שעות ידעתי שהציבור יכול להרוג אותי".  ביצירה "Great Wall Walk" משנת 1988, היא ואהובה ושותפה ליצירה, אמן הפרפורמנס הגרמני אוליי, צעדו לכל אורכה של החומה הסינית, כאשר כל אחד מהם יצא לדרך מהכיוון ההפוך. הרעיון בבסיסו של הפרויקט היה רומנטי והמטרה היתה להתחתן בנקודת המפגש באמצע הדרך. אולם ברגע האיחוד, הפרויקט הפך בסופו של דבר לפרידה כואבת. לטענתה, מערכת יחסים בין זוג אמנים לא יכולה לעבוד, כי יש "יותר מדי תחרות". בשנים האחרונות, היא במערכת יחסים זוגית עם מי שמתרגם את עבודתה למציאות רבודה, כדי שגם כשהיא כבר לא תופיע, עדיין יוכלו להיחשף ליצירתה.

כיום, אברמוביץ 'מעבירה סדנאות לתלמידים הנבחרים בקפידה המעוניינים ללמוד על "סיבולת, ריכוז, שליטה עצמית, כוח רצון" ו"התמודדות עם גבולות נפשיים ופיזיים ". את האנרגיה שלה להופעות היא ממלאת בבידוד מוחלט בבקתת המדיטציה שלה באחוזה, הממוקמת ליד מים זורמים ומוקפת גבישי קריסטל.

הצפייה בסרט מעוררת מחשבה לגבי פשר משיכתה לכאב, לפגיעה עצמית, להשפלה וגם למוות וכיצד הרעיון שהיא עצמה היוצרת וגם היצירה הפרובוקטיבית, הצליח למקד אותה בפסגת עולם האמנות העכשווית.

מרינה אברמוביץ': מברווזונת לברבור  אנגליה, 2020/ 59 דקות

אנגלית, תרגום לעברית

בימוי / אדם לאו

פסטיבל אפוס 2021 לסרטי תרבות ואמנות מתקיים במוזיאון תל אביב לאמנות – עד ה-8.5.2021